מלשנית
מדגדג לי באצבעות לעשות עוד מיקס (הקונספט: חייזרים), אבל הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר איזה שבועיים, וממשיך עדיין לבעבע, כך שאין מנוס כנראה מלכתוב ולפרוק אותו.
אריאלה כותבת לפעמים על חששותיה שטלולה שלה תגדל להיות "ילדת כאפות" בגלל אוצר המילים הרחב שלה. אותי זה פחות מטריד, אולי פשוט בגלל שאני לא גר באשקלון… בכל אופן, אני אומר את זה דווקא כמישהו שהיה וואחד ילד כאפות, וגם ניחן באוצר מילים והתנסחויות של תולעת ספרים ("אה, אח שלך זה ההוא שהיה צועק קללות מהתנ"ך?" שאל מישהו מקריית ילדותי שפגש את אחותי כעבור שנים), אבל אני לא בטוח שהיה בהכרח קשר סיבתי – אוצר המילים היה תירוץ נוח, אבל את הכאפות חטפתי בגלל פאקים אחרים באישיותי.
זוֹזוֹ, עם הדיבור הרהוט והביטחון העצמי שלה, לא כל כך מדאיגה אותי מהבחינה הזאת. אותי מדאיג משהו אחר. אם להתנסח בקודים של מאפיה, הילדה פשוט לא יודעת "מתי כדאי לסתום את הפה". ולא סתם התנסחתי בקודים של מאפיה, כמו שאבהיר מיד. במילים נעימות יותר, הילדה מקפידה על דברים כמו אמת, צדק והגינות.
אישית, אני מאוד מרוצה מהמחויבות שלה ליושר ולכנות. אני שמח שהיא לא מפחדת להביע את דעתה ורצונותיה בלי לנסות למצוא חן או לקלוע לרצוננו. אני שמח שהיא לא חשה צורך להסתיר דברים שקורים לה, לא עוברת בשתיקה על עוולות. אבל לצערי הרב, לא כולם שמחים לקבל את האמת בפרצוף כמו ההורים של הילדה שלי, וכמה סיטואציות שהייתי עד להן בגן בזמן האחרון העלו בי ביתר שאת חששות לגבי השלכות בעייתיות שעלולות להיות להתנהגות הזאת שלה בעתיד, מחוץ לבועה.
כך, לדוגמה, בהפעלה במעגל שבה נכחתי במקרה, כשאחד הילדים סחב איזשהו פריט שדרוש להפעלה מאחורי גבה של הגננת, לוחמת הצדק הקטנה שלי התריעה על כך שוב ושוב, כמו מערכת אזעקה אנושית, עד שהגננת לקחה את החפץ בחזרה. אני משוכנע, מעל לכל ספק, שלא מדובר בהתרפסות או ברצון לשאת חן בעיני בעלי שררה. הנה, ממש היום ראיתי אותה מדווחת למפעילה בצהרון שהעוגה שהכינו אתמול בחוג אפייה לא היתה טעימה לה, וגם מציינת בדיוק מה לא היה טעים לה. בלי מורא ובלי משוא פנים. כמו כן, גם עם החבר'ה היא מתנהגת בדיוק אותו דבר: כשהיא וחברות שלה ראו אותי מתקרב לגן ובאו לקדם את פני מעבר לגדר, ואחת מהן דרכה על הערוגה הצמודה לגדר ומישהי אחרת הזכירה לה שאסור, העירה זוֹזוֹ שגם שתי בנות אחרות דרכו שם קודם. היא גם לא עושה את זה כדי להתריס, או מכוונת זדון. היא לא מהססת הרי לקחת אחריות, מורחבת לפעמים, ולהודות בדברים לדווח על דברים שעשתה. הגננות מספרות לנו שכשמישהו בגן מקבל צ'ופר, היא דואגת שכולם יקבלו. כן, גם כשהיא זו שמקבלת את הצ'ופר. יש לה פשוט חוש הגינות מפותח, לילדה.
למיטב ידיעתי, זה לא עלה לה בבעיות עד עכשיו, בבועת הגן של המושב. במילא כולם כאן פרידמנים מתים, ואין מצב שמישהו מהגן של הגדולים יחכה לה בפינה עם סכין ויזהיר אותה שתפסיק להשטנקר. אבל עוד שנה וחצי בסך הכל, אם המצב לא ישתנה (וקלושים הסיכויים שישתנה), היא תצא מהבועה אל בית-הספר האזורי – שהאלימות לא זרה לו – ומנקרת בי הדאגה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תיתקל באיזה בריון שכבתי שינק את קוד השתיקה משדי אביו, והיא לא תבוא לו טוב עם האמת הבלתי מתפשרת שלה.
