סוכן זוטר, מקסימום לבלר

כפתור הוספת פוסט: נמצא. מילות פתיחה: לא.

מדרש שיר.

שיר ותיק ומוכר. אני הכרתי אותו בעוונותיי דרך הקאבר האנמי של ג'ניפר וורנס, לקח לי זמן לגלות שגם לאונרד כהן מבצע אותו. במקור שמתעלה על כל חיקוי.

שיר שהיה למנטרה ולהמנון. הוא באמת מתחיל כהמנון:

נשפטתי לעשרים שנות שעמום
על ניסיון לשינוי המערכת מבפנים
אני בא עכשיו, אני בא לגמול להם
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

אני רק שאלה: מי זה "אנחנו" שניקח?

ומכאן, עם ההאזנות וההשמעות ופרצי השירה עם הדיסק בבית ובאוטו, זה רק הלך והסתבך, הלך והתחדד…

להמשך קריאה »

התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

להמשך קריאה »

בעצם, בראייה מפוכחת (שלא לומר סחית), בעולמנו התחרותי (שלא לומר את מילת הק' הארורה, כי זה לא קשור לקפיטליזם, זה התחיל הרבה קודם, בשחר האבולוציה) אין שום יתרון משמעותי לצניעות, חמלה, ספקנות, מתינות וכל שאר המידות הטובות. כלומר, יש יתרונות פה ושם, אבל הם בטלים בשישים מול החסרונות. ספקנות, למשל, אולי תמנע ממך לעלות על נתיב שגוי, אבל לא בטוח שתעלה אותך על הנתיב הנכון. דורסנות, לעומת זאת, תעביר אותך מהנתיב השגוי לנתיב הנכון בצורה יותר חלקה, ועם המומנטום לצידך. העולם שייך לתוקפנים, לתחמנים, לנחרצים, לרהבתנים, לבטוחים בעצמם, למלאים בעצמם, לממתגים את עצמם.

להמשך קריאה »

כולם מכירים את בגדי המלך החדשים. כולם מתפעלים מההעזה התמימה של הילד ההוא שאמר את מה שאמר. אף אחד לא חושב על מה שקרה לילד ההוא אחר כך, אחרי שהאמת יצאה לאור והנוכלים ברחו.

להמשך קריאה »

זה לא עוד פוסט על "המצב". אין לי משהו חדש להגיד על המגמה הלא-חדשה, שבה תפיסת המציאות של ממשלת ישראל הולכת ומתערערת, ובמקביל היא מחמירה יותר ויותר את מלחמתה בכל מי שמתעד ומנכיח את המציאות הזאת. כאילו ה"דה-לגיטימיזציה" נובעת מהראי, ולא מהדמות המכוערת שנשקפת בו.

זה (עוד) פוסט על מה שקורה אצלי במפגש עם המצב. לקט הרהורים על המתח (והקשר) בין אדוות מיקרו-קוסמיות של תקווה ונחשולים מקרו-קוסמיים של ייאוש. וגם כאן אין לי תובנות מרעישות, רק כרוניקה של אהבה בימי כולרה.

אם הפוסט הזה היה סימן פיסוק, הוא היה שלוש נקודות, לא סימן קריאה. גם בראש שלי הוא מרצד כאוסף של נקודות, שהקווים המקשרים ביניהם מטושטשים ומפותלים. אולי תבוא איזו הארה. ואולי לא.

להמשך קריאה »

לא ברור לי לגמרי למה אני כותב את הפוסט הזה, מכניס ראש בריא יחסית למיטה חולה, או מה בדיוק אני רוצה להשיג בו. מה אני מחפש? מחילה? הלקאה פומבית? מוסר השכל? אני מקווה שיש לו ערך מעבר להזדככות ולמירוק המצפון שהוא מציע, משהו שיצדיק את ההתערטלות, משהו מעבר לפורנוגרפיה של הרגש, ולא רק שלו. אני יודע רק שאני חייב לכתוב אותו, בתקווה שייתן לי מנוח. כי אם כבר כתבתי כל כך הרבה בזכות הסובלימציה, אולי מן הראוי להציג גם את נקודת הפתיחה של התהליך הזה שעברתי, את החיה הנוירוטית שהייתי בתחילתו. ואולי הפוסט הזה כל כך חשוב לי כי הוא משרת את התזה שמובילה את הבלוג הזה: שאפשר להשתנות. אפשר לשנות גם את הדפוסים העמוקים ביותר, הבאגים ההרסניים ביותר. אוכלים הרבה חצץ בדרך, אבל אפשר.

להמשך קריאה »

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

הוא מתיישב על האדמה בשיכול רגליים. מזמין אותי בתנועת יד לשבת לידו.

הוא מרים אבן שזרוקה על הקרקע. אולי חלוק, אולי חצץ.

סתם אבן, כזאת שכולנו הולכים מעליה כעניין שבשגרה, בלי לחשוב על זה פעמיים.

הוא מתבונן באבן בעיון

מעביר אותה מיד ליד

נוקש בה על אבן אחרת

מביא אותה לפיו, נוגס בעדינות

זורק אותה לקופסת פח

מוציא מהקופסה ומתבונן בה בפליאה.

הוא מושיט לי את האבן.

אני לוקח אותה, הופך אותה בידי, מנסה לראות בה את הקסם שהוא רואה.

אולי זורק אותה לקופסת הפח, אולי מחזיר לו.

הוא נושא אלי עיניים זורחות, מצחקק בעליצות.

(כמו אומר לי בלי מילים:

"נכון שזה מרתק?")

ומרים עוד אבן.

להמשך קריאה »

עברת את הבוחַן

פתחת את הראש בשעה טובה

הבעיה היא שלא נשאר לך

מקום להסתיר בו את לבך.

מה ששלה היה שלו

סמן את הטריטוריה שלך אם תוכל

ותבין רק

שהחרא הולך לפגוע במאוורר

ממש כמו שהגלים מתנפצים על החול

אתה יודע שהחרא הולך לפגוע במאוורר ממש בקרוב...

 .

להמשך קריאה »

זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.

אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.

אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:

להמשך קריאה »