הישרדות: החיים האמיתיים
עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות
בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.
לא סתם חזרתי בכותרת לסוס החבוט הזה של הישרדות. מוצר ה"ריאליטי" הזה1 מגלם בפיוטיות את הדחת ערך הסולידריות לטובת דרוויניזם חברתי שלוח-רסן. מדובר הרי בקבוצת "שורדים" ש"מושלכים" ב"חוסר כל" על אי "בודד", ובמקום לשתף פעולה נדרשים לתקוע סכינים זה בגבו של זה. כאילו "בעל זבוב" הפך ממשל-אזהרה (Cautionary Tale) למודל לחיקוי.
כשהגעתי לאנגליה, סיפרו לי הסמולנים המקומיים את הסיפור העגום על מאגי תאצ'ר ומפגשי הבינגו. מסתבר שאחת מצורות הבילוי שממשלת תאצ'ר ניסתה לאסור, בנוסף לרייבים תחת כיפת השמיים ומפגשי איגוד מקצועי, היתה מפגשי בינגו בכנסיות (באמתלה של "הימורים", כמדומני). הלקח, כפי שסיפרו לי: המטרה של מאגי היתה לבער מאנגליה כל שריד וזכר לסולידריות, להשאיר כל אזרח ומשפחה להילחם על הישרדותם בעצמם. והקרב הזה, כידוע, מכור מראש:
ועדיין, אם אתה מחכה בתור באנגליה, מובטח לך שתקבל שירות בתורך גם אם אתה זקן, עילג, אוטיסט או סתם מסטול. לעולם לא אשכח איך עמדתי בפיצוצייה ברחוב וייצמן, בביקור מולדת, וחיכיתי שהמוכר ייצור איתי קשר עין, כמו שהתרגלתי, בעודו משרת אנשים שצעקו לו מסביבי ומאחוריי.
מלחמת הישרדות תמידית. בתור, בכביש, מול נותני שירותים, מול מעסיקים, מול הרשויות.
אם לא תדרוך, ידרכו עליך.
לפני כמה ימים נתקלתי במודעת דרושים שהנחתה את הפונים לציין את ציפיות השכר שלהם כבר בפנייה הראשונית.
"פניות ללא ציפיות שכר לא ייענו."
חד וחלק.
טוב שלא כתבו שהם לא מתחייבים לקבל את ההצעה הזולה ביותר.
כשצייצתי על זה בטוויטר, התברר לי שבחלק מהחברות החוזה אוסר על העובדים לגלות את תנאי השכר שלהם. קוד השתיקה של המאפיה.
באותו עניין: דיון מעניין בבאופן טבעי על עמדת החולשה של עובדים במיקוח כזה על שכרם, עם תיאורים ממקור ראשון של התרגילים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי השאלה "בוא תגיד לי מה נראה לך שכר מתאים."
[ואם כבר אנגליה, נציין (שוב?) ששם השכר השנתי שמציע המעסיק מופיע בכל מודעת דרושים, בלי סודות ובלי משחקים.]
.
יובל דרור מספר על תלאות ההתמודדות עם בעלי מקצוע ונותני שירותים. המגיבים מוסיפים דוגמאות מסמרות שיער משלהם. או שבעצם כבר לא מסמרות שיער, כי כבר התרגלנו. ומומלץ במיוחד לקרוא את התגובה של זו ש, שמרחיבה את ההקשר.
כמו שנכתב שם בתגובות, ניסיונות הגזל האינסופיים הם לא נחלתם הבלעדית של חאפרים קטנים. בדיוק אתמול עברתי את הטקס השנתי של חידוש ביטוח הרכב שלי, שבמהלכו אני מקבל מחברת הביטוח הצעה מופקעת, וכשאני מתקשר להתלונן הם נזכרים "לעדכן את הפרטים" ומורידים לי 1000 ש"ח מהמחיר. שיטת מצליח כבר מוטמעת אצלם בתוכנה כנראה.
נדמה לי שהיתה לי עוד דוגמה או שתיים, אבל הן פרחו מזכרוני ובכל מקרה אני חייב לחזור למלחמת ההישרדות הפרטית שלי, כעובד קבלן עם צווארון לבן.
אבל לא צריך לחפש רחוק בשביל למצוא דוגמאות. החל מתאונות פגע-וברח שהפכו למכת מדינה וכלה בסקטוריאליזציה ובהתבדלות של מאבקים חברתיים. כולנו מופרטים, כולנו מכורים עם תג מחיר שהולך ויורד, נאבקים בעיניים עצומות בהתאם לאינטרסים של ההפקה, ושל המפרסמים. ובערב יושבים לראות פרסומות, ופרומואים לפרסומות, וחדשות מסולפות – וכן, גם כדורגל – כל דבר שיאריך את ההיפנוזה ויקיים את הבועה.
