סוכן זוטר, מקסימום לבלר

רשימה חלקית של כמה מהדברים שמעסיקים אותי בימים טרופים אלה, בין החופש הגדול של הילדים, ימי ההקמה בגן ובבית הספר (תראו איזה פראיירים, גם משלמים על חינוך פרטי וגם באים לעבוד בחינם), ההפגנות הסוערות ברחובות והדיונים הסוערים ברשת. אה, כן, וגם הניסיונות לעבוד קצת.

וכשאני אומר שהדברים האלה "מעסיקים" אותי, אני מתכוון שהם גוזלים ממני זמן, תשומת לב ושאר משאבים יקרי-ערך, ושלוות נפש יקרת-המציאות שמתבזבזת בתפריטים טלפוניים אינסופיים, בהמתנה אינסופית כקהל שבוי לצלילי ג'ינגלים פרסומיים חוזרים ונשנים, ובאינספור שיחות שמתנתקות תוך כדי המתנה. אני מוסיף לרשימה גם את השמות המפורשים של הגזלנים, למרות שכולם אותו זבל, בעיקרון, וזאת רק טיפה בים, כמובן.

להמשך קריאה »

כמו שציינתי בפוסט הקודם, ביום חמישי נתקלתי במקרה במאהל מחאה שהוקם בלוד. כשחיפשתי איזשהו אזכור למאהל הזה ברחבי הרשת, לא מצאתי כלום בעיתונות המיינסטרים וגם לא בשידורי המהפכה, רק הודעה בפורום נידח שסיפרה על הקמת המאהל, ותגובה של מישהו שקיווה שהם "לא ילכלכו שוב את העיר עכשיו שמאיר ניצן ניקה אותה".

אז ביום שישי הודעתי בטוויטר על קיום המאהל ומיקומו, ורק אתמול (ראשון) הצלחתי להגיע אליו. משראיתי שאף אחד אחר לא התייחס למאהל הזה עדיין, לא נותר לי אלא להתחפש לסוג-של-עיתונאי, להצטייד במחברת ובמצלמה, ולהביא כמה מראות וקולות מחאה מהעיר שהחבר'ה של ביבי קראו לתל אביבים לעבור אליה במקום להתבכיין – אחת הערים הכי מצוקתיות בישראל אם לא ה-, חמש דקות מבן גוריון ועשרים דקות מרוטשילד (כשאין פקקים).

להמשך קריאה »

בעצם, בראייה מפוכחת (שלא לומר סחית), בעולמנו התחרותי (שלא לומר את מילת הק' הארורה, כי זה לא קשור לקפיטליזם, זה התחיל הרבה קודם, בשחר האבולוציה) אין שום יתרון משמעותי לצניעות, חמלה, ספקנות, מתינות וכל שאר המידות הטובות. כלומר, יש יתרונות פה ושם, אבל הם בטלים בשישים מול החסרונות. ספקנות, למשל, אולי תמנע ממך לעלות על נתיב שגוי, אבל לא בטוח שתעלה אותך על הנתיב הנכון. דורסנות, לעומת זאת, תעביר אותך מהנתיב השגוי לנתיב הנכון בצורה יותר חלקה, ועם המומנטום לצידך. העולם שייך לתוקפנים, לתחמנים, לנחרצים, לרהבתנים, לבטוחים בעצמם, למלאים בעצמם, לממתגים את עצמם.

להמשך קריאה »

אז מה למדנו?

כשאזרחים (ולא חשוב כרגע מאיזו עדה) בונים בתים לא חוקיים, המדינה הורסת אותם על תכולתם.
טוב, נו, זה לא חוקי, טענו נגדי אחרי הפוסט הקודם, על הרס בתי אבו-עיד בלוד.

זה לא כזה שחור-ולבן, הם עברו על החוק, ואנחנו הרי מדינת חוק!

אבל כשהמדינה בונה חומה לא חוקית (על פי החלטת בית המשפט שלה עצמה), היא מרשה לעצמה לירות על המפגינים נגדה, וגם להרוג.

