הפוסט הזה נכתב ביום השביתה (הגדולה?), כשעדיין לא ברור (לי לפחות) מהו היקפה, מהי השפעתה ומה הלאה. בכלל, יש (אצלי לפחות) הרגשה שגל המחאה שהוציא לרחובות 150,000 איש שלשום מאבד קצת מומנטום, לראשונה מאז תחילתו, כאשר מחאת האוהלים מתקדמת לשלב השלישי – אחרי שהתעלמו ממנה וצחקו עליה – השלב שבו נלחמים בה. זה מתבטא באגואים שצצים מעל פני השטח, באג'נדות מנוגדות שנתקלות בגבולות ההכלה והקונצנזוס, ואולי בעיקר בתחושה ההולכת וגוברת שהיעדר כיוון ברור ומוגדר עלול להפוך להתברברות.
אחרי הפתיחה האקטואלית והמפוצצת הזאת, הפוסט הזה לא יציע כיוון ברור ומוגדר שכזה. את הדגשים החשובים בעיניי העליתי בפוסט הקודם, ובכל הפוסטים שהובילו אליו. ובכלל, מה שיש לי להגיד עכשיו היה רלוונטי ונכון (לדעתי לפחות) גם לפני שהמחאה הזאת התחילה, ויישאר כזה גם אחרי שהיא תיגמר, ויהיו תוצאותיה אשר יהיו.
עם זאת, אין בכוונתי גם להצטרף לקולות שמנסים לרפות את ידי המוחים או להמעיט בערך המחאה, וזאת למרות שקטעים מהפוסט הזה עלולים להיראות ככה בקריאה שטחית. הם עלולים להיראות ככה, כי אחד מתחלואי תקופתנו הוא הדיכוטומיה הכוזבת (לדעתי) בין שני הערכים שהצגתי בכותרת – אחריות אישית וסולידריות חברתית – שכל אחד מהם נושא מטען בעייתי משלו, ונתפס כאנטגוניסטי לשני.
כי הקריאה לסולידריות נתפסת (או לפחות נתפסה עד לפני שלושה שבועות) בציבורים רחבים כהתבכיינות של "לוזרים", אלה שלא הצליחו להצליח בעולמנו התחרותי ומאשימים את ה"חברה" בכישלונם.
מאידך, האינדיבידואליזם הניאו-ליברלי הדורסני הוציא שם רע לקריאה לאחריות אישית, שהפכה למפלטם של בעלי הון קהי לב שבטוחים שאם הם הצליחו, כל אחד יכול אם רק ירצה מספיק, ועוסקים בהאשמת קורבנות נמרצת מבית מדרשו של הניו-אייג' האינדיבידואליסטי, המגולם היטב בדמותה של שרי "השלום מתחיל בירושה של אבא שלי" אריסון.
אז לא, אין לי שום כוונה לטעון שהמוחים "מפונקים", או להאשים את מפוני הדיור הציבורי, את מעמד הביניים הנשחק ואת שאר המדוכאים עלי אדמות בכך שהם "לא מזמנים שפע לחייהם" או לא השכילו להיוולד לאבא עשיר. עם זאת, אני גם לא מתכוון להסתפק בפכירת ידיים חסרת אונים ובקריאת society is to blame המנקה את היחיד מאחריותו. כי סולידריות ללא אחריות מובילה למה שקרה ב(הרבה מה)קיבוצים, כשססמת הדור הראשון "כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" התהפכה בדורות הבאים ל"כל אחד מקבל לפי יכולתו ותורם לפי צרכיו".
מה שאני מציע הוא סינתזה בין שני הקטבים המנוגדים האלה, או ליתר דיוק ניסיון להראות שהם בכלל לא מנוגדים, אלא חופפים. האחריות האישית שאני מדבר עליה נועדה להשלים (ובשאיפה אוטופיסטית להחליף) את "שיח הזכויות" הנוכחי, שעוסק בעיקר במה שמגיע לי לקבל, ולא במה שראוי שיהיה לי.
תקציר לעסוקים ומזפזפים: אל תשאל מה אני יכול לעשות למען המדינה, וגם לא מה המדינה יכולה לעשות למעני, אלא מה אנחנו - כולנו ביחד וכל אחד לחוד – יכולים לעשות כדי להבטיח חיים בני-קיימא (ולא רק בני-השגה) לנו, לצאצאינו, ולכל העולם סביבנו.
ועכשיו, לתכל'ס…
להמשך קריאה »
