ובעודי מזקק בעדינות פוסט של התבוננות פנימית שקטה, המציאות החיצונית שועטת לשיאים חדשים של בוטות גסה, מופרכת. לא "על גבול הפרודיה", אלא מציאות שצועדת בנאמנות בעקבות הפרודיה והסאטירה. כי הנה, "ארץ נהדרת" הופכת מתוכנית סאטירה לתוכנית נבואית. או אולי תוכנית חומש? צפו בעצמכם:

השוו את ההנחתה החדשה של גדעון ופלוגות הסער שלו, המופקדים על חינוך ילדינו…

משרד החינוך: ילדי גנים יפתחו את השבוע בשירת ההמנון

הנחיות חדשות של משרד החינוך קובעות כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה ובשירת ההמנון. בנוסף על כך, הגננות יידרשו ללמד את הילדים את סמלי המדינה פעם אחת בשבוע. ההנחיות גם קובעות כי עד יום העצמאות "כל הילדים יכירו את המילים של המנון המדינה".

…למערכון הזה מהעונה האחרונה של הקיציסיה:

This is your Brain on Wash. any questions?

You Must Be Joking

הידיעה ההזויה הזאת לחצה לי על כל כך הרבה כפתורים בבת אחת…1 והרי גם ככה, לפני המתיחה ההנחתה הטרייה הזאת של משרד החינוך, זכיתי לא מזמן לנהל שיחה מופלאה, מצחיקה ומעציבה עם זוזו – בוגרת גן-חובה טרייה – שהתחילה בשאלתה התמימה והקלאסית "למה אנחנו לא יכולים לנסוע באוטו להולנד?" והמשיכה בקווים קלאסיים לא פחות:

"אה, כי הערבים רוצים לקחת לנו את הארץ," היא אמרה כשהתחלתי להסביר שאנחנו במצב מלחמה עם לבנון וסוריה, שניצבות בדרכנו להולנד.

"אני לא בטוח שהם כולם רוצים לקחת לנו את הארץ," סייגתי בסמולנות מנומסת. "אולי… יכול להיות שהם מפחדים מאיתנו?"

"כן," אורו פניה, "כי הם יודעים שהישראלים חכמים, אז אולי הם רוצים מאיתנו…"

"מה?"

"משהו…"

"רגע," תהיתי. "מי אמר לך שהישראלים יותר חכמים?"

"הגננת סיפרה לנו, ביום השואה, כשלמדנו על אנטיוכוס…"

נשבע לכם בספר החוק של קראולי ובקבר של אחי שזה מה שהיא אמרה, מילה במילה.

ניסיתי לכבוש את הצחוק שגאה בי, בהצלחה מסוימת.

המשך השיחה היה ניסיון שלי להתיר את הפלונטר, ולהטות מעט את הנראטיב לכיוון פחות אתנוצנטרי ורדוף. סיפרתי לה בראשי פרקים קלילים על אנטיוכוס והחשמונאים, על האימפריה היוונית ששלטה פה ("הם היו ערבים?" שאלה. כשחושבים על זה, הסאלוקים דווקא היו…) ועל המרד הדתי בשם השם. אחרי זה סיפרתי לה על היטלר. זה היה קל יחסית. הוא לא רצה להשמיד רק את היהודים הרי. הוא חשב שרק הגרמנים שווים משהו, ושכל האחרים לא שווים כלום: יהודים, צוענים, רוסים…2

"גם הרוסים?" התפלאה. "הם לא ערבים?"

וכך זה נמשך, בעוד זוזו ממהרת לבחון את הזיקה הערבית של כל שם וכל עם שהוזכר. כי מסתבר שהערבים הערמומיים האלה התגנבו אל העולם הנפשי של הילדה שלי מאחורי גבי, דרך הגננת3 והחבר'ה וה"תקשורת" והאוויר.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין פה קינה על אובדן התמימות. הילדה שלי כבר מזמן לא לגמרי תמימה, וטוב שכך. רק שבעודי מטיף לעולם (או שמא למקהלה) בטוויטר ובפייסבוק, וגם פה בבלוג, הנראטיב הציוני פלש היישר אל עורף האויב האוטו-אנטישמי – אל לבה ונפשה ועולם המושגים של ילדתי.

אבל רמת האינדוקטרינציה הנוכחית לא מספיקה להם, כמסתבר. הם רוצים עוד, לעבות ולהטליא את האיפור המתפורר ונושר, בהדרגה ובהתמדה,4 מעל פני הבהמה. ובשילוב פסיכי במופרכותו של ההיסטריה הציוניסטית המשתוללת עם אתוס ההצטיינות וההישגיות הפדגוגי, ישבו פלוגות הסער של גדעון ושקדו על תוכנית! לימודית!! עם שלבים מדידים לביצוע!!!

