פעם הייתי רואה חדשות בטלוויזיה וקורא עיתונים כדי לדעת מה קורה.

היום אני עושה את זה, אם בכלל, בעיקר כדי לדעת מה מעסיק כרגע את הזומבים הפּרוֹלים.

.

תיאטרון צלליות, זה מה שזה.

כותרות ענק סנסציוניות, חסרות כל פרופורציה, שמנגנות על הפחדים הכי עמוקים של ה"צרכן";

התגוששויות בין חדלי אישים כאלה ואחרים, פשפשים שעלו לפסגת השירות הציבורי וכבר בקושי טורחים להעמיד פנים שהם רבים על אידיאולוגיה;

התגוששויות בין חדלי אישים כאלה ואחרים שזכו לכמה ימים של תהילה אקראית ונבובה בטלוויזיה (למשל כאלה שצועקים זה על זה "אתה כזה קטן", ושניהם צודקים, כמובן);

אסונות כאלה ואחרים ברחבי העולם (היי, 16 סינים נהרגו בתאונת אוטובוס! איזה עולם נוראי, לעומת העולם החדש והמופלא שמראים בפרסומות);

לקט אנקדוטות מטומטמות והגיגים שטחיים;

ונעבור לפרסומות.

אה, הפרסומות. והרי זה בעצם העיקר, כל השאר סתם נועד להעביר את הזמן בהיפנוזה-נעימה-מהולה-בחרדה-קיומית-מנקרת.

והרי כבר ידוע ומוסכם מזמן שהטלוויזיה לא מוכרת תוכניות לצופים, אלא צופים למפרסמים.

הצופים הם לא הלקוחות, אלא הסחורה.

איך זה מרגיש להיות סחורה?

פתאום עלתה לי בראש התמונה הזאת; כמה נדוש, ככה נכון

פתאום עלתה לי בראש התמונה הזאת; כמה נדוש, ככה נכון

ולמה לעצור בטלוויזיה? במה שונה העיתונות המסחרית? האינטרנט המסחרי? כולם מתבססים על פרסומות, כולם מוכרים את אותה סחורה לאותם לקוחות.

ומיהם הלקוחות?

את מי בעצם משרת הגוף המסחרי שמתיימר להתכנות "כלב השמירה של הדמוקרטיה"?

את מי שקונה מודעוֹת.

את מי שרוצה למכור לנו משהו. וכמה שהוא רוצה יותר למכור, ככה הוא יקר יותר לליבה של התקשורת. וככה יש לו יותר כוח כלפיה, יותר השפעה וחסינות.

וכך התקשורת המסחרית נזהרת מלפגוע במטה לחמה; נמנעת מתחקירים לא-נוחים למפרסמים; מעדיפה לחשוף עוולות ושחיתויות במגזר הציבורי, שק החבטות הנוח שלא מזמין הרבה מודעוֹת במילא, מאשר לחשוף הונאות תאגידיות וקשרי הון-שלטון.

בגלל זה, אם לבחור דוגמה קלה, רפי גינת וחבר מרעיו נטפלים תמיד לנוכלים קטנים ועלובים או לגופים ממשלתיים, ואף פעם לא תראו אצלם תחקיר על בתי הזיקוק, מפעלי ים המלח, או שאר המרעילים הגדולים… דברים כאלה מוגלים לדיונים משמימים בערוץ 1, או לתוכניות היסטריות ונלעגות בנוסח "מה הורג אותנו" שמוציאות שם רע למודעוּת סביבתית ועל הדרך מאפשרות פרסום ממוקד לקהל הגרינווֹש. ויש הרבה כסף בגרינווֹש

זאת גם הסיבה – אם צריך עוד דוגמאות – שהעיתונות הכלכלית הפכה לשופרם המתרפס של בעלי-ההון, שיר הלל מתמשך לתרבות העושר והצריכה. זאת אותה העיתונות שבלעה בשקיקה וירקה על הקוראים את הקומוניקטים המשתפכים על גאות בשוק ההון, ונכשלה כליל בניבוי התהליכים שהובילו לקריסתו. פראייר מי שיהרוס את החגיגה ויאבד מפרסמים.

עד כאן שיעור מבוא בניאו-מרקסיזם; כמה נדוש, ככה נכון.

