אני נפעם למראה

הביטחון והרוגע בעיניה

כשאני מלביש לה

מכנסי פיג'מה יבשים

בשתיים-עשרה וחצי בלילה.

.

זקופה וסבלנית,

האמון המלא שהיא נותנת בי

גורם לי להרגיש ראוי.

.

אבל מה שמרגש באמת

זה לראות

שהיא יודעת שהיא בסדר.

יודעת. שהיא בסדר.

בלי מורא, בלי בושה, בלי אשמה.

תמימה

(במובן שְלֵמָה).

אוטוטו בת ארבע.

.

הא לכם, שֵדֵי עבר,

חורים שחורים,

הורים דוקרים.

לא אעלה את בתי לעוולה.

סורו מפני האור שבעיניה.

.

ותחושה נדירה מתגנבת, משתרשת, מתעקשת:

הצלחתי.

.

(ותודה למרמיטתי, עזר כנגדי, שגררתני בציצית ראשי המגולח עד הלום.)

.

.

(שרה יפה, עופרי פרי)

.

.

ועם כל שאר הנושאים החשובים, המעניינים, הראויים לפוסט – הסליחה.

.