מספיק להעיף מבט מסביב כדי לראות עד כמה התרגלנו לדרוס או להידרס. צריך לחפש קצת יותר רחוק כדי למצוא את גילויי הסולידריות שעדיין קיימים ומתהווים.
הצעדה האמורפית למען גלעד? מסופקני.
אני חשבתי יותר על דברים כאלה:
[כאן היתה כרזה של "ליל הדחפורים" בדהמש שנמחקה עם חילופי השרתים]
אני מתכנן עוד פוסט מפורט יותר על ההתפתחויות האחרונות והמצערות בדהמש, על הראיה המובהקת למדיניות הטיהור האתני שמציג סיפורו של הכפר הזה. זה יקרה בהמשך השבוע, בשאיפה, בהיעלם תרועת הוובוזלות. בינתיים אני נושם עמוק, חוזר לפס-הייצור2 ומנצל את ההזדמנות לעשות כבוד לסיסטם עאלי שיופיעו אינשאללה בליל הבולדוזרים, ולהשמיע שוב את המנון המהפכה המתחדשת:
כי המהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי
לא בגלל שנאה לאנשים שממשיכים לדרוך על החברים שלי ולסרס את הביקורת לסתום ת'פה שלי
פוסט חדש ובו קינה על מות הסולידריות, עדויות מהשטח, הקשרים היסטוריים והזמנה למסיבה http://hahem.co.il/mermit//survivors…
קראתי את הפוסטים שלך, והתרשמתי עמוקות. בעיקר מהמאמצים שלך ליצור עולם טוב יותר, מרצונך להגן בגופך על הרפובליקה, מרגישותך לסבל. בעיקר התחברתי לדבריך על כך שבלי העוגן המשפחתי היית טובע במערבולת זעם ויגון, ואני מסכימה איתך שהגיע הזמן לצאת מהבועה…. חשבתי גם על הבועות שכולנו מארגנים לעצמנו כל חיינו, לפעמים מבלי משים, וגם על מה שישנו שם מעבר למראה, שאנחנו כל כך פוחדים לפגוש.
אני גם חושבת שהעקרונות האנושיים שחייבים לנהל אותנו ברמה הלאומית, אפשר לבחון את חיוניותם וחשיבותם דווקא ממה שקורה לאנשים ברמה האישית. יש לי בשבילך סיפור שאולי יעניין אותך, והוא בוודאי יתן תוקף ומשקל להצעות שאתה מעלה.
אני מכירה מישהו שיום אחד נהרס ביתו. הוא בהחלט לא האמין שזה יקרה לו, כנראה, אבל הוא הבין יום אחד שהוא מגורש מביתו. לא פשוט, כמו שאתה מתאר בעצמך. בהמשך הוא גם איבד את בנו. זו היתה מכה נוספת, איומה. הנער התאבד. משהו שנפשו של הורה מתקשה לקלוט. אתה נותן לילד שלך חיים, והוא בוחר לחסלם. מאחר וסיפרת על ילדיך, על חשיבותם עבורך, שלמותם הנפשית, אתה בטח יכול לדמיין מה זה היה עבורו… ואז בנו האחר נכנס לתקופה חשוכה. כנראה רגעים אפלים של גיא צלמוות. בשלב הזה הוא היה כבר באטרף. היה בטוח שהוא הולך לאבד גם אותו. הוא היה באמת היסטרי, כמו כל אבא שעומד לאבד ילד שלו לנגד עיניו, וחי את הסכנה, את חוסר האונים. הרגשה איומה. למרבה המזל, כנראה לא רק מזל, הבחור התארגן, הצליח לצאת מהמקום הנורא. כנראה גם קצת בעזרתו. קשה לדעת. לפחות ברמה הקונקרטית, הוא היה שם כדי לעזור. ומכאן והלאה תוכל לראות את החשיבות העצומה של מה שאתה מדבר אותו, ואני מסכימה איתך לגביו בכל ליבי. הוא נשאר בלי העוגן המשפחתי שלו. הבן ההוא לא שמר על קשר איתו. בתוך העולם שהיה לו הוא, כדבריך, נסחף וטבע במערבולת הזעם והיגון. הגיע לגיא צלמוות בעצמו, אבל בלי אף אחד ממשפחתו לידו. אף אחד! לא היה לו שום אי של שפיות בעין הסערה לתוכה נקלעו חייו. "קצות עצביו היו כבר חשופים, הרגישות בלתי נסבלת", חסר עור, כל מגע מכאיב בטירוף… ואז הוא בודד עצמו מהעולם. לא מצא כל פתרון אחר. הסתגר. ספור נורא, נכון? הייתי שם וראיתי את מה שקורה לו. ראיתי את עולמו מתרסק מתיסכול נוראי. הוא היה זקוק למשפחתו באופן נואש. היה חשש לחייו. כלום….איש מהם לא הצליח להתמיד ולהיות שם איתו בתוך הסערה.