אז לפעמים, להרף עין, עולה בי המחשבה שאולי אני צריך ללמד אותה "להיות חכמה ולא צודקת" בהקשרים חברתיים. להחליק, להעלים עין. הרי אני עוד זוכר היטב איך אני עצמי, בגיל ההתבגרות, התרסתי בפני ההורים שלי שלא הכינו אותי לחיים, כי לא לימדו אותי לשקר ולרמות (בדיעבד אפשר לראות עוד כישורים חברתיים, חיוניים יותר, שהם לא לימדו אותי; ניחא). אבל כל ישותי זועקת נגד הכפפת הראש הזאת. אני הרי גאה בבת שלי, באכפתיות שלה, ברצון הכן שלה להרבות טוב בעולם. אני רוצה שהיא תהיה גאה בעצמה, כי היא ראויה לזה.
זה יהיה מנוגד לכל מה שאני מאמין בו, ללמד אותה להוריד את הראש כשפוגעים בה, או כשפוגעים בסביבה שלה – כי הרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה (כולל הנמלים והעצים שעליהם היא מגוננת). אם, חס וחלילה, איזה בן זונה ינסה לפגוע בה, ולא משנה אם הוא אושיה אינטלקטואלית או קרוב משפחה (דמיינו לינקים רלוונטיים מהיום), אני רוצה שהיא תבעט לו בביצים ותצרח בכל הכוח ולא תרפה ממנו עד שימצו איתו את הדין. לא אעלה את בתי לעוולה, כבר כתבתי. לא אחנך אותה להיכנע לבריונות, להעלים עין משחיתויות ומאלימות, להשתעבד לדיכוי ולטרור.
ומצד שני, איזה חיים אני גוזר עליה ככה? הרי קוד המאפיה לא שולט רק בבית הספר אלא ממשיך (ומתעצם) בצבא, במקומות עבודה, בפוליטיקה, בחברה ככלל. וזאת אולי המוטיבציה החזקה ביותר מאחורי הפנטזיה שלי לברוח מהמיינסטרים למדבר, לחפש את השבט האבוד, למלט את הילדים שלי מתרבות שמקדשת את הנאמנות והמסירות לקבוצת הייחוס מעל האמת, הצדק וההגינות הבסיסית. (וגם זאת אולי תוצאה של שבירת הרצף, האטומיזציה של המשפחה והבידול הגילאי של החברה.) המרמיטה, עזר כנגדי, נרתעת מקהילות קטנות ומבודדות וחוששת ששם עלולות להתפתח תרבויות דכאניות אף יותר של נפוטיזם ופרוטקציוניזם, וגם היא צודקת, אלא מה.
אז מה כן? וכמו עם ההתלבטויות והחששות לגבי מערכת החינוך, אני נשאר אובד עצות מול אילוצי המציאות, הסביבה והחברה. קרוע בין החרדה הקיומית מהכלבים המשוגעים שמסתובבים שם בחוץ ובין האמונה בצדקת דרכי, דרכנו. ולא קלה היא, אבל אני מתעודד ושואב עוז מדבריה הנכונים כתמיד של הדִיָה, שיעצה לי להנחיל לה לחזק אצל זוֹזוֹ (ואחיה) את התחושה שהעולם מלא ביופי, ולא (רק) בפחד ותיעוב. ומעל הכל, לסמוך על הבת המקסימה שלי ולהאמין בה, בחוכמתה ובכוחה ובתבונתה ובהרגשתה.
"יש אלוהים," היא מתריסה כלפי הכפירה שלי.
"והוא בלב שלי," היא מוסיפה, הכוכב הזוהר שלי.
והעיקר והעיקר, לא למלא אותה בפחד. הפחד הוא קוטל הבינה.
.
כאמור, עיקר הפוסט הזה התנסח לי בראש כבר לפני שבועיים.
כשעלתה בראשי הכותרת שלו, חשבתי שאנשים עלולים לטעות ולחשוב שהוא עוסק במסע השיסוי וההסתה המקארתיסטי/פאשיסטי נגד נעמי חזן, שהיה אז בעיצומו. ואז חשבתי שוב, והבנתי שבעצם זה בדיוק פוסט על נעמי חזן, ועל תרבות הגנגסטרים שהשתלטה על מדינת ישראל. שהרי נעמי חזן והקרן החדשה לא נרדפו על שמימנו (כביכול) שקרים והכפשות, אלא רק בעוון חשיפת האמת והוצאתה לאור.
.
ואם זה מה שעושה הישות הציונית למי שמעז לחשוף את האמת שהשררה אינה חפצה בחשיפתה ("אלה לא השאלות שמביכות, אלא התשובות"), אז אולי המדבר זה לא מספיק רחוק. אולי הגיע הזמן להתחיל לברר ברצינות על הדרכון הקנדי הזה, שאומרים שנורא קל להשיג אותו.
