פוסטים שתויגו בנושא: 'יוגה'

סובלימשהו

אנשים שכותבים בבלוג על זה שהם לא כותבים בבלוג

יכולתי לשלוף משהו מהטיוטות שבמוח. התלבטתי בין קריאה מחודשת של אגדות אנדרסן והתנצלות על הקטילה הנמהרת שעשיתי לו באחד הפוסטים הקודמים, לבין סיפור קטן, עמום ומקוטע, שקשור למקום שבו אני גר ולקשר הנפתל שלו עם גורלה העגום של לוד במלחמת 48.

סביר להניח שכל אחד משני הנושאים האלה היה תורם למיתוג העצמי שלי יותר מעוד לקט של הגיגים מעורפלים שבסופם יסתבר שוב שאי אפשר להגיד כלום על שום דבר. אבל איכשהו לא בוער לי לכתוב אותם. זה מרגיש יותר מדי כמו עבודה. ורבאק, יום שישי בערב, האבנט דה וורקינג קלאסס סאפרד אינאף?

אולי, יום אחד, אמצא את המסגרת שתאפשר לי לכתוב על נושאים כגון אלה גם במסגרת שבוע העבודה, מה שיאפשר לי להעלות את הכתיבה משפל המדרגה של סדר העדיפויות. אני עובד על זה, זה הולך ומתגבש, עם קצת עזרה מחברים, אהובים ובני משפחה. ואני בורר, לא ממהר ולא מתפשר, מתעקש למצוא מסגר(ו)ת שלא תוסיף זיהום אלא ערך מוסף, להרבות טוב בעולם.

בינתיים, עד שיוצא לי לכתוב, לא בא לי לכתוב על הנס כריסטיאן אנדרסן וגם לא על זיגפריד להמן, עם כל הכבוד. אני רוצה לכתוב את הרגע, לא איזה טקסט מוכן מראש עם מוסר השכל מתוכנן מראש. אני רוצה לכתוב על עצמי. נרקיסיזם הרי באופנה היום.

להמשך קריאה »

יוגה להורים עסוקים (#1?)

התחלתי לתרגל יוגה חודשים ספורים ממש לפני שזוֹזוֹ נולדה, כך שבינקותה האסאנות ועקרונות היסוד לא ממש ישבו לי בגוף. בהתחלה יוגה היא משהו שקורה בעיקר בחדר התרגול, בזמן השיעור, וזולג החוצה בטפטופים אקראיים של הרפיית כתפיים, זקיפת גב, דברים כאלה.

חמש שנים אחרי, וההרגשה אחרת לגמרי. כן, עוד יש לי המון מה ללמוד (ואני עדיין מתרגל רק פעם בשבוע, בעוונותיי); לא, אני לא איש הגומי בשום אופן. אבל אני מרגיש שהגוף שלי תופס את הפרינציפ, משתחרר לאיטו ומקבל מִשנֶה מודעות וחישה, מְאמֵץ כללים בסיסיים של הפחתת מַאמָץ, הרפיית מתחים וחלוקת עומסים.

לא רק בזמן התרגול, אלא גם בשוטף, מה שמביא אותי לנושא הפוסט, שהוא דרכים לשלב אסאנות יוגיות במהלך התפעול השוטף של תינוק.

להמשך קריאה »

דו"ח ביניים

חמישה ימים בלי גנג'ה.

.

Staying Alive

רגוע, אפילו.

.

הספק מפתיע (אהמ) בעבודה, למרות ובמקביל לכמויות בלתי הגיוניות של פורנו.

יציבות מרנינה (אהמ) ביוגה. ואפילו הצלחתי גשר מלא שלא קרס כהרף עין.

חרמנות כבר-לא-מפתיעה-בכלל.

(פתאום אני מרגיש מוזר לכתוב דברים כאלה. מתי קיבלתי דירוג G?)

אפס מוטיבציה לעבודה על הבלוג החדש המתהווה.

.

להמשך קריאה »

The Left Hand Path

אולי גם אתם שמעתם על הטריק שאמור לאפשר לזהות מתי אנשים משקרים: לפי הכיוון שאליו פונות העיניים שלהם כשהם מחפשים מילים.

.

אם העיניים פונות ימינה, הרי שהן מחפשות במאגר הזיכרון ("אמת").

אם הן פונות שמאלה, הן מחפשות במאגר הדמיון ("שקר").

.

זה נשמע נורא פשטני, אבל פעם סטימבלתי מאמר שתיאר את התופעה הזאת במונחים יותר מדעיים (את הלינק לא שמרתי, לצערי). בתור איטר, אחד הדברים הכי מעניינים מבחינתי במאמר היה ההערה בשולי הדברים שאצל שמאליים הכיוונים הפוכים.

.

להמשך קריאה »

שאוואסאנה

קשה לי להאמין

שיש אנשים

שלא חשו אף פעם

את הרפרוף המענג

של עפעפי העין השלישית.