ואז אחרי שנים, שנים!!!, הוא הצליח להיות קצת יותר 'תקשורתי'. הוא הצליח להגיב לפניות של ילדיו, שחידשו את הקשר איתו. הוא יכול עדיין מעט מאוד, איש פגוע מאוד, מותש. אבל הוא רצה לנסות. קיווה לפגוש סוף סוף את הנכדות שהיו לו. הבן ההוא, שבנה את חייו, הביא אליו את הנכדה, בת הארבע!, לראשונה בחייו. הוא כבר למוד סבל, ידע שעליו להיזהר, מפחד לקוות. לא מאמין לאיש. אבל הוא המתין, כי הבן הבטיח שיבואו שוב, כעבור חודש. הם לא הגיעו יותר. כמה שנים עברו מאז? מי יודע? הוא לא מבין עד היום מה קרה… חודשים אח"כ עוד ניסה להבין למה הבטיחו שיבואו אם לא התכוונו לחזור. הוא התקשה לזהות משהו שעשה והרחיק אותם, והם גם לא אמרו. לפחות היה לו איזה הסבר לעניין. ספור קשה, באמת. ואתה יודע מה הציק לו יותר מהכל? הפגיעה בסולידריות. התחושה שכל אחד נאבק על חייו כדי לשרוד, והוא מרגיש שהושלך לכלבים בחולשתו.
כשקראתי את הבלוג שלך, חשבתי שאתה מבקש לנו, שחיים פה, את אותו עולם שהוא מייחל לו, ולא מוצא. פעם, לפני שנים, הוא היה כמוך, מישהו שנלחם על עקרונותיו, נאבק למען הצדק. היום הוא איש מיואש, אבוד. הוא לא אדם קל. אבל מסיפור חייו אפשר בהחלט לראות מה קורה "כאשר אנחנו חיים בתוך קיר מרצד ומהפנט, שמאפשר לראות רק את עצמך ואת הדומים לך, ולהאמין שכל עוד אתה בטוב, הכל טוב." בעצם, איך בכלל מוגדרים הדומה והשונה?מי בתוך הבועה ומי מחוץ לה? אבל זה בהחלט נורא כאשר אדם חי בתוך "שיר ערש (ואולי ארס) מתמשך, שמאפשר להתכחש לקשר ההדוק שבין רווחתך לבין רווחתם של אחרים, להתעלם מהסבל שנוצר מתוך המאמץ לבנות את אושרך, ומאפשר לרקוד כשהאדמה רועדת, ולישון בשלווה כשהמיטה בוערת".
אתה כל כך צודק!! כל כך…
דרך אגב, אני מתרשמת מאוד מאופן כתיבתך, מהיכולת הנפלאה לבטא את עצמך ואת רגשותיך במילים. כל הכבוד! אין צורך שתסמיק. האיש שעליו סיפרתי הוא גם כזה. אשף של מילים. כמה חבל שלא נפגשתם…
@mermit_ הגיע הזמן כבר ממזמן. יום שלישי, אינשאללה, גם אני בדהמש
…טוב, לפחות מצאתי מיהו אחד משני הקוראים שחרשו את הבלוג שלי לאחרונה.
בוקסים בבטן יותר כואבים כשהם פומביים, כנראה.
עד שאגמור להקיא דם ודמעות, אני מקדיש לך את השיר שעלה לי בראש תוך כדי קריאה, בזכות כמה שורות מפתח מתוכו:
http://www.youtube.com/watch?v=PINfVeVAKMk
נו, הנה הוכחה ניצחת שכתיבה יכולה לשנות תודעה ולעורר לפעולה.
כשהסלולארי יחזור אלי, אנסה לברר אם ומתי האיש מהסיפור פנוי לארח השבוע.
גם את כותבת לא רע בעצמך.