פוסט חזק, ודברים שרק התחלתי לחשוב עליהם במעומעם מאוד בזמן האחרון. אכן תרבות גנגסטרית.
דווקא מזה אני לא חושש, כי זה מאפיין ברור של גיל.
הקונספט של 'את זה עדיף אולי לא להגיד' הוא קונספט מורכב, שלוקח זמן להבין אותו. זה יבוא.
טוב, שלך עוד צוציקית. אלה דברים שעולים יותר ויותר עם הזמן.
תודה, מעודד לשמוע את זה ממרומי הפרספקטיבה המנוסה יותר שלך.
זה כמו תגובת מראה לזאת של גדי עם הצוציקית מעליך.
מה שכן, אני מפחד מהכאבים הנלווים ללמידה הזאת, וגם מבכה את אובדן התמימות, וגם תוהה אם זה חייב להיות ככה (ואני יודע הרי שלא רק בישראל זה נהוג).
אני לא חושב שצריך לראות בזה "אבדן התמימות" דווקא. יש בישירות הזו, בדבקות באמת בכל מחיר, משהו מאד אגואיסטי (ולכן מאפיין ילדים בגיל מסויים).
ההבנה שלא תמיד צריך להגיד הכל היא לא רק איבוד, היא גם מציאה. הבנה של מורכבות של יחסים, של נקודות מבט שונות, של רגשות של אנשים אחרים.
זה מהצד החיובי של המתרס.
מהצד השני יש את ההתבוננות על החברה הישראלית, ופה אני איתך. זה נהיה מפחיד ומייאש מיום ליום. רוצה לייסד קהילה בקנדה?
יפה אמרת, מרגוליס
היה שווה לפרסם את הפוסט הזה, מתגובה לתגובה אתם מעודדים אותי יותר.
וואללה, אולי בגלל זה קוראים לזה אובדן התמימות. כשאתה מתחיל לראות שיש אנשים אחרים בעולם, ושהם שונים ממך. אני חושב שלי זה קרה בגיל עשרים ומשהו.
אין כבר מה לעשות.
התשתיות הערכיות והרגשיות של הבת שלך כבר עוצבו. וכנראה שבצורה טובה.
אין מה להצטער על מה שהיה.
עכשיו צריך להקשיב לה וכשהיא שואלת, לענות. לא בתשובות מוחלטות אלא בהצגת האפשרויות. כדי שתדע לבחור ביניהן.
ואם היא (לא אתם) סובלת בסביבה מסויימת, לחפש לה סביבה אחרת.
זה הכל.
זה לא מעט. זה המון.
הדרכון האירופי שלי יתפוס בקנדה?
אנחנו חושבים על לעבור ללונדון. אני נחנקת פה.
ומעבר לזה עכשיו ברצינות.
גם אני הייתי ילדת כאפות כי האף שלי היה קבור בספרים ואהבתי לדעת ולחשוב ואמא שלי חינכה אותי (בדיוק כמוך) על ערכי הגינות וצדק. (בסוף העיפו אותה מהעבודה בגלל שהיא סירבה להתייחס אחרת למקורביי הבוס)
כל מה שנשאר עכשיו זה לתת לה בסיס חזק של אמונה בעצמה.
שום ביריון לא יכול לשבור את זה.
אה, אמא שלך?
המממ… כי אצלי זה היה אבא שלי, שמימש את האופציות שלו בזול ועזב את החברה שהוא הקים כי קבוצת הרוכשים נראתה לו מושחתת (הוא צדק, ד"א; את השם דודי אפל אני זוכר עוד מתחילת שנות ה80).
אבא שלי כרגע מנותק ומסוגר מהעולם כי אף אחד (כולל הילדים שלו, לפחות אלה מהם שנשארו בחיים) לא עומד בדרישות המוסריות שלו.
ולאור מה שאנחנו יודעים על אמא שלך ועל אבא שלי, מה המסקנה? שיושר קיצוני הוא ביטוי של הפרעה נפשית?
אני לא מתחרט על מה שהיה. ולו רק כי לא יכולתי לעשות את זה אחרת.
אני חושש ממה שיהיה.
אבל להקשיב לה נשמע לי רעיון טוב בכל מקרה.
רגע, נדב, דעתי לא נחה עדיין.
אתה אומר שזה עניין של גיל, אבל אני לא רואה שהתנהגות כזאת היא הסטנדרט אצל בני גילה. יכול להיות שהם כבר למדו לשתוק? או שזה לא חשוב להם כמו לה?
