עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.


לא סתם חזרתי בכותרת לסוס החבוט הזה של הישרדות. מוצר ה"ריאליטי" הזה1 מגלם בפיוטיות את הדחת ערך הסולידריות לטובת דרוויניזם חברתי שלוח-רסן. מדובר הרי בקבוצת "שורדים" ש"מושלכים" ב"חוסר כל" על אי "בודד", ובמקום לשתף פעולה נדרשים לתקוע סכינים זה בגבו של זה. כאילו "בעל זבוב" הפך ממשל-אזהרה (Cautionary Tale) למודל לחיקוי.

כשהגעתי לאנגליה, סיפרו לי הסמולנים המקומיים את הסיפור העגום על מאגי תאצ'ר ומפגשי הבינגו. מסתבר שאחת מצורות הבילוי שממשלת תאצ'ר ניסתה לאסור, בנוסף לרייבים תחת כיפת השמיים ומפגשי איגוד מקצועי, היתה מפגשי בינגו בכנסיות (באמתלה של "הימורים", כמדומני). הלקח, כפי שסיפרו לי: המטרה של מאגי היתה לבער מאנגליה כל שריד וזכר לסולידריות, להשאיר כל אזרח ומשפחה להילחם על הישרדותם בעצמם. והקרב הזה, כידוע, מכור מראש:

ועדיין, אם אתה מחכה בתור באנגליה, מובטח לך שתקבל שירות בתורך גם אם אתה זקן, עילג, אוטיסט או סתם מסטול. לעולם לא אשכח איך עמדתי בפיצוצייה ברחוב וייצמן, בביקור מולדת, וחיכיתי שהמוכר ייצור איתי קשר עין, כמו שהתרגלתי, בעודו משרת אנשים שצעקו לו מסביבי ומאחוריי.

מלחמת הישרדות תמידית. בתור, בכביש, מול נותני שירותים, מול מעסיקים, מול הרשויות.

אם לא תדרוך, ידרכו עליך.

לפני כמה ימים נתקלתי במודעת דרושים שהנחתה את הפונים לציין את ציפיות השכר שלהם כבר בפנייה הראשונית.

"פניות ללא ציפיות שכר לא ייענו."

חד וחלק.

טוב שלא כתבו שהם לא מתחייבים לקבל את ההצעה הזולה ביותר.

כשצייצתי על זה בטוויטר, התברר לי שבחלק מהחברות החוזה אוסר על העובדים לגלות את תנאי השכר שלהם. קוד השתיקה של המאפיה.

באותו עניין: דיון מעניין בבאופן טבעי על עמדת החולשה של עובדים במיקוח כזה על שכרם, עם תיאורים ממקור ראשון של התרגילים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי השאלה "בוא תגיד לי מה נראה לך שכר מתאים."

[ואם כבר אנגליה, נציין (שוב?) ששם השכר השנתי שמציע המעסיק מופיע בכל מודעת דרושים, בלי סודות ובלי משחקים.]

.

יובל דרור מספר על תלאות ההתמודדות עם בעלי מקצוע ונותני שירותים. המגיבים מוסיפים דוגמאות מסמרות שיער משלהם. או שבעצם כבר לא מסמרות שיער, כי כבר התרגלנו. ומומלץ במיוחד לקרוא את התגובה של זו ש, שמרחיבה את ההקשר.

כמו שנכתב שם בתגובות, ניסיונות הגזל האינסופיים הם לא נחלתם הבלעדית של חאפרים קטנים. בדיוק אתמול עברתי את הטקס השנתי של חידוש ביטוח הרכב שלי, שבמהלכו אני מקבל מחברת הביטוח הצעה מופקעת, וכשאני מתקשר להתלונן הם נזכרים "לעדכן את הפרטים" ומורידים לי 1000 ש"ח מהמחיר. שיטת מצליח כבר מוטמעת אצלם בתוכנה כנראה.

נדמה לי שהיתה לי עוד דוגמה או שתיים, אבל הן פרחו מזכרוני ובכל מקרה אני חייב לחזור למלחמת ההישרדות הפרטית שלי, כעובד קבלן עם צווארון לבן.

אבל לא צריך לחפש רחוק בשביל למצוא דוגמאות. החל מתאונות פגע-וברח שהפכו למכת מדינה וכלה בסקטוריאליזציה ובהתבדלות של מאבקים חברתיים. כולנו מופרטים, כולנו מכורים עם תג מחיר שהולך ויורד, נאבקים בעיניים עצומות בהתאם לאינטרסים של ההפקה, ושל המפרסמים. ובערב יושבים לראות פרסומות, ופרומואים לפרסומות, וחדשות מסולפות – וכן, גם כדורגל – כל דבר שיאריך את ההיפנוזה ויקיים את הבועה.

מספיק להעיף מבט מסביב כדי לראות עד כמה התרגלנו לדרוס או להידרס. צריך לחפש קצת יותר רחוק כדי למצוא את גילויי הסולידריות שעדיין קיימים ומתהווים.

הצעדה האמורפית למען גלעד? מסופקני.

אני חשבתי יותר על דברים כאלה:

[כאן היתה כרזה של "ליל הדחפורים" בדהמש שנמחקה עם חילופי השרתים]

אני מתכנן עוד פוסט מפורט יותר על ההתפתחויות האחרונות והמצערות בדהמש, על הראיה המובהקת למדיניות הטיהור האתני שמציג סיפורו של הכפר הזה. זה יקרה בהמשך השבוע, בשאיפה, בהיעלם תרועת הוובוזלות. בינתיים אני נושם עמוק, חוזר לפס-הייצור2 ומנצל את ההזדמנות לעשות כבוד לסיסטם עאלי שיופיעו אינשאללה בליל הבולדוזרים, ולהשמיע שוב את המנון המהפכה המתחדשת:

כי המהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי
לא בגלל שנאה לאנשים שממשיכים לדרוך על החברים שלי
ולסרס את הביקורת לסתום ת'פה שלי
  1. מישהו עוד זוכר ש"ריאליטי" פירושו "מציאות"? שיחדש הקלסיאני בפעולה [↩]
  2. פוסט זה נכתב תוך שעה [וחצי]; תאגיד מרמיט מתייעל [↩]

פוסטים קשורים, פחות או יותר:

  1. הישרדות – איי התדלוק העצמי