@itamar_b יופי, אני אחפש את החתול השחור-לבן ואתה תחפש את העין המרחפת עם המחושים
בהחלט לא התכוונתי לאגרוף בבטן, גם אם תתקשה להאמין… כן בקשתי ללכת מעבר למראה כבקשתך, והמלכה אצל קרול לואיס אמרה כבר שזו התוצאה של חיים בכיוון הפוך, בהתחלה זה תמיד גורם לסחרחורת… מצאתי בהפתעה רבה. אח"כ בבהלה. אתה בהחלט דרשת ממני התבוננות מפוקחת, על הסבל בעולם. לכן השיר מתאים. הקצב פחות לטעמי. וגם לא החשיפה. אני לא אוהבת את הפומביות בכלל. בכלל. אבל מצאתי אותה. את הצלילים הנבראים מהקרעים בנשמה. של כולנו, כנראה.
מכותרות הפוסטים שלך, אני מתחילה להאמין שיש כנראה אנרגיות מכוונות מאזורים אחרים בקוסמוס.
וגם בי עלו הרבה דמעות כשקראתי את הדברים שכתבת, דמעות של כאב גדול. אני גם מציעה לך שלא למהר לפעול מתוך כאב… הוא משבש את המחשבה. גם שלי. אתה יודע, כל עצרת/הפגנה שאנחנו בוחרים להשתתף בה, יש בה לקיחת אחריות על עצמנו ועל חיינו. גם זו שאני משתתפת בה כעת, שלא לשמחתי כלל.
התרשמתי שאתה בחור חושב ממה שקראתי …. אתה כיוונת אותי בכתיבתך למשימות לא פשוטות. הצעת לי את ליל הבולדוזרים, וכנראה לא אגיע, למרות שאולי נכון שאשתתף בו, כמו לעוד הרבה דברים שאיני משתתפת בהם, למרות שהיה ראוי. צריך כוחות להפעיל את העולם. ואתה מנסה. אני מקווה שימצאו בך הכוחות להמשיך בשינוי העולם, גם אם נדמה לך אחרת, ובהחלט אני רוצה שתצלח דרכך, ומחזיקה אצבעות לכולכם שם…
אני מניח שהקורא השני שחרש את הבלוג לאחרונה זה אני.
בשביל העניין אני אגיד שלא מזמן כתבתי בבלוג שלי, שאני לא אקשר אליו כי הוא בלוג ישראבלוגי טיפוסי, שפוליטיקה הפכה לסוג של ריאליטי או ספורט. בשלושתם יש קבוצות ("שמאל" נגד "ימין", מנצ'סטר נגד פינלנד, מוקהקוקו נגד באלאטאו), לשלושתם יש פרשנות, לשלושתם יש חלקים בעיתון, על שלושתם אפשר להתחיל שיחה עם כל אחד בארץ כמעט, אפשר לדבר עם בני משפחה בערב, ועל שלושתם אי אפשר להשפיע בכלום, בתכלס. להצביע לכנסת זה בערך כמו לשלוח אס.אמ.אס או לצעוק לטובת הקבוצה שלך.
אני מדבר פה על לא-אקטיביסטים, כמובן.
ואחרי שאמרתי את כל זה, אני אסביר את החוסר אקטיביזם שלי באגנוסטיות פוליטית, ניסיון להיות ניטרלי כמה שאפשר כשאני מנסה להבין מה קורה, זה שאני משרת בצבא כרגע, וזה שאני צריך להיות יותר פנוי רגשית לזה.
חוץ מזה, מעניין לראות בלוג שמתעסק גם בפוליטיקה וגם בבודהיזם, ומעניין מה שאתה כותב כאן.
בשורות טובות
אהלן תומר.
תודה שחרשת
שמח לשמוע שמעניין לך.
נראית לי השוואה קולעת מאוד, בין פוליטיקה פרלמנטרית מיינסטרימית ותוכניות ריאליטי.
אשכרה.
בדרך כלל, הקרקס הפוליטי הזה נראה כמו תחרות על פופולריות שאין לה שום קשר לעולם האמיתי, לחיים שלנו. נראה שהמטרה של הפוליטיקאים היא לשרוד עוד קדנציה ו/או להתברג בעבודה רווחית, לא באמת לדאוג לרווחת העם.
ממש תיאור מדויק, ככל שאני חושב על זה יותר.
וזה עובד גם בכיוון השני: כשאלירז ניצח את סער ב"אח הגדול", מישהו בעכבר-העיר השתפך על "ניצחונו של מחנה השלום", לא פחות.
רק לא הבנתי מה הבעיה עם "בלוג ישראבלוגי טיפוסי". גם הבלוג הזה החל את דרכו בישרא. כמה מחבריי הטובים ביותר כותבים בלוג בישרא
מוזמן לצרף לינק, בלי רגשי נחיתות.