הפתרון (הלא פופולרי שלי, הכינו את הכאפות) הוא להשתבלל לתוך בועה. אצלנו, בינתיים, זה עובד יופי. לא רק עבור הילדים אלא גם עבורי. לא יודעת מה הייתי עושה בלי הבועה שלי.
אני קצת המום מהתגובה הזו (וגם מהפוסט עצמו, אבל בעיקר מהתגובה). משהו מוזר קורה כאן. כלומר, זה ממש לא האבא שדמיינתי עד עכשיו, אולי באשמתי אולי באשמתך. ואולי דווקא כאן כשאתה מתמודד עם הבלתי-אפשריות של גידול הילדה, עם דילמות שגדולות עלינו בכמה מידות, מתחיל לחלחל פנימה גם אבא אחר, כזה שאני לא קראתי עליו עד עכשיו.
(אמנם לא הורה, ובכל זאת)
עם שיטות מוסריות, ובעיקר עם השיטות המוסריות המודרניות – אלה המבוססות על קאנט או מצטטות אותו – היא שהן ארמון מפואר שאין לגור בו. מי שינסה לעשות רק את המוסרי והנכון ולחיות לפי איזשהו קוד בלתי-מתפשר, פשטני, דתי כמעט שבו הנכון והלא-נכון ברורים וחדים, ועל האמת תמיד לצאת לאור; מי שינסה לעשות כן יגלה מהר מאוד שהוא חי חיי אומללות נוראה "שאין למעלה ממנה", מפני שככל שהסטנדרטים שלו עולים, כך הוא לא יכול לחיות לפיהם לעולם. כי אדם הוא רק אדם, והמציאות מסרבת להתיישר עם האידאה. וזה לא רק כי קיימים בריונים. זה כי קיימים מצבים שאין בהם נכון ולא נכון, או שיש בהם רק נכון, או רק לא נכון. כי אני לא יודע לומר אם זה בסדר לדווח למשטרה לשכן שלך שאתה יודע שפרץ לבית מרקחת כדי לגנוב תרופה עבור אמו הגוססת מפני שידו אינה משגת. וגם אחרי שאהפוך בזה לכל הכיוונים, אני עדיין לא אדע. כשם שאני לא יודע אם הייתי מסייע לאחותי (או, נניח, לבת שלי) להתחמק מעונש כבד מידי בעלי השררה על שפצעה קשה אדם שתקף אותה מינית אי אלו שנים קודם לכן. תורות אבסולוטיות תמיד מגמגמות לי במקרי קצה, ויש לנו המון מקרי קצה. זו לא בהכרח חשיבה כנופייתית, אומרטה. זו יכולה להיות סתם מורכבות. זה יכול להיות אפילו פשוט מזה: הם עליי לספר למנכ"ל הקונגלומרט הטובע במזומנים על עובדת חד הורית שסוחבת אוכל הביתה? מי הטוב ומי הרע בסיפור כזה? עכשיו זה כבר עניין פוליטי.
מצבי הקצה האלה הם המבחן החברתי שלנו, שבו אנחנו מביאים לידי ביטוי מזהיר את מי שאנחנו באמת. נורא קל להסתגר באחד משני הקצוות, השוביניסטי (במובנו הצרפתי) מחד והמוסרני מאידך. זה פשוט. יש לזה את אותו ה-Appeal שיש לדת, ולעולם איננו צריכים עוד לחשוב או להביא את עצמנו לידי ביטוי. יש לנו ספר חוקים, "ציווי קאטגורי", ואנחנו פועלים לפיו.
הרבה יותר מאתגר לתפוש את המורכבות הזו; להבין שיש מצבים שבהם אנשים שונים היו עושים דברים שונים, ואיש מהם לא היה צודק או טועה יותר; לזהות את המניעים מתחת לפני השטח ולהשוות אותם עם הערכים שלנו שאנו מקבלים על עצמנו באופן אינטואיטיבי מתוך מה שאנחנו; ולפעול כפי שאנחנו היינו פועלים – להביא את האנחנו לידי ביטוי. אם אני לוחם צדק חברתי, אני אסכור את פי; אם אני פרו-קפיטליסט, אני אדווח. כך או אחרת, זו תהיה החלטה ערכית בסיסית שנובעת מהמטאפיסיקה האישית שלי.
וקשה בהרבה לגדל ילד שיידע לתפוש את המורכבויות, את המניעים הנסתרים. לגדל ילד שידע להביא את עצמו לידי ביטוי בבטחון ובאמונה עצמית. המשימה שלך היא קשה יותר מכל מה שאני מכיר: מהכתוב כאן, אני משוכנע שתעמוד בה.
(אה, ותודה על הלינק).