.

בטח הרגשתם

וחשבתם שזה משהו אחר.

אולי יתוש.

.


.

ובינתיים, נראטיב השואה/תקומה

(או בשמו המלא: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ושנָפנָף החורש מצילנו מידם")

שהתחיל בחנוכה עם סיפורי שאהידים יהודים

(חנה ואחיותיה ובניה, אליעזר והגזר והפיל)

תופס תאוצה מחג לחג.

להמשך קריאה »

הליכה בשדות אחרי הגשם

(מרוממת רוחו של אדם)

.

במדיטציה אין שום דבר "רוחני", בטח שלא "מיסטי".

מדיטציה היא פעולה פיזית לגמרי באותה מידה שהיא רוחנית נפשית.

.

כי ההפרדה המלאכותית בין מוח ושרירים, נפש וגוף, מחשבה ומעשה, הכרה והוויה -

היא (ה?)רעה (ה?)חולה של תרבותנו ועידננו.

.

(איפשהו כאן מתבקש הלינק המטלטל הזה, שהצית את זרם התודעה שלעיל, ותודה לקולקטיב.)

.

להמשך קריאה »

I'm Cleansing in the Rain

THC in, CHN out

.

פתאום זה עולה לראש.

בלי פניקה. הרי אני כבר מתורגל.

(בכל זאת עברו איזה 15 שנה מאז מזרקת הקיא ההיא, באמצע הצ'אי-שופ באוֹם-בּיץ'.)

לא לעשות תנועות פתאומיות. לא להילחם בזה.

קריסה מבוקרת.

.

יוצא מהכוך, מתנודד. שואף את הגשם.

חצי אוּטאנאסאנה על האוטו החונה.

(במנזר טיבטי זה לא היה קורה.)

.

אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות, אז את הקיא על אחת כמה וכמה.

ולא לשכוח לנשום.

מהאף.

עמוק.

.

להמשך קריאה »

אחדות הניגודים, הלכה למעשה

לקלוט שכל התירוצים למה לא ללכת ליוגה הם בעצם נימוקים למה כן ללכת.



נותן כבוד לעייפות,

לא מנסה להגיע לקצה,

לוקח את השאקטי בשאנטי.


ופתאום הרגליים עולות מעצמן לעמידת ראש,

ישרות כמו שלא היו מעולם.

שקט.



לא ממש קשור

אבל השיר זה תמיד מרומם את רוחי.

מוקדש לתובל

ולכל העייפים

הצמאים

פעורי העיניים

המבקשים את האור

המגלים את הקסם

הזקוקים לנחמה

may the force be with us all

.

ויש לי עוד הרבה מה לכתוב לכם, יקיריי,

על הקושי והיופי.

אבל הזמן וקצר

והמלאכה,

אתם יודעים,

לא נגמרת לעולם.

shine on

.

[36 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.

פוסט רסס

כל מיני רסיסי פסקאות עברו לי בראש במהלך הסופ"ש הארוך של יום העצמאות, אבל רק אחת התמידה עד עכשיו, אז לא נותר אלא לכתוב אותה:

הסוציולוג בנדיקט אנדרסון כתב ספר מכונן בשם Imagined Communities. הקהילות המדומיינות שעליהן הוא מדבר הן מדינות-הלאום המודרניות – לא רק הישות הציונית, אלא כל מדינה באשר היא. הוא מתאר בדקדקנות את המנגנונים שיוצרים את אשליית ה"קהילה" בקרב הציבור השרירותי שמתכנה מדינה  – החל מהמוזיאון שיוצר עבר "לאומי" הומוגני-לכאורה וכלה בעיתון היומי שמתווה "סדר-יום לאומי", מעין תחליף (לדבריו) לתפילה היומית.

כל זה עבר לי בראש כשהילדה שאלה ביום רביעי בערב, לפני המסיבה במושב, למי יש יום-הולדת היום. מזל שהיא לא התעקשה. ומזל שהאנתרופוסופים חסכו ממנה ומאתנו לפחות שנה אחת של אינדוקטרינציה לאומית.

להמשך קריאה »

פראנאיא-מה? (רק לנשום עמוק ולהירגע)


גם כשאת לוחצת על צלקת,

אני לומד לא לענות מהגוש בגרון.

.

(זה מביך,* כשגבר מדבר כמו ילד.)

.

*באנגלית self-conscious זה כפל משמעות נחמד.

.

.

כשאני נרגעתי, הילדה הפסיקה להתהפך על הספה לידי.

כשהעין השלישית שלי נפקחה, שלה נעצמו.

.

.

אבל בשיעור יוגה, כשהמורה אומר רק להתבונן בנשימה,

אני לא יכול בלי להתערב.

.

להמשך קריאה »

העמוד הבא »