אבל זה רק חלק מהתמונה, כי העניין הוא שלא פחות משהעגל התאגידי השמן רוצה לינוק, הפרה הציבורית הרזה רוצה להניק. זה לא מקרי שהזרם הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות הוא הניאו-ליברליזם, או בשמו המכובס-פחות קפיטליזם דורסני, מוּטה תאגידים, הדוגל בקיצוץ סמכויות הממשלה ובהפרטה חסרת מעצורים. זה לא מקרי גם שכל מי שמתקדם לאיזושהי עמדת כוח במגזר הציבורי מתגלה במוקדם או במאוחר כחדל אישים. הם הרי יודעים, או מגלים בשלב זה או אחר, מאיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה.

הם יודעים איפה מחכות להם המשרות הקורצות ביותר, הם יודעים מי יכול (וישמח!) לשדרג להם את הסוויטה בקפיצה הבאה לאירופה, "לתרום" למסע הבחירות הבא שבו יבטיחו לציבור הבטחות שהם יודעים שהציבור יודע שאין בכוונתם לקיים.

הם יודעים שהם משרתיהם של בעלי ההון, בובות-על-חוט שהלוביסטים מדברים מגרונם. בגלל זה גם אין מה להתפלא על כך שהחלטות הרות-גורל ובעלות השלכות מרחיקות לכת, כמו רפורמת הקרקעות או המאגר הביומטרי, מתקבלות באופן רשלני כל כך, תוך זלזול מופגן, בוועדה בת חבר אחד ובמליאה ריקה.

זה בגלל שגם הפוליטיקאים יודעים שהלקוחות האמיתיים שלהם הם לא הציבור, אלא התאגידים. הם מגינים על בעלי ההון מפני הציבור, לא להפך.

newcapitalistpyramidnt1

ברוכים הבאים לתרבות הצריכה.

חשבתם שאתם הצרכנים, מה?

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כולנו מכורים, תרתי משמע.

הפוליטיקה מכורה;

העיתונות מכורה;

התרבות והבידור מכורים;

המדע והרפואה מכורים גם הם, נתונים בידיו של מי שיכול להרשות לעצמו לממן מחקרים, דהיינו מי שמשתלם לו לממן מחקרים.

דעת הקהל מכורה, ממהרת להדיר או לסרס כל מי שמעז להדליק את האור ולחשוף את הצלליות באֵינוּתן;

תודעת היחיד גם היא מכורה, והואאתה משכיר אותה לכל חפץ בעבור נזיד עדשים של ריגוש, פרוטות מזויפות של עונג שטחי, חולף, משכר וממכר. Fool's Gold

נקרע מבפנים ובכל זאת בוגד בכל ערך,

זורק את החיים שהוא קיבלת במתנה כל ערב,

בוהה בצלליות.

העזרה אולי בדרך, אבל אתה לא יכול לראות אותה

כל עוד אתה שבוי בטראנס,

מהופנט.

המסך שוב מהבהב, עובדים עלינו בעיניים.

(אני עצמי מכור לחתיכת חשיש, כמו שקורא עיתון מצוי מכור לדם בכביש.)

אז מה אפשר לעשות? להתעורר, בתור התחלה.

לצאת מהטראנס.

לשבור הרגלים מרדימים, שמנעימים את שנתנו בעודנו חולמים שאנחנו חיים.

להיות מודעים להשלכות של מה שאנחנו עושים, של מה שאנחנו צורכים, של מה שאנחנו עוברים עליו בשתיקה.

ולשנות. להיגמל. להתחיל בקטן, בקרוב.

לפעול לא קל לי, כאמור.


לקריאה נוספת, לקט אקראי:

על פריצת "קיר הזכוכית" בין מחלקת המודעות ומחלקת החדשות במעריב.
ולא רק במעריב, כמובן: השיווק הוא המסר.
על התמסרות העיתונות הכלכלית לבעלי-ההון ועל כישלונה בניבוי המשבר הכלכלי.
"הנה מה שמפזמים עכשיו לוביסטים באוזני עיתונאים ובאוזני פקידים ובאוזני שרים: הממשלה על הפנים, תנו כוח לטייקונים."

ואת זה שאולמרט מצא עבודה חדשה אתם בטח כבר יודעים.

או שהייתם שקועים מדי במופע הצלליות, בקרבות הגלדיאטורים…

ציפי-נגד-שאול, או שמא סער-נגד-אלירז?

אם אין לחם, שיאכלו שעשועים.

לא נורא, תמשיכו ללעוס. אתם מזינים את המכונה.

I-am-free