כהרגלי, אתקטנן: מסתבר שהשנה יש הרבה פחות תאונות פגע וברח מאשר בשנים קודמות, הריכוז שלהן יוצר יותר רעש תקשורתי.
פשוט שמעתי ראיון על זה כרגע ברדיו, וכמה שהשדרן ניסה להראות שמדובר במכת מדינה, הנתונים היו די ברורים, ירידה בתאונות הפגע וברח.
זה עוד משהו – הרעש התקשורתי שדוחף לך לגרון מה שהם רוצים שתדע, והעובדה שהשגת מידע יותר אמין כרוכה במאמץ אקטיבי.
אני יודע שהבלוג הזה התחיל בישרא, גם שם חרשתי (: קצת.
כשאמרתי ישראבלוגי טיפוסי, התכוונתי לבן נוער שמתלונן שקשה לו והוא מבולבל. יש שם מעט פוסטים לא כאלה, אבל זה העיקר.
בקשר למה שאמרתי קודם, השם הקודם של הבלוג היה כל העולם ריאליטי וכולנו מסמים.
at your own risk
לפעמים אני מצטער שלא היו בלוגים כשהייתי טינאייג'ר.
מילאתי מחברות שלמות ביומנים, לא העזתי לשתף את זה עם אף אחד מהסביבה הקרובה כמובן, והרגשתי שאף אחד בעולם לא מסוגל להבין מה אני מרגיש וחושב באמת, עמוק בפנים.
הנה כמה דגימות מבואסות במיוחד מאז, למקרה שפספסת בחרישותיך. ראיתי שגם אתה השתמשת בדימוי המחשב שמאיים לקרוס, רק שבזמני זה היה קומודור 64 או מקסימום איזה מסוף DOS בחוג מחשבים…
תמשיך לכתוב, תמשיך לחשוב. השאלות חשובות לא פחות מהתשובות, אם לא יותר.
מה זה, יום תפוס-את-מרמיט-בסיבוב הלאומי? 8)
תודה על התיקון. אכן קשה לברור את העיקר בים הספינים.
זה מחזיר אותי לצעדת גלעד, שבפוסט עצמו התקשיתי לנסח את ההתנגדות שהיא מעוררת בי. בעצם, נוח לממשלה שההמון יצא לרחובות בגלל "הילד", ולא בגלל הפרטת המים לדוגמא. גלעד שליט הוא אמצעי מצוין להסחת הדעת והזעם מהבעיות הבוערות באמת. אולי בגלל זה ממשלת ישראל לא יוצאת מגדרה לשחרר אותו.
כל פוסט שלך נכון, ואתה צודק בכל מילה..
אבל מרמיט.
אולי תגיד משהו טוב על החיים? קצת? בטוח יש משהו טוב שאפשר לכתוב או לדבר עליו. יש הרבה יותר רע אבל חייבים קצת איזון. למען קוראיך שכל פוסט מייאש אותם יותר.
(וגם ככה מרגישים מיואשים וחסרי כיון, אישי ומדיני, שלא עושים מספיק ולא מוצאים את המאבק שלהם)
תודה!היכולת שלך לגעת בצורה כל כך מדויקת ביום יוםשל כולנו היא מאתגרת ומרגשת. מסכימה איתך שמרקס הישן והטוב (מעמד ותודעה פוליטית כמו גלובלזציה)רלוונטי יותר מתמיד להבנת העולם ולא רק החברה הישראלית. פעילות פוליטית היא הדרך לשנוי כמו גם יצירת תודעה וסולדריות. הידיעה שהבעיות שלנו הן מבניות היא התחלת הפתרון. כן" אגרוף בבטן" אבל גם אופטימיות זהירה מחכה להמשך….
זה כאילו קראת במחשבותיי את ההקדמה המתוכננת לפוסט הבא…
יש כל מיני פוסטים מחויכים שהייתי יכול לכתוב עכשיו, סיפורי זן לילדים וכאלה. אבל אין לי חשק. הדברים האלה הם היחידים שמביאים אותי למקלדת.
חפשי בשירות המוזיקה החביב עלייך את השיר There is no time של לו ריד. ככה אני מרגיש עכשיו.
חוץ מזה, שאני לא מרגיש מחויך במיוחד לאחרונה, לא ברמה האישית ולא בכללית, והרמות האלה קשורות מן הסתם. הקינה הזאת על מלחמת ההישרדות היא משהו תאורטי, אלא משהו שמלווה אותי ומעיק עלי כל הזמן. ולאור הנסיבות, קצת איבדתי את הסבלנות לאדוות של חיבה. כרגע הצורך הכי בוער שלי הוא לעשות גלים, לנסות להעיר אנשים מחרגונם, כי כבר אי אפשר לשבת על הגדר.
