סוכן זוטר, מקסימום לבלר

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.

אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

(כי לפעמים טוויטר נראה… מקוטע מדי)

ואולי התרומה העיקרית של #j14 למאבק הכללי לצדק, שוויון וחירות טמונה בהמחשה שהוא מציע למצבן השברירי, הקפריזי והאבסורדי של זכויות האדם במדינת ישראל כיום.

"מחסנית בהכנס? מה אנחנו, מחבלים?"

דיכוי אחד. מאבק אחד?

להמשך קריאה »

כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

להמשך קריאה »

(כותרת חלופית למתחכמים במיוחד: על מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "אנחנו"?)

ולפעמים, אפשר לראות בבירור שהמנעד בין אופוריה לציניות הוא עניין של בחירה.

אחרי שזיהינו את נקודות הקיצון, אשתדל לא להיסחף לאף אחת מהן, אלא לחתור אל האמצע. אבל אני לא מבטיח שאעמוד בזה.

הפוסט הזה החל להתגלגל אצלי בסוף השבוע שעבר. הוא נולד כעדכון מדאיג ממאהל לוד, עם הפניה לרקע נוסף וניסיון להצביע על המגמה המסתמנת לדעתי. המציאות לא שקטה על שמריה מאז, אבל הנקודות שהטרידו אותי אז נשארו בעינן – ומה שלא זורם, מתעפש והופך למדגרת יתושים.

אז עם כמה שפחות אופוריה וכמה שפחות ציניות, אנסה להציג עדויות ואבחנות מכמה נקודות אפלות בשולי האור המהפכני הגדול, כמה סתירות מציקות בשולי הססמאות, שמעלות שאלות כמו: מי זה בדיוק ה"עם" הזה ש"דורש צדק חברתי"? ומה בדיוק הוא דורש?

להמשך קריאה »

ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

להמשך קריאה »

כשראיתי את הכותרת הראשית הזאת באתר הארץ…

להמשך קריאה »

מבחריין ועד לוב, שוטרים יורים במפגינים. וגם פה אצלנו לא חסרים עניינים. אבל אני לא יכול לכתוב על כל מה שקורה, וגם אם הייתי יכול, מה הטעם? אז במקום להתפזר, מתכנס שוב לנישה שאימצתי לי, לדיווח קצר מההתפתחויות בלוד.

המשפט הזה התנסח לי בראש לפני כמעט שבועיים, כפתיחה למידע שהגיע אלי מכמה ארגונים על מהלכי העירייה ביחס למשפחת אבו עיד, שגרה עדיין באוהלים ואצל השכנים מעל חודשיים אחרי שבתיהם נהרסו. בינתיים המידע הסתבך, הסתעף והתרכב (נהיה מורכב, יעני), ועוד כל מיני דברים, והפוסט הזה הסתבך עם עצמו והתגלגל למשהו שלא כולו ינעם לעיני הארגונים האלה. כותרת חלופית לפוסט הזה יכולה להיות: It's Complicated

אבל זאת לא חוכמה, זאת יכולה להיות הכותרת של החיים כולם.

(ובינתיים, בעודי כותב, המצב בלוד התגלגל והתהפך שוב; עדכונים בסוף הפוסט)

להמשך קריאה »

ביום שני שעבר, בעיצומה של הסופה הגדולה, הרסו רשויות מדינת ישראל שבעה בתים בלוד. ביקרתי שם בשבת, ואני מרגיש מחויב לכתוב על מה שראיתי שם, לתת קול לאנשים ששמעתי שם, ולנסות להתריע על המגמה המסתמנת.

המרמיטה מקפיצה אותי למקום, וממשיכה עם הילדים לביקור אצל חברים. אני מתקרב ברגל, ומרגיש את הרתיעה האינסטינקטיבית. אלה בדיוק השכונות שהזהירו אותי לא להתקרב אליהן.

בכניסה לשכונה, בפאתי אזור התעשייה של לוד, מתנוסס שלט ענקי: ברוכים הבאים למחנה הפליטים אבו עיד (על שם המשפחה שבתיה נהרסו). באימייל שקיבלתי מתנועת התחברות-תראבוט דובר על עצרת שתתקיים במקום; מסתבר שהנוכחים ערבים כולם – כמעט: יחד איתי מגיעה מכונית עם שלוש נשים יהודיות מבוגרות, ואחרי זמן קצר מגיעים שלושה פעילים מסולידריות שייח ג'ראח הבלתי-נלאים. אני מזהה בין הנוכחים את אנשי דהמש. האווירה שונה משהיתה בביקורים אצלם. שם הרי עוד יש תקווה, עוד יש בתים.

מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא.

להמשך קריאה »

בסוף השבוע כמעט כתבתי פוסט פוליטי.

בשישי לקראת חצות, בתום יום שמהל משפחה ועבודה בניסיון נואש לרדוף אחרי הזנב של האוברדרפט המשתולל, התגלגלתי איכשהו לטור האחרון של סייד קשוע, אשף האישי-הוא-הפוליטי. קראתי אותו בעיניים נפוחות מעייפות, ולפני שכיביתי את המחשב עוד עברתי על הטוקבקים.

הלכתי לישון, אבל משהו שם הציק לי, התגלגל במחשבתי והתנסח כעוד פוסט היפנוגוגי בעודי שוכב במיטה ומנסה להירדם.

בשבת בבוקר לקחנו את הילדים למוזיאון ישראל. המרמיטה רצתה. אותי הצירוף "מוזיאון ישראל" מחזיר ישר לבנדיקט אנדרסון, גיבור האקדמיה האנטי-ציונית שטורד את מנוחתם של בריוני אם תרצו, שהסביר בקהילות מדומיינות את התפקיד שממלא המוזיאון בהטמעת הקשר בין הלאום המודרני והשיוך ההיסטורי (המדומיין, כאמור) שלו לשורשיו הנצחיים.

להמשך קריאה »

נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים?

אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות וחולצות עם הדפסים כמו Legalize It (עם ציור של בית), Recognize It (עם סמל נייקי) וכן הלאה.

אנשים הם לא נדל"ן, דהמש עומד איתן

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

שוויון זכויות, לא פחות

לא דיכוי לא אפליה, משנים את השיטה

כוכבי האירוע היו ילדי הכפר, שהרעימו בתופים מחומרים ממוחזרים בקצב בטוקדה אחיד, בניצוחם של הפעילים הנמרצים שמפעילים קייטנת קיץ בכפר. רוח שייח ג'ראח נושבת בארץ, וזאת רוח טובה, מרעננת.

להמשך קריאה »