וואו, תענוג, התגובות של כולכם עשו לי ממש עונג שבת. הזכרתם לי שהבלוג הוא לא רק שופר, אלא גם כלי חזק לליבון רעיונות ומחשבות, לקבלת פרספקטיבות אחרות ולהבנת מורכבויות. תודה.
@אביגיל: אני לא בטוח כמה כאפות תקבלי על ההשתבללות שלך, לפחות כאן
הבלוג הזה הוא בעצמו סוג של בועה, וכל אחד מאיתנו (עד כמה שאני מכיר את המגיבים כאן, או מעז לדבר בשמם) מצא או משתדל למצוא את הפינה השקטה שלו, כמה שיותר רחוק מהסחי. אבל הבועה לא יכולה להיות הרמטית. גם אם אני יכול להגן בה על הבת שלי מפגיעה, אני לא יכול להגן על נעמי חזן – למשל – והפגיעה בה מחלחלת גם אל החיים שלי ושל משפחתי. שלא לדבר על מה שקורה ברגע שעולים על הכביש.
@שחר: אני לא יודע איך דמיינת את אבא שלי (ואשמח לשמוע בהזדמנות), אבל שמעתי פעם אימרה בנוסח "פרפקציוניסט זה מונח מכובס לאובססיבי". לאבא שלי היו המון ערכים נכונים, שאני מקווה שירשתי ממנו, אבל בגלל הקיצוניות הפנאטית שלו הוא כשל בממשק שלהם עם המציאות, והתכנס בכישלונו. (היום, ד"א, הוא מאובחן עם OCD.) מה שנמרוד מעלי כתב על "ארמון מפואר שאין לגור בו" זה בדיוק העולם המוסרי של אבא שלי, ובעצם מה שקרה לו די דומה למה שכתבתי בפוסט שאני חושש שיקרה לזוזו. מעניין, לא חשבתי עד עכשיו על הקשר הזה.
@נמרוד: ברוך הבא לבלוג שלי, ותודה על התשובה הארוכה והעמוקה (ועל הבעת האמון בסופה).
וכן, כנראה שאני נוטה לקוטב המוסרני. ("כנראה" עלק.) לא מן הנמנע שאכן ירשתי את זה מאבא שלי. הבלוג הזה מלא בתוכחות שלי נגד אנשים שבוגדים בערכים שנראים לי מקודשים, וההגבלות שאני מקבל על עצמי מצמצמות, למשל, את האופק התעסוקתי שלי.
אני משתדל בכל זאת להיות מודע למורכבויות ולריבוי הפרספקטיבות: לקו המעומעם בין טרוריסט ולוחם חירות, בין מי שגונב מתאוות בצע ומי שגונב כדי לשרוד, או בין האמן שמוכר את עצמו לפרסומות כדי להתקדם וזה שעושה את זה כדי לשים אוכל על השולחן.
אני משתדל להיות כמה שפחות דוגמטי ולבחון דברים לגופם כמה שיותר. הדברים שכתבת מעוררים אותי להשתדל עוד יותר.
(בבקשה על הלינק. הרווחת אותו ביושר. תודה על הפוסט המטלטל.)
מה, זה יוצא דופן? חשבתי שכל הילדים ככה. להזכירך, יש לי ארבעה.
במילים אחרות: תרגיע, תפסיק לחפש לך דאגות מתחת לאדמה. והמרמיטה שלך מוצאת חן בעיניי.
היי מרמיט, הבכור שלי הוא בדיוק כזה, לכל הכיוונים. כשהיה בן עשר בערך התייצב מול כמה בריונים בקניונים שדרשו ממנו ומחבריו לא לשבת על המדרגות. המזל היה שהם חטפו התקפת צחוק מול הצוציק ולא שלפו את הסכין. אח"כ, כשניסיתי למכור את הסובארו המקרטעת שלי (פלוס מזגן) באמצע הקיץ הוא אמר ללקוח מתעניין בתחנת דלק (מוכרת? כמה?) – "רק שתדע לך שהמזגן לא עובד ממש טוב!" וסיכל את המכירה באיבה. בסוף גנבו אותה לשמחתי, אבל שלושה חודשים אח"כ קיבלתי טלפון בשישי בלילה מהמשטרה שהיא נמצאה )-: אבל זה כבר סיפור אחר.
פוסט כתוב היטב שנוגע בנקודות הקיימות אצל כל אחד מאיתנו
בסופו של דבר הם, הילדים מתרגלים לכל מצב מהר מכפי שנאמין ולומדים לשרוד בכל מציאות, הבן שלי פשוט למד עם מי לא להתחבר ומצא לו את הילדים שטוב לו להיות אתם,
כל אחד מוצא את דרכו ומעצב כלך בדרך את האישיות שלו
@גלית:
רוב הילדים שאני מכיר לא ככה. עובדה שאף אחד אחר לא העיר לגננת על ההוא שפילח את המשחק בהפעלה.