רוצה משהו אופטימי? תהיה אחלה מסיבה בדהמש ביום שלישי. מלאה ויברציות חיוביות. בואי בהמונייך.
מרמיט,
בקישור ששתלת אצל דורפן שלחת אותי לכתבה של אלי סהר? ישמור אלוהים, לא ידעתי שאתה כל כך כועס עלי…
אם כבר עורכים מפקד של החורשים בבלוג, אז אני כנראה מספר שלוש.
כשקראתי את הפוסט נזכרתי ש
הם גם נחלתם של חאפרים גדולים, למשל של מדינת ישראל. ראו לדוגמא את התחקיר שחשף כי פקידי מס הכנסה נדרשים למרר לאזרחים ישרים את החיים אם הם רוצים לקבל תוספת למשכורתם.
את מלחמת ההשרדות הזו אני חווה מקרוב בקיבוץ בו אני גר בשכירות, שעובר תהליכי הפרטה בהם החזקים והקרובים לצלחת גורפים שלל נאה והחלשים נשארים הרחק מאחור. לא מעט מחברי הקיבוץ נופלים בהחלט לקטגוריה המתרחבת והולכת של "מתחת לקו העוני". יחד עם זאת קיימת עדיין קרן לעזרה הדדית, ודאגה מופתית לקשישים. המקום אליו התגלגל רעיון הקיבוץ הוא דוגמא מצויינת לתהליכים המתוארים בפוסט. זו היתה אחת ההמצאות הישראליות היפות ביותר (גם אם לא היתה מושלמת), שלא יכלה לתמורות החברתיות וקרסה על מזבח האינדיבידואליות.
איפה כן ניתן למצוא סולידאריות?
את הסולידאריות החזקה ביותר בחברה הישראלית נדמה לי שאפשר למצוא במגזרים של המתנחלים ושל חובשי הכיפה הסרוגה. דוגמא קטנה לכך היא שבישוב דתי סמוך, אשה אחרי לידה מקבלת אוכל מבושל לשבת במשך שנה(!), כל שבוע ממשפחה אחרת בישוב. למרות שאיני נמנה על מגזרים אלה וגם איני תומך בדרכם הרעיונית והפוליטית, אני אחוז קנאה באחווה שמאחדת אותם.
אז מה גרם למדינה, לקיבוצים, לחאפרים הקטנים לאבד את תחושת הסולידאריות? מה יש למתנחלים שמאחד אותם?
התשובה טמונה לדעתי בקיומו של אידאל שלשם הגשמתו מוכן הפרט לוותר על חלק מרווחתו האישית לטובת הכלל. לצערי, איני רואה באופק משהו שיחזיר את תחושת הסולידאריות לחברה הישראלית. בעצם, ה"אידאל" היחיד שכנראה יוכל להשיב את הסולידאריות לאזרחי המדינה הזו, ולו באופן זמני, הוא מלחמה עם אירן.
איזה כיף!!
טיפול בהלם. זה עובד, תשאל את דינה.
עצוב.
לאחרונה נקלעתי למסע אינטרנט מרתק ומזעזע בעקבות התלאות של דני אמיר ומלחמתו בערוץ הספורט, משם נדדתי ל"כוח לעובדים", למאבק עובדי אקרשטיין וכהנה וכהנה. אני לא יודע אם היה יותר עצוב לקרוא על הפרשה או לגלות שעד עכשיו לא ידעתי עליה. כתבו על זה, ואני קורא ספורט וברנז'ה בד"כ, ובכל זאת כל העניין היה חדש לי.
מה שאני רוצה להגיד בזה זה דבר טוב ודבר רע: הרע הוא שיש היום הרבה יותר מקום לכתבות היח"צ ולתוכן השיווקי מאשר לעבודה עיתונאית אמיתית, שהיא אחד הכלים החשובים בשירות הסולידריות. והטוב, שהסולידריות אמנם דועכת אבל היום יש אינטרנט. ואם הוא לא היה, לא הייתי יודע כלום מכל מה שגיליתי (וגם לא הייתי קורא פה). אז יש תקווה. אני מקווה.
ובמלים אחרות, אם הקשרים האישיים נידונו להיעלם, אולי הקישורים יצליחו למלא את מקומם.
לא הצלחתי לקשר בטקסט את דני אמיר, אז הנה הכתבה שהתחילה את מסעי:
http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7213
מה אני אגיד לך דינה, שתהיי לי בריאה.