הנה סינופסיס אפשרי:

מי רוצה להרוג אותנו?

אין, אין מילים לתיאור האיוולת והקלקול המוסרי. זה כל כך מצחיק שבא לי לבכות, או ההפך. נותר רק לתהות אילו סנקציות יוטלו על הגננות, הילדים וההורים שלא יעמדו בדרישות התוכנית.

"תשיר!" מסננת הגננת הלחוצה, רוכנת מאחורי הילד המבולבל שעומד בין חבריו על במת הטקס הממלכתי של יום העצמאות, המום ושותק כמו האומה . הוא על סף בכי. גם היא. "נו תשיר כבר! כו-אול עוד בלבב.. אידיוט, בגללך ישלחו אותי בחופש הגדול להשתלמות העשרה בקציעות!"

שנאמר: עכשיו זה אישי…

אז (גם) הפוסט הזה התחיל כאיזושהי דאחקה טוויטרית (והנה עוד התייחסות, פחות משועשעת, לחוק החדש של הקומיסער גדעון). הוא גם היה יכול להיגמר בזה, אלא שבמהלך הכתיבה – כלומר ניסוח של סיפור ולא רק של כותרת – התבהר לי עוד ממד שלו, שממחיש שוב את הקשר השריר והקיים בין הפוליטי והאישי. כי לא הייתי יכול לכתוב את כל האמור לעיל בנימה קלילה ומבודחת (יחסית) שכזאת, אלמלא יכולתי להכריז בלב שלם:

…כי בשבועות האחרונים, כשאבא חזר סופסוף הביתה מערבות הלינקים האינסופיים, היו מחשבות והתקבלו החלטות וננקטו צעדים;  אולי לא צעדים שנחשבים דרסטיים במעגלים מסוימים,5 אך בהחלט סטייה חדה מהקונצנזוס – וההגמוניה – המקומיים. אני מעדיף לא להרחיב ולפרש כרגע, כי לעת עתה אנחנו מעדיפים לשחרר את הפרטים on a need to know basis.6  לעת עתה אומר רק ש…

לא נשלח את ילדינו כצאן לשל"ח.7

לא כהצהרת מחאה, אלא כתיאור של מציאות אופרטיבית. "רק מעטים מבינים כמה כוח פוליטי יש לבנאדם אחד, כשהוא מעוניין בו."
אה, רגע.8

ואם הייתי צריך חיזוק נוסף להחלטה הזאת – שהתקבלה אחרי לבטים והתחבטויות רבות, וכרוכה במחירים רבים ושונים – הרי שקיבלתי היום מגדעון סער וחבר יג"עיו תזכורת מהדהדת9 על מה שמצפה לילדיי בזרועות ובמלתעות הבהמה: התעסקות אובססיבית בטוטמים לאומניים שמייצגים אתוס מתבדל ולוחמני, השואף כמדומה להגשים ברמה המעשית ביותר את הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב." (והנה מה שהעליתי בגוגלי כשחיפשתי את ההקשר המדויק של הפסוק הזה: קריאה נעימה, יהודים.)

בזמן האחרון, כמו שאולי אפשר היה לשים לב, אני קצת פחות חיה פוליטית שמזדהה עם מיעוטים. בלוד לא ביקרתי מזמן,10 וגם לא היה לי מה לכתוב על חוק החרם, כמו על טריליוני דברים אחרים. (היו הרבה אחרים שכתבו חזק ולעניין, ואת הנבחרים ליקטתי בפיד הרסס המשותף שלי, שמופיע גם בחלונית הירוקה11 שבסרגל הימני. עוד לא עשיתם מנוי? הצטרפו לעשרים שכבר זכו!)

בסך הכל, מעמדת ההתבוננות הנוכחית שסיגלתי לי,12 כל החוקים והאיסורים והתכתיבים (המחרידים) האלה הם סימפטומים די צפויים של דינמיקה די ברורה. זה לא אומר שסופה צפוי מראש, כי בכל זאת במערכת כאוטית עסקנן, ולכן אומר רק שההסתברות לסופרנובה די גבוהה.13 אנו עדים, בכל אופן, לחרחורי הגסיסה של הקונספציה הנרקיסיסטית של הציונות, צווחת הברבור שלה, אם תרצו.

