ביום העצמאות, אחרי ארבע שנים נטולות כימיקלים, שתי טיפות בטעם מנטה הזכירו לי כמה הנאה, אהבה, חמלה ואושר אפשר להפיק מMDMA (במקום הרחבה, הנה פוסט יפה שמצאתי לא מזמן על אקסטזי ביום העצמאות והתעוררות רוחנית).

.

לאחר התזכורת הזאת, כשנתקלתי שוב בשלט הזה ביציאה מלוד, עיר המחוז של המושב שבו אני גר, הוא שעשע/הטריד אותי עד כדי כך שחזרתי עם מצלמה והנצחתי אותו:

.

.

גם אם נתעלם מהטיפוגרפיה הסנסציונית ומה(אין)גרפיקה העלובה והמזעזעת, השלט הזה מגלם בעיניי בתמציתיות של הייקו את כל הכשלים, התחלואים והדפיקויות של מדיניות ההסברה הממלכתית בנושא סמים, שקיבלה את השם הרשמי "המלחמה בסמים" ואת כינוי החיבה "המלחמה במציאות".

.

א. סילוף עובדות למטרות הפחדה. המסר של הסיסמה המתחכמת אינו משתמע לשתי פנים: אקסטזי אחד יהרוג אותך. המסר הזה, כידוע לכל מי שלקח (או מכיר מישהו שלקח) אי פעם אקסטזי, רחוק מהמציאות. אני לא מכחיש שמדי פעם יש מקרה מוות המיוחס לאקסטזי (ועל כך בהמשך), אבל היחס רחוק מלהיות אחד לאחד, או אחד למאה, או לאלף. למעשה, מספר מקרי האשפוז המיוחסים לאקסטזי נמוך ממספר האשפוזים בגלל אספירין.

.

.

ב. אובדן אמינות. כאילו הסיסמה לא מספיק מופרכת גם ככה, הקופירייטרים הכושלים של הרשעות למלחמה במציאות מוסיפים בתחתית המודעה שלהם – כמו סוכן מכירות גרוע או כמו ההוא שרשם בשולי נאומו "טיעון חלש, להרים את הקול" – את ההצהרה המשכנעת:

.

הבעיה היא, כמובן, שזאת לא המציאות של מי שלקח בסוף-שבוע אקסטזי אחד (או שלושים, כמו שכני-לשעבר היפואי עוסאמה) ונשאר בחיים. כל מי שלקח אקסטזי וחי, כמו כל אחד שהדליק ג'וינט ולא גילה בקצה שלו מזרק (קמפיין כושל אחר של הרשות למלחמה במציאות, מהעשור הקודם, תחת הסיסמה "רצית רק לדפוק את הראש – דפקת את החיים", שלווה בתמונה של ג'וינט שהופך למזרק), לא יראה יותר הרבה טעם להקשיב להסברה ממשלתית, שחיה במציאות שונה בעליל מזו שלו (הנה, תראו באיזה קקה הם מתעסקים).

.

.

ג. פספוס קהל היעד והגדלת הסיכונים שהוא חשוף אליהם. כמו שכתבתי, הסיכוי למות מכדור אקסטזי אחד קטן, אבל קיים. הבעיה היא שמסעות הפחדה כאלה לא עושים דבר כדי להפחית אותו. ב1996 התעוררה סערה באנגליה בעקבות מותה של לאה בייטס, נערה מבית טוב שנכנסה לתרדמת ובסופו של דבר מתה בעקבות כדור האקסטזי הראשון שלקחה בחייה, ביום הולדתה ה18. לאה, בת של שוטר בעיירה קטנה, לקחה כדור במהלך מסיבה עם חברות בביתהּ. הבנות שמעו שאקסטזי עלול לגרום להתייבשות קטלנית ושצריך לשתות הרבה מים. מה שהן לא ידעו הוא שהתחממות הגוף הקטלנית מתרחשת רק כשרוקדים דלוקים בסביבה חמה. הן לא ידעו גם שאקסטזי פוגע זמנית בתפקוד הכליות וביכולתן לספוק כמויות גדולות של מים, ולכן צריך לשתות לגימות קטנות ולא לגמוע כוסות שלמות…

בקיצור, לאה המסכנה והבורה-שלא-באשמתה שתתה איזה 7-8 ליטר מים באותו לילה ומתה מהרעלת מים. מותה העלה בסערה למודעות הציבורית את הסכנות באקסטזי, שכבש אז בסערה את מועדוני בריטניה, והסערה לובתה בנוהל הרגיל של התקשורת המתחסדת.

