שישה ימים עברו מאז הפגנת הדיור הציבורי בלוד. שלושה ימים בלבד נשארו עד תום אישור השהייה של מאהל לוד. ורק עכשיו הצלחתי להתפנות לכתוב על זה משהו חפוז.

לשמחתי, הדי ההפגנה ושוועת משתתפיה כבר לא תלויים בי כדי להישמע: דיווחים על ההפגנה התפרסמו בינתיים באתר J14 (הנה הן באות, הפנתרות מלוד) ובעבודה שחורה (מחאת האוהלים, בלוד אין ברירה), והגיעו גם לוואלה! (משפחות יפלשו למעון בלוד) ולYNET (מזרנים, ופרחים לשוטרים: חסרי בית הפגינו בלוד). וסחתיין על הנימה האוהדת והמזדהה, והפרחים לצוות התקשורת הנמרץ של המאהל.

מבחינתי, היה מרשים ומרגש לראות את יושבי המאהל משמיעים סוף-סוף את קולם אחרי חודשיים של אלם מבעבע שכפו על עצמם – ועוד עושים את זה בצורה כל כך יפה, יצירתית, חיובית ולא-אלימה, למרות הזעם והמצוקה, והתסכול על הפלישה שסוכלה.

רק אבחנה אחת, אפרופו רדיקליזציה: היה מעניין לראות איך האנשים שלפני חודש וחצי זעמו על כתבה שהציגה אותם כאילו הם "נגד ביבי", ואמרו לי שהם "לא רוצים להגיד מילה רעה על מאיר ניצן", השמיעו קריאות רמות ובוטות נגד השניים האלה, ואף קראו לביבי להתפטר – מה שאפילו דפני ליף לא העזה לעשות. ודובי מרחיב על האטימות הממשלתית שמלבה את אש המאבק.

ההפגנה התמקדה בכניסה למעון העולים הנטוש, עם גיחה קצרה לבית העירייה שמעבר לכביש, וחסימת כביש סמלית בדרך. במקביל, בפעולת גרילה קטנה ואווירתית, נפרשה מראש בניין העירייה כרזה ענקית:

בחזית התמונה: חיים דהן, מגיבורי ההפגנה, כוכב נולד.
"הרגשתי כאילו כל מה שהצטבר בפנים יצא החוצה במכה," הוא אמר, כשהחמאתי לו על הלהבות שחצב במגפון.

כדי לא להכביר מילים נרגשות ונמלצות, הפוסט הזה היה אמור לרכז תמונות (הקליקו על התמונה למעלה לאלבום המלא, והנה עוד אלבום, של הדר פורת) וקטעי וידיאו מההפגנה, אבל בינתיים גם המשימה הזאת נחסכה ממני, כי מאז ההפגנה פתח מאהל לוד מגוון ערוצי תקשורת ומידע שעקפו אותי בסיבוב:

#בלוג חדש: מאהל אין ברירה – לוד

שימו לב שמלבד הפוסטים השוטפים, יש מתחת לכותרת הבלוג גם קישורים קבועים לגלריה, לדף סרטוני וידיאו ולדיווחים בעיתונות.

#מאהל לוד בפייסבוק ובטוויטר

מידע, קישורים, עדכונים שוטפים, הזמנות לפעולות ואזעקה לשעת חירום, חס וחלילה שלא נדע.

…אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז אקנח בסרט שצילמה וערכה ליטל בר, המסכם היטב את רוב רגעי השיא בהפגנה, כולל ילדי המאהל שהיו משתתפים פעילים בהפגנה שנערכה בראש ובראשונה למענם, וכולל לידתן של הפנתרות מלוד – בנותיו הרוחניות של ראובן אברג'יל, מה שלא מנע מהן להשתיק גם אותו, ולבלוע את קולו הנואם של הסולן הגברי במקהלה נשית מלאת סולידריות ושאקטי:

(סרטונים נוספים, כאמור, בדף הווידיאו של בלוג מאהל לוד)

בינתיים בעבודה – אני

פרץ הפעלתנות הנמרץ והמרנין הזה שטף את מאהל לוד ממש במקביל לשבירת הבצורת התעסוקתית שלי במבול של עבודות מכל מיני סוגים, שמרוות את אדמת האוברדרפט החרבה. כך קרה שההפגנה ביום חמישי היתה מעין אקורד סיום1 למעורבות השוטפת שלי במתרחש בלוד.

זה לא כל כך נעים לנטוש מאבק כשהוא מגיע לרגע השיא שלו, בעיקר כשאף אחד עוד לא יודע מה יעלה בגורלן של המשפחות במאהל החל מיום ראשון הקרוב, כשיפוג תוקף האישור שקיבלו. האם מאיר ניצן יקיים את הבטחתו הטרייה לדאוג לפיתרון לכולן, או שגם הפעם הוא לא הבטיח לקיים?

לצערי אני לא יכול אפילו להתחייב שאתייצב במאהל אם יהיה – חס וחלילה – ניסיון פינוי בכוח. נותר לי רק לקוות שזה לא ייפול על משמרת בעבודה… את הצער והחשש משככת במשהו ההקלה שבידיעה שאני משאיר את המאהל בליווי ידיים טובות, נמרצות ומסורות לא פחות משלי – ולא אתפלא אם יותר משלי.

לא נותר לי אלא להפציר בקוראיי המעטים-אך-איכותיים להירשם לערוצי התקשורת החדשים של מאהל לוד, להמשיך לעקוב, ובמידת הצורך והיכולת גם להיחלץ לעזרה.

וברקע, במעומעם, מנקרת השאלה מתי לוד כולה תתעורר סופסוף משנתה הטרופה למאבק גורף ומשותף באמת, ולא כזה המתמקד ב – ומתבסס על – מצוקתן (ועוז רוחן) של משפחות מסוימות ומעטות שצנחו אל מתחת לקו האדום: משפחות המאהל עכשיו, או משפחת אבו-עיד לפני כמה חודשים. לא נותר לי אלא לחזק את ידיהן של הפעילות המקומיות, הפנתרות הוותיקות והשקטות, שפועלות בסבלנות ובהתמדה לקראת התעוררות קולקטיבית כזאת. ויש לי אפילו כותרת מוכנה ליום שמאבק כזה יתעורר:  לוד ערה – מי לא יירא?
  1. לעת עתה, לפחות []