לא יודע אם עוד תחזרי לבדוק תגובות, או שמבחינתך המשימה הושלמה ואפשר להמשיך הלאה, כך שאולי אני מדבר אל הקיר אבל זה בסדר – אני כבר רגיל.
אולי יעניין אותך לדעת שהרבה גבות התרוממו בתהייה על רמת האתיקה של פסיכולוגית שפונה לקרוב משפחה של מטופל שלה באופן פומבי שכזה. כמה קוראים ותיקים בבלוג הרגישו שנקלעו בעל כורחם לזירת תאונת דרכים מדממת.
אני עצמי, כדרכם של ילדים מוכים, עוד קיבלתי בהבנה את האמבוש שעשית לי, ומיהרתי כרגיל להסכים עם היותי האשם, הילד הרע בסיפור. זה לא שאין צדק בדברייך, אני פשוט תוהה אם במסגרת השעות הארוכות שבילית בתחקיר בבלוג שלי לא שמת לב לכפתור בצד שכתוב לידו "אפשר גם לשלוח אלי אימייל". להבא, אם את רוצה ליצור איתי קשר, את מוזמנת להשתמש בו.
אבל זה בסדר, עשית את שלך. אני שמח לבשר לך שהתקשרתי לאבא שלי היום. והפלא ופלא: אפילו הצלחתי לנשום משוחרר במשך השעה ורבע שבהן הוא הטיח בי האשמות. היה מרענן לגלות שיש בי את הכוח לשאת את כתב התביעה הארוך והמפורט שלו; למרבה האירוניה, המבחן האמיתי היה להמשיך לנשום גם כאשר הוא הסביר לי עד כמה אני חלש. ואת זה אני צריך לשמוע מהאיש שלא היה מסוגל לעמוד מול אבא שלו עד יומו האחרון, והעביר לילדיו כברירת מחדל את כל הפסיכוזות שקיבל ממנו בירושה.
אני תוהה אם יש לך מושג מה זה לגדול בצל הורים שמחדירים בך מאז ולתמיד את התחושה שאתה חלש. מסופקני, כי אם היה לך מושג לא היית שואלת את ילדיו בכזאת פליאה מאיפה חרדת המוות שהוא מעורר בהם.
אז מחר אקח את הנכדים שלו לפגוש אותו. אני מניח שזה יתרום לו, מקווה שזה יתרום להם, מקווה מאוד שיעמוד לי הכוח לעשות את מה שהוא לא היה מסוגל לעשות, ולחצוץ ביניהם לבין ההשפעה העכורה שלו על שלוות הנפש והביטחון העצמי שלי.
ולסיום, לאות תודה, אני מתכבד להעניק לך לינק למאמר מעניין, תרומתי הצנועה להעשרה המקצועית שלך.
גבי ניצן הצליח ביום שישי האחרון לנסח יפה את ההתנגדות הזו לצעדת גלעד. מתקשר לגמרי לפוסט שלך.
http://192.118.73.5/hasite/spages/1177378.html
גיא,
המסקנה שלך על תום הסולידאריות בקיבוצים נכונה לגבי חלק מהם ולא נכונה לגבי רבים. אין צורך להסחף אחרי טרנדים תקשורתיים, חלקם מגמתיים. בקיבוץ שלי מתנהל דיון עמוק באשר להפרטה, אך יחד עם זאת, הסולידאריות והערבות ההדדית לא נפגעו.
דינה?
@בני
עזוב, אולי עדיף שלא תדע.
אם אתה מתעקש לדעת, אתה יכול לחזור לתגובה הראשונה לעיל. זהירות, תמונות קשות.
@הופ
קודם כל ברוך הבא.
את דני אמיר אני מכיר אישית, אחרת סביר להניח שגם אני הייתי מפספס את הסיפור הזה. הנה פוסט שלו בנושא:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=611337&blogcode=11635800
מעבר לזה, מסכים איתך: התקשורת המסחרית משועבדת כליל למפרסמים. טוב שיש אינטרנט. והקישורים גם יוצרים קשרים אישיים, ע"ע דני אמיר, שהפך מקישור לחבר
@גיא
את ה"סולידריות" שמבטיחה המלחמה עם איראן ראינו כבר בשתי המלחמות הקודמות. מראה מפחיד. ההתנפלות האלימה על המתנגדים ללבנון 2 ולעופרת יצוקה מוכיחה שזאת לא בדיוק הסולידריות שהתכוונתי אליה…
ואכן, כשהאינדיבידואליזם הופך לערך עליון שאין בלתו, והערך היחיד שנשאר לדברים הוא הערך החומרי שלהם, לא נשאר מקום לסולידריות. זאת לא בעיה בלעדית לישראל, אבל זה מתעצם כאן עם כל הטראומות והחרדיות הקיומיות.