.

כעבור זמן קצר התמלאה אנגליה בשלטי חוצות ענקיים. בשלטים השחורים הופיעה תמונתה של לאה בייטס מחוברת למכונת ההנשמה, ולצדה באותיות לבנות ענקיות:

.

SORTED.

["מסודר", "דלוק"; כמו בשיר של Pulp ]

.

מתחת, באותיות קטנות יותר. נכתב:

It took just one ecstasy tablet to kill Leah Betts

.

כאשר מה שהיה צריך להיכתב שם הוא:

It took just one ecstasy tablet and seven liters of water to kill Leah Betts

.

.

הקמפיין הענקי והיקר הזה הוגש כ"שירות לציבור" על ידי משרד פרסום גדול. לא משנה שעיתון אנדרגראונד לונדוני חשף בהמשך שלאותו משרד היו חוזים דשנים עם כמה מהגדולות שבמבשלות הבירה הבריטיות, מגזר שספג פגיעה אנושה בעקבות עליית האקסטזי. סביר להניח שהמודעוֹת וההיסטריה הכללית עודדו כמה הורים לתפוס את הילדים לשיחה, שנכנסה בוודאי באוזן אחת ויצאה מהשנייה. אולי הקמפיין דחה את חוויית האקסטזי של כמה נערים. מה שבטוח, בכל אופן, זה שהוא לא תרם הרבה לעליית המודעות לסיכונים האמיתיים ולמניעתם. ולראיה – כעבור חודש הגיעה לבית-חולים אחר באנגליה נערה בת 19 בקוֹמה, בעקבות אותה תופעה בדיוק. אם זיכרוני אינו מטעני, חייה ניצלו. לפחות הרופאים למדו משהו, אם לא הציבור.

.

בבריטניה מתחילים להבין שמדיניות האיסור וההפחדה מביאה יותר נזק מתועלת וליישם במידה כלשהי מדיניות של הפחתת סיכונים (Harm Reduction ), שמכירה בכך שאנשים ימשיכו להתנסות למרות הכל ושואפת למזער את הפגיעות. בארץ המלחמה נמשכת במלוא עוזה וממשיכה לקצור נפגעים, ואף אחד לא חושב אפילו להפחית סיכונים (אחרת איך המשטרה היתה מעלה בדעתה לפוצץ מסיבות טבע במדבר שנייה לפני הזריחה, ולשלוח מאות אנשים לכבישים בשיא הדלֵיקה, האטרף והעצבים??? ~צלמית זועפת מטיחה את הראש בקיר על סף דמעות~).

.

.

ד. סכנות השוק השחור. זה לא מופיע במפורש במודעה, אבל רוב ה"אקסטזי" בשוק הוא לא בדיוק אקסטזי. בסעיף הקודם דיברתי על הסיכון הבריאותי הפוטנציאלי של MDMA , ה"אקסטזי" המקורי (שהתחיל את דרכו כבר ב-1912, החל לשמש בטיפולים פסיכולוגיים בשנות השישים, והוצא כנראה מחוץ לחוק רק כשהסוד של הכמורה החילונית נפל לידי האספסוף). עם טיפה מודעוּת והרגלים נכונים (ולא פחות חשוב, נגישות למים זולים/בחינם במסיבה!), הסיכון הזה הופך זניח. הסיכונים האחרים שמיוחסים למדמ"א, כגון פגיעה בייצור הסרוטונין במוח, עלולים להופיע למיטב ידיעתי רק משימוש תכוף לאורך זמן. בשימוש מזדמן, אני לא מכיר שום בעיה שגישה חיובית, כמה שעות שינה טובות וכמה בננות (ברצינות! ראו סעיף 15) לא יפתרו.

[המציג אינו רופא.]

.