אולי כל הילדים של קוראי הבלוג הזה ככה? המממ…
תודה, בכל אופן, אני אחפש לי דאגות אחרות… פרנסה זה תמיד מקור בלתי נדלה.
וכן, גם בעיניי היא מוצאת חן המרמיטה הזאת שלי.
@מרב:
הקטע עם המזגן והאוטו היה קורע אותי מצחוק… אני מקווה.
כל הכבוד לילד שהתייצב מול הבריונים. אני מקווה שהקסם האישי שלו ישמור עליו גם להבא.
@בים:
תודה. ואכן, לסמוך על הילד זה כנראה המפתח כאן, כמו בכל דבר כמעט.
בעניין הקרן החדשה אני עדיין לא סגור על עמדתי, ולא בטוח שאני איתך, אבל עזוב.
חזֵק אותה, אבא שלה. זה מה שאני יכול להגיד לך. יש לי בכוֹר כזה, רודף צדק, ואני לא חושב שהגבול בין צדק לצדקנות דק כל כך אז לא צריך לחשוש מהעניין הזה. אנחנו, בתור אלופי המסרים הסותרים, מחזקים אותו בעניין הזה אבל לא תמיד, לא מספיק. בזמן האחרון אני מצליח להקשיב לו בעניין הזה ונדהם מהאבחנות המדויקות שלו (גם, אולי במיוחד, בוויכוחים ביני לבין זאתי).
הרבה פעמים זה באמת כואב, להיות צודק (גם כצד ג') ולומר את זה. אני מעולם לא הייתי כזה ויש בי קינאה מסוימת לכאלה. אני, כמו רוב האנשים, עומד מהצד, כמו בסצנה שהתרחשה לפני איזה עשרים שנה אבל לא יוצאת לי מהראש: קופת חולים, ת"א. בחורה יפהפייה יושבת ליד איש זקן ואומרת לו: אוף, אתה כל כך מסריח, תתרחק ממני. ואני יושב מבויש (מתבייש בהיותי בן אדם, ככל הנראה, ובוודאי בפה הסתום שלי) וכאמור, שותק. טוב, בטח שיש עוד דוגמאות.
אתה יודע שאם אתה בוחר להגיב כך אז לא בטוח שנראה את התגובה לתגובה שלנו…
מה הקטע הזה של תגובה מקובצת!
האם אתה רוצה שגם אני אגיב במקובץ לכל מגיבך
איך נוכל לקיים כך דיון?
לזוזו בטוח היה מה להעיר על זה!
כמו: הגננת אבל למה את לא עונה רק לי!?
למה את עונה ליוסי וברכה יחד איתי!?
האם אין לי אישיות משלי?
האם התגובה שלי לא נבדלת משלהם!?
אני אוהב את התגובה של זוזו
אבל למה שלא תראה, בים? קיבלת את התגובה באימייל, לא?
גם הגננת מקיימת שיחות במעגל, ולא רק שיחות אישיות עם כל ילד בארבע עיניים.
אם אני מגיב לכל אחד בנפרד, זה מפציץ את האימיילים של כולם בשלוש תגובות במקום אחת, ובמילא לא ברור מהאימייל למי כל תגובה מיועדת, אז במילא צריך להוסיף את שם המגיב שאליו אני מגיב…
חשבתי לאחרונה איך המבנה מעצב תוכן בקטע הזה של התגובות. המערכת בישראבלוג מעודדת דו-שיח בין כל מגיב לבלוגר; וורדפרס, לעומת זאת, מעודד רב-שיח בין כל המגיבים. אני מעדיף רב-שיח. זה גם יותר מפרה, וגם חוסך לי לכתוב אותו דבר לכמה מגיבים שונים.
אני מזפזפ בין תגובות אישיות משורשרות לבין תגובות קיבוציות. זה נוהל רווח בבלוגי וורדפרס.
@יצהר
למה לעזוב? אשמח לשמוע את הסתייגויותיך בעניין הקרן החדשה.
אני משתדל לחזק אותה, אבל אפרופו מסרים סותרים…
אתמול היו אצלנו אורחים, ובאיזשהו שלב תפסתי רגע נדיר של מנוחה על הערסל ועצמתי עיניים. זוזו מיד צהלה "אבא נרדם!"
…תגובתי?
"ששש, אל תגלי."
מה שכמובן רק דרבן אותה לחזור על הדברים.
טוב, אולי גם זאת דרך ללמד. אני גם עושה איתה משחקי סימולציה שבהם אני מנסה לתחמן אותה או למכור לה שטויות בטון סמכותי.
