"אבא לאן אתה הולך?"

"להביא את הקערת-כביסה."

"למה?"

"בשביל להוריד כביסה."

"גם אני רוצה להוריד כביסה!"

"טוב, אני רק אביא את הקערה ונוריד כביסה יחד."

"ביחד?!"

"כן."

"ייייייייייששששששששששששש!!!"

.



.

"אני לא רוצה לאכול יותר. רוצה לרדת."

"בואי נלך לשטוף ידיים ופנים מהעוף."

"תעמדי על השרפרף ונשטוף ידיים."

"לא רוצה. רוצה אמבטיה."

"טוב, אז נכניס אותך ישר לאמבטיה."

[אמבטיה מתמלאת]

"בואי, שבי באמבטיה."

"לא."

"אבל נראה לי שהבובה רוצה אמבטיה. אולי תרחצי אותה."

"טוב."

"הנה, נרחץ לה את הפנים והידיים, וגם לך… עכשיו נסבן אותך."

"גם את הבובה."

.


.

"עכשיו תצחצחי שיניים."

"לא רוצה."

"אז בואי, גם אני אצחצח שיניים. גם אמא מצחצחת שיניים. כולם מצחצחים שיניים אחרי האוכל."

"טוב."


שקלתי לתת לפוסט הזה כותרת מפוצצת, משהו כמו:

הורות בשיטת תום סוייר

הטאי-צ'י של ההורות

או אפילו

זן ואמנות ההורות

רחמנא ליצלן.

.

אבל הרגשתי שהצניעות והכנות מחייבות כותרת כמו זו שנבחרה. כי לצד רגעי הצלילות האלה יש הרי גם יותר מדי רגעים אחרים.

.

בכל אופן, רציתי בעיקר להדגים את הגישה שלדעתי ממשיכה ומשלימה את התובנה שגבולות זה הדבר הזה בקצה; לא באמצע . גבולות שרירותיים בנוסח "כי ככה אמרתי" ו"כי ככה זה" צריכים להיות המוצא האחרון, נשק יום-הדין של הארסנל ההורי ולא הנוהל השגרתי. כשמדברים על חינוך_בלי_גבולות הכוונה היא לא לעזוב את הילדים לנפשם ולהיכנע לרצונם ללא תנאי, עד שיהפכו למפלצות הקטנות, האנוכיות והתובעניות שכולנו פגשנו בקניון זה או אחר. אם צריך להגיד את זה במילים ברורות, בכל הדיאלוגים שציטטתי (כולם מאחה"צ אחד קסום היום) השגתי בסופו של דבר את המטרה שלי. בדרכי נועם, מה שנקרא (-:

.

עזוב אותי, באמא ש'ך

נדמה לי שהורים שהגישה שלהם נעה בין כניעה לרצון הילד לבין קביעת גבולות שרירותיים חושבים יותר על הרצונות והנוחיות של עצמם ופחות על הרצונות והצרכים של הילד, שלא לדבר על הנחת המוצא שיש סתירה מובנית בין אלה לאלה. או שזה סגנון ההתנהלות היחיד שהם מכירים, כך שמעולם לא עלה על דעתם להקשיב לילד, או שהם מתעצלים להתוות כיוון על דרך החיוב, החיבה והדוגמא האישית. לכאורה הרבה יותר קל להגיד לא ולסגור עניין, לכפות את רצוננו על הילד. אבל אני מאמין שבטווח הארוך, ילדים שזוכים ליחס של כבוד והקשבה יגדלו עם יותר ביטחון ופחות הזדקקות לתשומת-לב. לעומתם, ילדים שגדלים באווירה של קונפליקט תמידי ייקחו את הקונפליקט הזה איתם בכל אשר ילכו, וילמדו שהדרך הבטוחה ביותר לקבל את תשומת לבם של הוריהם ושאר דמויות הסמכות היא להמרות את פיהם. נכון, לילדים יש אופי שלא נובע במלואו מהשפעת ההורים, אבל ההשפעה של ההורים על עיצוב האופי הזה עמוקה וסובטילית הרבה יותר ממה שנוח לנו לספר לעצמנו. החינוך של הילדים שלנו לא באמת מתגבש בהרצאות הנמלצות ובהטפות המוסר שאנחנו משמיעים להם כשהם זורקים אוכל, חוטפים לנֹעה את הבובה או מביאים תעודה גרועה, אלא במעשים הקטנים והיומיומיים שאנחנו עושים להם, לעיניהם או בשמם.

.

.

מה שנותן לי עוד הזדמנות לאמבד את הסרטון הקולע והקורע הזה:

.

.

ובינתיים בעולם:

.


.

ובעניין אחר לגמרי, חיפשתי children ביוטיוב ונזרקתי חזרה לקיץ 96'. יאללה קרחנה.

.

.

.

ילדה מגלה עולם; אבא משתדל לא להפריע (התמונה במידות המקוריות, לא נגענו).

.