בערב יום העצמאות חרגתי מהרגלי ושמתי פעמיי לירושלים לטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי.

סביר להניח שהטקס הזה היה עובר לי מתחת לרדאר גם הפעם, כמו ב-12 השנים האחרונות שבהן הוא מתקיים, אלמלא תנועת "אם תרצו" הודיעה על כוונה לערוך שם הפגנת נגד.

זיו פוגטש כתב בטוויטר:

אם תרצו סימנו את יום הזיכרון כליל הבדולח שלהם. הגיע הזמן שתוציאו את הראש מהתחת.

[מוזר, הציוץ נעלם. חוששני שהוא מחק את החשבון שלו.]

בדימיוני ראיתי 30 שמאלנים קשישים נרמסים תחת רגלי המון פאשיסטי מוסת, חמוש במקלות של טורייה. החלטתי להוציא את הראש מהתחת ולהצטרף למכות. כשהגעתי מצאתי כמה מאות חבר'ה בטקס עצמו. אפילו המארגנים התרשמו מהמספר, וגם יוסי גורביץ שראה הרבה יותר אירועים כאלה ממני ציין לטובה את ריבוי המשתתפים. הפגנת הנגד של אם תרצו הגיעה בשיאה לתריסר משתתפים, שעמדו בגן הוורדים שמעבר לכביש וצעקו לנו "זבל אנושי".


(צילום: יוסי גורביץ; מקור + הערה של יוסי)

כשיצאתי שרתי להם: "אני אחיך, אתה אויב, אתה שונא אותי, אני אוהב". אחרי כמה שניות של מחשבה הם השיבו בקריאות "אוהבים את הצבא". אהבת אחים התלויה בדבר, כמסתבר.

הפאשיזם מעולם לא נראה נלעג יותר.

צייצתי בשובי, והודיתי לאם תרצו על יחסי הציבור שלהם שהביאו אותי לטקס.

עכשיו מסתבר שגם התרומות לקרן החדשה לישראל, מושא ההתקפות המרכזי של אם תרצו, עלו משמעותית מאז תחילת הקמפיין שלהם.

* * *

אבל לא באתי ללעוג לפאשיסטים. הסיפור הזה חשוב בעיניי כי מוסר ההשכל שלו נוגע לאקטיביזם באשר הוא, מכל קצוות הקשת הפוליטית: גם אם הכוונות ברורות ומוגדרות, התוצאות לא ידועות.*

פעילות פוליטית, כמו כל פעילות, כפופה לחוקי הפעולה והתגובה של ניוטון, ומתוך כך מעוררת תגובה שקולה בעוצמתה, ומנוגדת בכיוונה (הכללי). התגובה הזאת היא גם קוואנטית, וההשפעות לא בהכרח ליניאריות ומוחשיות כמו התרומות לקרן החדשה לישראל. אבל בכל המקרים, ההדים שמעוררת הפעילות חוזרים מעצמים כאלה ואחרים, בזוויות שונות ומשונות, יוצרים גלי-משנה ואדוות צולבות. וככל שעושים יותר גלים, מקימים יותר רעש, התגובות חזקות יותר ומורכבות יותר.

כתבתי על זה אי אילו פעמים בניסוחים שונים, בהקשרים שונים. סלחו לי שאין לי כוח לחפש לינקים (אה, תודה לתוסף הפוסטים הקשורים שעשה את קסמו בתחתית הפוסט). בעצם, זה הרעיון שמאחורי המושג הסתום-עד-פלצני זן-אקטיביזם: הטאו-טה-צ'ינג מדבר רבות בשבחן של הפעולות הקטנות, העשייה שבאי-העשייה, התיקונים הפעוטים שגוברים בכוחם על מהפכות אלימות.

ושוב, אין בדברים האלה ניסיון לרפות את ידיהם של האנשים הטובים משייח ג'ראי ובלעין. אני גם יודע שקל מאוד לגלוש במדרון החלקלק מזן-אקטיביזם לניו-אייג' אונניסטי בנוסח "השלום מתחיל בתוכי" ו"אני מתקן את המציאות של עצמי", וגם על האיוולת וההונאה העצמית הזאת כתבתי, וכתבו גם אחרים. רק רציתי להביא למודעותם של אנשי הסימן-קריאה ("אנשי בסדר גמור" מכל המפלגות) את סימני השאלה הרבים שמלווים אותנו על כל צעד ושעל, להגיד משהו בזכות הספק, ההיסוס והפתיחות לביקורת – בזכות חוסר הוודאות, כנגד הוודאות הנחרצת בצדקת הדרך.

כי הדרך לגיהנום, כידוע, רצופה כוונות טובות משולבות בקיבעון מחשבתי.

.

* רוצים עוד דוגמה? תראו מה קרה לשיר קירוב הלבבות של עמיר בניון, כשנפל בידיהם של כמה פסקוניאקים שונאי-עצמם שהשחיזו מאחורי גבו את תוכנת העריכה שלהם:

http://www.youtube.com/watch?v=ug7O2shRbYo

(נמחק עקב תביעת זכויות יוצרים)