ומסתבר שבסופו של דבר, מה שמוציא אותי מבועת השאנטי, ושולח אותי להצטרף למלחמת הבוץ בארגז החול הפוליטי, הוא מה שנוגע – ופוגע – ישירות בי, ועל אחת כמה וכמה בילדיי. כאחרון הבורגנים, whatever. החלוקה למחנות מעייפת אותי. לפחות אני עוד נלחם על משהו.14

אבל בדיעבד אני מבין שלא הייתי יכול לפרסם את החלק הראשון של הפוסט הזה, עם הצחוק והקריצה והבכי והנהי, אלמלא ידעתי שעשיתי כל שביכולתי כדי לאפשר לילדיי עתיד אחר, חינוך שירחיב את אופקיהם במקום להצר אותם. הבכי חסר האונים עשה אותי חולה.15 קודם

כי ככל שאני מתבונן יותר, בולם ובוחן ומשהה ומשעה את הדחף האינסטינקטיבי הנואש והחרדתי לתקן עכשיו – שהיה שולח אותי "לרוץ על הגבעות ולהישכב על הגדרות" כהגדרתה (המחמיאה מאוד)16 של אביבה – כך אני אוזר יותר כוח וריכוז וקשב לבצע תיקונים עדינים ומדויקים יותר, שהם באמת אדוות רוגעות ולא גלי סערה. והמשפט האחרון היה ספוילר פראי לפוסט שיעסוק בדיוק בעניין הזה, לעומק ולרוחב.17 ובמסגרת הנטייה הנוכחית שלי לשנות הרגלים, את ההבטחה הזאת גם אקיים ואת הפוסט עוד אכתוב, ברגע שאתפנה מהעשייה לביתי.

בינתיים, שאו אדווה. ותשמרו על עצמכם, במלוא מובן הביטוי.

בחוץ משוטטים כלבים משוגעים.

פוסט-סקריפטום בנימה דתית

 

ירח מלאנגלהבאמצע כלההמולה.תזכורת אילמת ליציבות שלטונושל השינוי,הריתמוס המחזורי -התמלאות והתרוקנותצמיחה וקמילהלידה ומוות חורבן ובנייה -
שמושל בעולם ובאדם.

 

'Cause none of them-a can-a stop-a da time


  1. עד שכמו כל נגמל במצוקה נפלתי חזרה לסם, ורצתי לצייץ עליה בטוויטר. לא, זה לא אומר שאני חוזר. לא, זה לא. טוב, אולי קצת [↩]
  2. דיוק היסטורי תחפשו אצל צבי צמרת, לי יש ילדה לחנך. [↩]
  3. שהג'יפ שלה נשא פעם סטיקר "ישראלי אמיתי לא משתמט" [↩]
  4. לאט לאט ואז בבת אחת? [↩]
  5. מי אמר "הבועה התל אביבית" ולא קיבל? אני כנראה. [↩]
  6. קרובים ומקורבים: פנו בערוצים המקובלים. [↩]
  7. ר"ת: שדה, לאום, חברה; איפה גודווין כשצריך אותו [↩]
  8. בידידות, כן? וכבוד על היציאה לכיכר; המשפט הזה פשוט שלח אותי לאסוציאציות שאין להן דבר וחצי דבר עם "מחאה" במובנה המקובל. [↩]
  9. על קצה המזלג; לפרטים והרחבה על הנפשות הפועלות והדינמיקות המתנהלות, קבלו שוב את הלינק לפוסט החשוב של שלום שלונקק גם לעיל. [↩]
  10. מעבר לסידורים השוטפים – כל צירי התנועה, אגב, חפורים בימים אלה בשיפוצי תשתית מקיפים; משאיר לכם את הפרשנות [↩]
  11. אל העולם החיצון [↩]
  12. ועליה בפעם אחרת, בעיתות רגיעה #אלב [↩]
  13. אחח, היה שווה לתרגם את הוקינג. [↩]
  14. "שמעת [מהורים אחרים] דברים רעים על הממלכתי המקומי?" שאלה מישהי את המרמיטה. "לא שמעתי שום דבר טוב," אמרה הלביאה שלצדי בכנות. יש כמה הורים שמנסים להילחם ולשנות מבפנים, ראוי לציין; להערכתי, לצערי, הם מנצחים פה ושם בקרב, ומפסידים במערכה. והרי רעבע ל' כהן כבר סיפר לנו מה עונשו של מי שמנסה לשנות את המערכת מבפנים [↩]
  15. #אבלבאמת [↩]
  16. במעש, אבל בעצם קולעת למקום שבו התרוצצה הנפש שלי [↩]
  17. שני כיווני תנועה שנוטים ללכת יחד, כפי שמסתבר לי בהתמדה [↩]

פוסטים קשורים, פחות או יותר:

  1. איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת?
  2. מלשנית
  3. מי הזיז את ההופעה שלי
  4. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה
  5. צונאמי ציוני