וכן, אני מכיר היטב את בושת העמידה מנגד.
כי אני לא עושה מנוי על התגובות אחרת זה באמת מציף לי את המייל
אלא אני דואג לחזור לתגובה שלי בלבד ואם רואה שלא הגבת אליה אז מוותר
גננת טובה אפילו אם רק במבט עיניים תדע להתייחס לכל תגובה שעולה בזמן הריכוז שכן אם לא תעשה כך יפסיק הילד להעז ולהגיב
ועכשיו שאני ואתה בשיח כאן אז איך ישתרבבו התגובות של גלית ומרב לכאן?…
אגב,
הכותרת בכלל לא זרקה אותי לקרן החדשה (הסבירו לי שזה בעצם לא הקרן החדשה לישראל אלא הקרן לישראל חדשה) אלא לפרשות הרב איילון ויצחק לאור.
שמח שהתבדיתי.
לא מכיר את הקרן היטב. הבעיה שלי היא עם ההתנהלות שלהם בעניין 'שוברים שתיקה' והנזק שהם גרמו – לא לעמישראל אלא לדיבור של אמת. לא שהם הראשונים שעושים דבר כזה אבל הם מ'המחנה שלי' (טוב, לוקח לי קצת זמן להפנים את המניפסט הניהיליסטי, אל תלחץ) אז זה הרבה יותר כואב. בקיצור, זה מעצבן אותי מאותה סיבה שמעצבנים אותי מכתבי שרשרת במייל (הבוקר זה היה קמפיין האנטי-חלב, המופרך והשקרי לפחות ברובו).
אה, אתה לא עושה מנוי לתגובות? למה אתה לא משחק עם הילדים האחרים? P:
טוב, אני אזכור לתת לך יחס מיוחד ולהקפיד להגיב לך אישית.
ומה ז'תומרת איך גלית ומרב ישתלבו? הן יכולות להגיב לתגובה הראשונה שלי אליכם, ואז זה ישתרשר מתחת לשיחה שלנו כמו בישרא. או שהן יכולות להגיב בלי לשרשר בכלל. נסתדר.
לא עושה מנוי כי זה נהפך להיות טרחני במייל המובל וההצפה
והתסכול של לפתוח הודעה ולראות שכלל אינה נוגעת אלי
אני מחבב את מגיבך וקורא את תגובותיהם כשפנוי הזמן אבל מגיב כאן קודם כל אליך, לפוסט שלך
אתה לא חייב להגיב אלי אם אין לך מה לומר
אם יש אז כדאי אישית.
או שגלית ומרב ייסוגו כי אנחנו כבר בשיח וייווצר בלגן…
יצהר האם תוכל להסביר מהו הנזק שגרמו אנשי הקרן במקרה של שוברים שתיקה ל"דיבור של אמת"?
טיפה יותר עקיף: 'שוברים שתיקה' גילו גמישות רבה מדי בעניין ההיצמדות לאמת. הקרן רק עודדה אותם (ועדיין).
וגם בעניין אילון ולאור יש לי כמה עמדות קצת חשוכות (לא בעניין המעשים-לכאורה, אלא בעניין הפרסום), אבל בחיי שה'אינטרסים' שלי בבלוג של מרמיט אחרים לגמרי (העניין של האדוות וכל זה).
אגב, היה לי כאן מנוי לתגובות למשך 10 דקות. ביטלתי אותו כי זה ממש בלתי אפשרי – אי אפשר לנשום, שלא לדבר על סתם לחיות.
יצהר ובים: הניחו לי לנחש שאתם לא משתמשים בג'ימייל, נכון?
כי בג'ימייל, כל התגובות לפוסט אחד נחשבות "שיחה" אחת, וכך הן תופסות רק שורה אחת ברשימת הדואר הנכנס במקום להציף את כל התיבה. ככה גם קל לקרוא אותן ברצף.
בחודשים האחרונים העברתי כמעט את כל פעילות האימייל שלי לג'ימייל. זה *הרבה* יותר נוח מהדוא"ל של נטוויז'ן (במקרה שלי) והממשק של אאוטלוק אקספרס.
נכון! יישקל.
יצהר ובים, תרססו וכך תפטרו מהתגובות במייל. ומרמיט – זוכר שהמלצתי לך על הביה"ס ההוא בשכונה ההיא (שבה אנחנו כבר לא גרים). יש לו את הבעיות שלו אבל גם הרבה יתרונות להורים כמוך (אה, וגם לילדים כמו שלך, כנראה (-: )
מרב, את מרססת גם תגובות? זה חומר למתקדמים.
אה, ואתם כבר לא בשכונה ההיא?