הבעיה היא שרוב הכדורים שנמכרים במסיבות מכילים, חוץ מMDMA (אם בכלל), עוד חומרים – תחליפים נחותים ופשוטים יותר לייצור (דהיינו אמפטמינים), או סתם כל חומר שיכול למלא את הכדור ואולי לדפוק את הראש איכשהו – גיר, אטרופין, רעל עכברים, הרואין… עקב אופיו המחתרתי של השוק אין שום פיקוח, ושום דרך לדעת מה באמת לקחת. אין צורך להרחיב בנוגע להשלכות הרות-האסון של חוסר הידיעה הזה – החל מ"סתם" טריפ אמפטמין אגרסיבי עם עוויתות בלסת וחריקות בשיניים במקום טריפ אהבה מענג, וכלה ב… נו, הנה, כתוב בשלט:


אז אפשר, כמו ברשות למלחמה במציאות שלנו, להגיד שהמשתמשים אשמים בכך שהם לוקחים את הסיכון וש"אמרנו לכם", ואפשר גם אחרת – בהולנד, ובעקבותיה בעוד כמה מדינות באיחוד האירופי, הבינו כבר מזמן שהבורות הורגת יותר מכל סם והקימו באישור ממשלתי מעבדות לבדיקות כדורים אנונימיות, כולל דוכנים במסיבות עצמן. ככה נלחמים באמת בגורמי המוות, ולא בצרכנים.

.

.

ה. חוסר אבחנה בין סמים. אם המודעה שבתמונה היתה מופנית כלפי הרואין (והרי בלוד מדובר!), כל הפוסט הזה לא היה נכתב. הרי כבר לפני 20 שנה הצטרפתי לפורטיס בהופעות בשירת "המוות אינו מחוסר עבודה". יש סמים שהורגים, אבל ברשעות למלחמה במציאות לא רק שמתעלמים מההבדלים בין סמים שונים, אלא מטשטשים אותם בכוונה תחת המדיניות המוצהרת של "אין סמים קלים".

.

אז זהו, שיש. יש הבדל בין שאכטה של חשיש לשאכטה של הרואין. וכולם יודעים את זה חוץ מ… מי שמאמין להסברה הישראלית הרשמית. כי קמפיינים כמו זה וכמו מודעת הג'וינט-ההופך-למזרק שהזכרתי לעיל מניבים תוצאה הפוכה בעולם האמיתי: במקום להגיד "אוי, גראס/אקסטזי זה כמו הרואין, אז אני לא אגע בכלום", המשתמשים אומרים "היי, עישנתי כמה ג'וינטים/לקחתי אקסטה ולא קרה לי כלום, אז אולי הרואין זה לא כזה נורא."

.

מדיניות שפויה של הפחתת סיכונים היתה מבהירה ומסבירה את ההבדלים בין הסמים השונים – בהשפעה לטווח קצר וארוך, בסיכונים ובהתוויות הסותרות – ומאפשרת לאזרח בחירה מושכלת ומודעת של רמת הסיכון שהוא מוכן לקחת על עצמו וצעדי הזהירות שהוא מתכוון לנקוט.

.

רק כדי שתבינו את עוצמת עצימת העיניים של הרשויות הישראליות: אפילו ב-NIDA , המקבילה (?) של הרשות למלחמה בסמים בארה"ב הפוריטנית והצדקנית, הואילו להודות שיש הבדלים בין סמים שונים. משום מה, התרגום הישראלי של הטבלה הזאת מסתפק בשני הסוגים הכי, אהמ… קלים?

.

כדי למצוא טבלאות יותר מאוזנות ופחות היסטריות צריך לפשפש קצת עמוק יותר בגוגל – לא הצלחתי למצוא משהו סביר בעברית. מישהו מכיר?

.

.

המדיניות הרשמית מתכחשת להבדלים בין חומרים ולהבדלים בין אנשים, והתוצאה היא:

.

ו. פשיטת רגל מוחלטת של מדיניות השלילה המוחלטת. לא קשה למצוא נתונים ומלל נמלץ על העלייה המתמדת בשימוש בסמים בקרב תלמידים, חיילים ובכלל (לקט אקראי לגמרי). אפילו הרשעות יכולה רק להיאחז בקצה חוט ולציין "במידה רבה של סיפוק" ש"חלה עצירה או בלימה בהיקף עליית השימוש בקרב בני הנוער הנורמטיביים". לנוכח הפער בין קו ההסברה הפשטני של Just Say No למציאות שבה יותר ויותר אנשים בכל שכבות החברה אומרים "כן" לכל מיני דברים, הרשויות מתבצרות בנבערותן ומאבדות כל שמץ של רלוונטיות, מה שמוביל אותן לנקוט צעדים אוויליים ופתטיים יותר ויותר. בינתיים מיטב הנוער יוצא לטיסות בלי רישיון, בלי הדרכה ובלי אמון באף גורם ממסדי, ולומד על גופו בדרך הקשה – מתרסק בכבישים, דוקר ונדקר, סופג צלקות נפשיות ופגיעות גופניות.