(אם לצטט את גורביץ: לקרוא! ולהבין אחת ולתמיד עד כמה ההגדרה של מה שחוקי ומה שלא מוסמסה והתרוקנה מתוכן. בשיחדש הציוני, חוקי זה מה שהמדינה עושה.)

כי ממשלת העיוועים הזאת הורידה הרי את המסכות, הבינה שאין בהן צורך. היא יודעת שהאזרחים הנורמטיביים ימשיכו לעקוב אחר "האח הגדול", ולצקצק על ה"אנרכיסטים" שמפגינים נגד האח הגדול האמיתי, זה שצופה בך בזמן שאתה צופה בו, זה שגורר באלימות מפגינים בלתי אלימים למעצר. עכשיו גם יהודים, כולל חבר כנסת לשעבר. עכשיו גם בלב תל אביב. וכמה עמוק צריך לחפור בתקשורת כדי למצוא אזכור לאירוע הזה, שהופיע להרף עין וטבע בחטף בתוך כל הסוֹמה להמונים. מזל שיש מי שעוקב ומתעד את השיטפון, שלא נוכל להגיד שלא ידענו.
וכל זה רק טיפה בים, הרי.

להמשך קריאה »

נפתח בשלושה סיפורים קטנים, אנקדוטות מחיי עם מכנה משותף ומוסר השכל:

לפני 15 שנה, תל אביב. חוזר מעבודתי בחברת הובלות דרך רחוב שיינקין, לבוש בגדי עבודה. ליד גינת שיינקין, גבר מבוגר ממני, בגופייה ועם ג'ריקן קטן ביד, פונה אלי ומבקש כמה שקלים לדלק.

אני מציע עזרה, ואיכשהו תוך כדי שיחה, בעזרת כמה טריקים פסיכולוגיים/היפנוטיים, הכמה שקלים הופכים למיכל דלק של משאית שצריכה להגיע דרומה עוד היום וכו' וכו'. אין לי גרוש בארנק, ואיכשהו אני משתכנע ללכת איתו עד הכספומט באלנבי (!) ולמשוך בשבילו 150 ש"ח, בערך שכר של יום עבודה. גם כשהוא זורק בדרך את הג'ריקן אני לא מתעשת. כשהוא מבטיח לי שיחזיר לי סכום גדול פי 4, אני לא ממש מאמין לו, אבל עושה את זה בכל מקרה. שנייה אחרי שהוא נפרד ממני, חודרת להכרתי ההבנה איזה פראייר טמבל הייתי. החבר'ה בדירה צוחקים עלי קצת, אבל גם מזכירים לי שזה רק כסף.

להמשך קריאה »

עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.

להמשך קריאה »

יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

להמשך קריאה »

סניף של קופת חולים מסוימת בעיר מסוימת (רמז: עיר מעורבת גדולה במרכז הארץ, לא יפו).

בעוד אני יושב מול הפקידה (הכל תקין, תודה), היא עונה לטלפון. קביעת תור. משמיעת הצד שלה בשיחה, אני יכול להבין בבירור מה נאמר מעבר לקו. כשהיא מסיימת את השיחה וחוזרת לטפסים שלי, אני עוטה את הטון הכי נון-שלאנטי שלי ושואל: "מה, זה היה מישהו שביקש רופא לא-ערבי"?

להמשך קריאה »

-אבא, איפה היית כשישראל הפכה למדינה מצורעת, כשהפאשיזם והגזענות קרעו את המסכות והפסיקו להתנצל? מה עשית מול הדיכוי, סתימת הפיות, האלימות הגוברת, ההתדרדרות הכוללת? [היכנסו לאתר חדשות; בחרו כותרת, כל כותרת; רואים?] מה עשית כדי למנוע את החורבן? מה, גם אתה הסתערת בצרחות על חנות בגדים? צהלת כשערס מנומס ניצח ערס גס בתוכנית גלדיאטורים? או אולי עקבת בנשימה עצורה אחרי המרוץ הצמוד של ברצלונה וריאל לאליפות?

להמשך קריאה »

קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.

קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.

להמשך קריאה »