בכל אופן, עם כל הפיתוי, אין כרגע טעם לשקול בכלל מוסדות חינוך חלופיים כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור דירה, וביה"ס האזורי בא בעסקת חבילה עם מקום המגורים הזה.
@שחר:
הזכרת לי משהו, רגע שלא אשכח לעולם: לפני כמה חודשים, כשהקטן היה מאושפז ובאתי לבקר אותו עם הגדולה, נכנסתי איתה לשירותים של הלובי בבי"ח. פתאום יכולתי לראות, פיזית כמעט, את טריליוני החיידקים שכיסו את הקירות, הברזים, הידיות… זה היה מלחיץ נורא. רציתי לחטא אותה. רציתי להבריח אותה משם. בעיקר רציתי שהיא לא תיגע בשום דבר. נדרש ממני מאמץ מודע כדי לכבות את הפילטר החרדתי הזה שהתלבש לי על העיניים.
נראה לי שככה בערך אבא שלי ראה את העולם, כל הזמן. זה סיוט מחריד להורה; זה לא נעים גם לילד.
אה, לא, תגובות אני לא מרססת. כן, עזבנו. בעלת בית החליטה לחזור מחו"ל לכבוד הפנסיה ולשבת מתחת עץ המנגו.
יצהר,
כמו שאפשר לראות, גם הקשר לפרשיות לאור ואלון (שהפוסט הזה התנסח בטרם התפוצצו) עלה לי בראש תוך כדי כתיבה.
אולי תמצא שותפה לדעות ה"חשוכות" שלך כאן:
http://b.walla.co.il/?w=/3050/1645302
בכל מקרה, אתה מוזמן לפרט ולדסקס. כאן שומעים דברי חכמים בנחת, ולא מעלים אף אחד לעמוד הקלון של התנועה.
יפה. מדויק. ואפילו מנחם (אותי) שאישה כותבת את זה:
"כמי שמעוניינת לקדם החמרת עונשים על עבירות מין ועבירות שנאת נשים חשוב לי שהאזורים האלה לא יישארו באפרוריותם, שהקו בין מפגש מיני לא רומנטי ולפיכך מבאס לבין אלימות מינית יימתח היטב. זה אמור להגן על כולנו, כי כולנו לא תמיד מתנהגים יפה."
תודה על הקישור.
במקרה הגעתי לכאן תוך כדי שיטוט, כאילו היקום שלח אותי.
יש לי בן בדיוק כמו הבת שלך, עם חוש מפותח לצדק מהיום שהוא נולד. כשהוא למד בבית ספר היו לו הרבה בלגנים בגלל שהוא מינה את עצמו לשומר היושר והמוסר, אבל הבעיות היו דווקא עם המורים. הוא התקומם כל פעם כשהענישו מישהו שלא לצורך, ובסוף הוא היה זה שנענש.
אז תתכוננו לבלות הרבה בבית הספר …
אהלן חגית, ברוכה הבאה ותודה ליקום ששלח אותך…
המורים לא מפחידים אותי. גם אני הייתי רב איתם לעתים קרובות.
כשאתה ילד, נראה לי שהילדים האחרים יכולים לעשות לך הרבה יותר נזק מהמבוגרים האחראיים. חרם כיתתי פוגע הרבה יותר מכל עונש שמורה יכול לתת.
א. אם זו החברה שיש לילדה שלך בבית הספר, תעיף אותה מבית הספר.
ב. מאוד ממליץ לך על שני ספרים.
Protecting the Gift של Gavin de Becker
מתאר מה צריך לעשות כדי להגן על הילדה שלך. הכי חשוב: ליצור אצלה בטחון עצמי מספיק כדי לבעוט להוא בביצים, או לפחות לצרוח.
Parenting for a Peaceful World של Robin Grille שאומר איך לחנך ילדים כדי שהעולם יהיה טוב יותר (הספר ארכני ובכלל כתוב לא-משהו, אבל הרעיונות מדהימים. יש תקציר כאן http://www.youtube.com/watch?v=cp8tKUQtEsk )
ועוד משהו: לא לדעת לסתום את הפה זה אחד המאפיינים של תסמונת אספרג'ר. סיכוי קטן (זה די נדיר אצל נשים) אבל שווה לבדוק.
היא עוד לא בבית-ספר. אני קצת ניזון משמועות. כשנגיע לגשר…
אחפש את הספרים, תודה.
לגבי הבטחון העצמי לבעוט בביצים, הזכרת לי תגובה שכתבתי לא מזמן במקום אחר:
http://www.notes.co.il/roni/65303.asp
ולגבי האספרגר, הצחקת אותי
אני שמח שהצחקתי אותך.
ועצוב על הפוסט של רוני.
ושמח שהבת שלך, למרות חששותיך, תצא בסדר.