.

הקו המלאכותי שנמתח בין סמים חוקיים ולא-חוקיים, התעמולה שמוחקת חלקים שלמים ממפת התודעה וכותבת במקומם Here Be Dragons , הרדיפה של משתמשים בחומרים מסוימים על מעשים שהם עושים בפרטיות ביתם בלי לפגוע בזולתם או בסביבתם, יצרו מציאות מעוותת שמחמירה את הבעיה במקום לאפשר את הכלתה. אפשר לראות את העיוותים בכל פינה – הרדיפה חסרת הפרופורציות של צמח הקנאביס התמים בשעה שצמחים חזקים (קשים?) בהרבה, כמו דטורה וסלביה, זמינים במגרשים ריקים ובגינות נוי לרשות סטלנים נועזים ו/או חסרי מודעות; ה"תפיסות" המהוללות של הברחות מסיני ומלבנון שמעודדות את גורמי ההפצה לעבור לחומרים קומפקטיים, אפקטיביים, רווחיים ומזיקים הרבה יותר כמו הרואין; הסטיגמה הפלילית שמונעת מנפגעי התמכרות לסמים "מסוכנים" לפנות לגמילה מסודרת ותומכת, כזו שמוצעת לנגמלים מניקוטין, אלכוהול, שוקולד, סקס ושופינג; בזבוז משאבי המשטרה שאפשר היה להפנות למניעת פשעים חמורים קצת יותר. והרשימה נמשכת עד קבס, והכל הרי כתוב וידוע.

.

ההיסטוריה מוכיחה שכל ניסיון לאסור על סחורות מסוימות הביא לפריחת השוק השחור באותן סחורות, ולשגשוג הפשע המאורגן. מדינות רבות, בעיקר באירופה ובחלק הנאור של צפון אמריקה, מתחילות להכיר בעובדה הזאת ולפעול בהתאם. אין לי אשליות שישראל תצטרף אליהן בעתיד הנראה לעין (אם כי לפחות בתי-המשפט מפעילים שמץ של היגיון). אני גם לא טוען לרגע שזאת הבעיה החמורה ביותר שעומדת בפני מדינת ישראל כיום. זה רק עוד סימפטום של עצימת העיניים הכוחנית שהממסד הישראלי שכלל לכדי אמנות.

.

.

And still I see no changes

Can't a brother get a little sleep?

There's war in the streets

And the war in the Middle-East

Instead of war on poverty

They got a war on drugs so the police can bother me

(2pac, Changes)

.

.

טייסי התודעה ימשיכו לחקור את המרחבים הלא-ממופים בחלל הפסיכדלי, כי זהו הטבע האנושי וטבעה של הקִדמה. למרבה הצער, הרשויות מתעקשות לפרוש מתחת לטייסים האלה סוללות נ"מ במקום רשתות ביטחון. למי ששואל למה בכלל אנחנו מתעקשים להמריא, אני מבטיח תשובה בפוסט עתידי. למי ששואל אם אפשר בכלל בתנאים כאלה לטוס בבטחה, אני יכול להבטיח שרשת התמיכה קיימת – במחתרת, בלית ברירה, אבל חיה ומחבקת. כי זאת יש לדעת: לא רק המאפיה נכנסת לאזורים שהחוק חוסם, אלא גם הדיסקורדיאנים.

.

(כי האימפוזיציה של הסדר שקולה לאסקלציה של הכאוס, וכאוס מג'יק סביב מדורה מתודלקת במדמ"א נותן חתיכת ויברציה, עם או בלי ביטים.)

.

[ההערה לעיל תהיה מובנת רק לאחשדרפנים מדרגת גרנד מרמיטוס ביגוס דיקוס 0/0; עם שאר הקוראים הסליחה.]

.

.

בינתיים נסו לברור בחוכמה את מחילות-הארנב שלתוכן אתם נכנסים, צאו רק למסיבות של כובענים שאתם מתחברים לטירוף שלהם, שבו לשיחה עם הזחל על פטריה ונרגילה, תפסו מרחק ממלכת הלבבות ואל תתרגשו מהשטויות שלה – זה המשחק היחידי שהיא מכירה. כשמפסיקים לשחק בו היא מאבדת את העשתונות.

.

Feed Your Head


Happy Beltane

***