תכננתי ללכת לישון מוקדם [אתמול], לקום מחר היום לרכיבת בוקר, אבל הירח מתמלא וגם הקערית, ודבר הוביל לדבר, וכשחיפשתי שיר סיום לפוסט הקודם בסדרה שפבלשתי זה עתה אמש נתקלתי בשיר שלא שמעתי מזמן, שזרק אותי לתחנה אחרת בחצי הכדור הדרומי, לא הרבה חודשים אחרי הפסטיבל ההוא בניו-זילנד [והקלדתי עוד פרק בסדרה עד שלוש לפנות בוקר]…
.
היום [יום שישי שעבר, אבל מי סופר] ניסיתי להיזכר מתי לאחרונה יצאתי לרקוד במועדון.
המרמיטה טענה שזה היה לפני יותר משנה, והיא כנראה צודקת (11 חודש, אבל מי סופר).
מאז הייתי אמנם בשתיים-שלוש מסיבות תחת כיפת השמיים, אבל גם ככה כמות הריקודים שלי בשלוש השנים האחרונות מדגדגת בקושי את ההספק החודשי הממוצע בלונדון…
.
זה לא בגלל שנמאס לי, או שלא בא לי לרקוד יותר. לפעמים מדגדג לי החשק, אבל זה לא מסתדר לי עם דרישות הפאזה הנוכחית של חיי בכל הנוגע להקצאת זמנים, כוחות, אפילו כספים. את המקצבים והריקודים שלי אני מוצא עכשיו במקומות אחרים, בסגנונות אחרים, בשעות אחרות. מנסה לשלב אותם במציאות-הקונצנזוס שלקחתי על עצמי.
.
אני חושב שזאת אחת המוטיבציות לכל הסדרה הזאת, של התחנות בזמן. אני חוזר לגיל ההתבגרות המוארך שלי ברגשות מעורבים: מצד אחד רצון עז לשמור על רוח המרד, על חדוות החיפוש והחופש, ומצד שני מבוכה גופנית כמעט על רמות הניתוק הבועתי, הפינוק הילדותי, התמימות הקלולסית והיהירות הבלתי מודעת לעצמה.
חייתי בגן-עדן של שוטים; לזכותי ייאמר שזה הציק לי.
לא רציתי רק לברוח; רציתי להגיע.
.
והיום, משום מה (אחרי שתרגלתי קצת טרילותרפיה, עם תוצאות מפתיעות), עלתה בזיכרוני אחת התחנות המוקדמות במסע הזה, מוקדמת אף יותר מטעימת האהבה בגואה שפתחה את הסדרה.
.
אז תקופת ההרצה נגמרה, ואחרי סוכות אני עובר לארבעה ימי עבודה בשבוע, החל משמונה בבוקר.
.
Welcome to the Real World
כמו שאמר לי חאג' בטון מטריקסי כשסיפרתי לו את זה.
.
עברו עשר שנים מאז שקמתי לעבודה בבוקר, ומעולם לא לקחתי על עצמי עבודה שחייבה אותי להפעיל את הראש בשעות כאלה.
זה אומר ללכת לישון בשעות קונצנזואליות, זה אומר לייעל את זמן המחשב שלי כדי שאספיק גם לתרגם, זה אומר שיהיה לי פחות זמן לבלוג בכלל, לסוטול בפרט, ולהקלדת-קטעי-יומן-תוך-דפדוף-ביוטיוב על אחת כמה וכמה (או שמא זאת תהיה תראפיה נחמדה? נחיה ונראה).
.
זה אומר שעד שהבנתי לאן הסדרה הזאת לוקחת, היא מגיעה לסיום העונה הראשונה.
וזה אחלה מקום לעצור. מהרבה בחינות, אני מרגיש שהעבודה החדשה הזאת – להפיץ את חדוות הג'אגלינג לילדים – היא סגירת מעגל קולעת ונחיתה מוצלחת מהטיסה שאליה המראתי ביום היפוך הקיץ, 1996.
.
אחרי ששלושה סיפורים מאביב 96' צצו ועלו בזיכרוני בלי קשר (לכאורה?), הבנתי את הרמז ואני ממשיך את הסיפור אל השיא המתבקש שלו, בדילוגים מתבקשים.
(כן, לראשונה אני מסוגל להתחיל לערוך את הטקסטים האלה, לברור את הפחות-מוץ מהיותר-מוץ. ועדיין, אין לי ברירה אלא לחלק את הפרק הזה לשני חלקים, כל אחד בסביבות 2000 מילה. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. ולא, זה לא יהיה בבחינה (; )
.
הרעיון להמשיך את הסדרה בפרק הזה נולד ברגע שראיתי את הפוסט של לי על השיר שלהלן (בקליפ, לא בכותרת).
.
היום מושג "היום המושלם" שלי הרבה יותר… אהמ, מתוק וחינוכי, אבל הפוסט הזה החזיר אותי באחת לבוקר מאי שטוף שמש בסוף סופשבוע ארוך, על מדשאה ציבורית בלונדון, כשזייפתי את השיר הזה באוזני מישהי שסתמה לי את בשורה האחרונה של הפזמון.
.
אם זה לא מספיק, התברר שהאפיזודה הזאת היא המשך כרונולוגי ישיר כמעט של אביב 96' המהולל, שכבר הופיע בסדרה הזאת פעם או פעמיים.
.
The best days of my life?
אתמהה.
(השנים המעצבות של ילדותי השנייה?)
2 במרץ 96
לונדון
ערב
מחברת חדשה עוד אין, כך שאני נאלץ לספר את החדשות המרעישות שיש לי על נייר אקדמי קר ומנוכר.
לא שהחדשות שלי קרות או מנוכרות. ממש לא.
האביב, ללא ספק, הגיע.
נו? מה נו? לא שקוף (אחי…)?
זיינתי.
זויינתי. למען האמת. זיינה לי ת'צורה.
אני עף, אני על אקסטזי נקי ומעודן, אני רוקד בטירוף ובוהה בקירות.
זיינתי.
לא. לא מאוהב.
אבל זיינתי.
וזה היה כל כך טוב.
זה היה הכי טוב.