אצל הדתיים זה יותר קיים, אבל אני מייחל לסולידריות של אנשים חופשיים, לא של עבדים. סולידריות שתנבע, כמו שכתבתי, מההכרה שהרווחה של כל אחד מאתנו תלויה ברווחה של כולנו. זה משהו שחייב לבוא מהכרה פנימית, לא מקיום מצוות.
דינה, אין מילים לתאר את התחושות הקשות שעוררת אצלי כקוראת. השימוש הציני במידע שאת מוציאה מתוך הבלוג כדי להשיג מטרה "טיפולית". את לוקחת לעצמך תפקיד של שופטת שמשקפת את המציאות בנימה צינית, ביקורתית וחד צדדית.
את מתיחסת לאופן בו מרמיט רוצה לשנות את העולם אבל אינו משנה את יחסיו עם אבא – ואולי דווקא בגלל היחסים האומללים יש בו את הדחף לשנות את העולם ולעשות אותו מקום טוב יותר.
מתוך הסיפור שעולה כאן אני תוהה איזה בן אדם הוא המטופל שלך אם אף אחד מבני משפחתו לא נמצא לידו. האם הוא לוקח אחריות על העולם שברא לעצמו? את מתארת את הדברים כאילו שהם "קרו" לו – הוא איבד את ביתו, הוא נישאר לבד… דברים לא קורים סתם. ליצור עוגן משפחתי זה אומר לתת ולקבל, האם הוא ידע לתת?
מה שעשית כאן צריך להיעשות בחדר סגור, בטיפול משפחתי. אב מול בן ובתיווך שלך או של מטפל אחר. בטח לא לעיני כל.
אההממממ. אני לא יודעת מה אני יותר, מזועזעת או משועשעת. ובכן, אני מניחה שאני פשוט הצולעת
קצת בדיליי אבל כל הכבוד על העלאת הנושא למודעות הציבורית. לא ידעתי על הכפר הזה דבר קודם ואני שוקלת לבוא מחר. נראה אם יסתייע.
לגבי הפן האישי – כבר כמה ימים אני מסתובבת עם הפוסט הזה בבטן. משהו שאמרת שם על הורים שרוצים בכוונה להשאיר את הילדים שלהם חלשים מאכל אותי מבפנים, מתוך הזדהות כנראה.
וגם רציתי לומר, שראויה לציון הדרך שבה הגבת שם.
אני מזועזעת מהסיפור עם דינה. מניפולציות זולות וחוסר האתיקה שזועק לשמיים. כמה מתנהג אדם שעוסק בטיפול ואמור להפעיל רגישות ושיקול דעת?
לא יודעת, באמת שזה גורם לי לחשוב מחדש על כל התחום הזה, שבדרך כלל אני נוטה להעריך (אם כי באופן ביקורתי)
שיהיה בהצלחה, מה שלא תבחר לעשות, ואל תתן להפעיל עליך את הנשק החזק של רגשות האשם.
אתה יודע מה? תעשה מה שהמרמיטה תציע. אני בטוחה, בלי להכיר אותה, שיש לה אינטואיציות נהדרות ואהבה גדולה אליך.
בהצלחה.
@גליה
@אלז"מ
@ללה
תודה קיבוצית לוותיקות ישרא על התמיכה והחיזוק והחיבוק.
אם יש משהו מעודד בסיפור הזה, זה שלמרות שהוא תפס אותי בתקופת שפל, במקום לשקוע עוד יותר מינפתי אותו להתחלה חדשה.
ובשום שלב, גם לא בשיא הבאסה, לא הרגשתי כאילו אני דמות בספר של דן בראון, לא איבדתי את הקשר עם קרקע המציאות.
כך שלגיא צלמוות אני לא חוזר, בכל זאת עברו מאז איזה 11 שנה.
ושני ילדים.
ואישה.
כן, זה היה צריך להיעשות אחרת, בשם האתיקה וההומניות.
אבל מעז יצא מתוק.
כשהחיים נותנים לך לימונים, תעשה בהם ג'אגלינג
זה קשה, אבל אני יכול. אני נופל, אבל קם
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » צונאמי ציוני ב-11 אוק' 2010 בשעה 4:20 #
[...] עוד יום של גלישה במדרון החלקלק ברמת המקרו, ועוד פרק בהישרדות – החיים האמיתיים במיקרו. דווקא נעים פה, במיקרו. ספר אחד שועט בקצב משביע [...]