כשהצ'י כל כך מוחשי
זה נראה לי טיפשי
לדון בדברים כמו קיומו של הקסם
או "פרכות מדעיות לתיאוריות אלטרנטיביות"
הכל שם, בגוף(נפש)
צריך רק לחפור יותר עמוק.

.

ובגלל זה אין לי גם הרבה מילים להכביר בפוסט הזה,1 שלא כמו כמה פוסטים שכתבתי בעבר פוסט-מסיבת-טבע-טובה. חלק מהפוסטים האלה התנסחו לי בראש תוך כדי מסיבה. הפעם, ברוח הזמן, התנסחו לי בראש רק ציוצים, וגם זה רק בהתחלה.

במדבר, ירח ענקי מוקף הילה עגולה. (לא רחוק מכאן יורים במסתננים/פליטים, אבל את זה לא חשבתי לצייץ. את הפוליטיקה השארתי מאחור, כמה ימים קודם, בסביבות הפוסט הקודם, בתנועת ההתכנסות פנימה. Hide everything, Unfollow world)2
מכת הבאס הראשונה, כשמדליקים את המערכת, נשמעת כמו פעימת לב ראשונה של משהו שנולד זה עתה, היעשה דרכו אל בית לחם?

[הלכתי לקצור קצת בחרמש ולחשוב על גוף הפוסט, תיאור המסיבה. ותוך כדי עבודה הכל חזר לגוף, בליווי דאב מזדמן שהתנגן בקולי קולות בשכונה,3 והבנתי שאין תיאור שיעשה צדק, אין מילים שיצליחו להסביר, אין רגע מייצג שיוכל להמחיש.]

ערפל אופף את המדבר, מתווה ומדגיש כל קרן אור. ערפל אמיתי, מיסטי. ברוך הבא לארץ הפלאות

הפילוסופיה ה"מערבית" הקלאסית, כך אמרו לי באוניברסיטה, מנסה לתאר ולהסביר את המציאות (האובייקטיבית? אין לי ראש למילים ארוכות); הפילוסופיה ה"מזרחית", לעומתה, מתבססת על החוויה, נובעת ממנה ומנסה להסביר אותה. ייתכן שפערי השפה האלה אחראים לקלות שבה ניתן, בתרבות ה"מערבית", להגחיך את הפילוסופיה ה"מזרחית" האזוטרית, להבין אותה כקלישאה סתומה או למנף אותה לניצול כלכלי-חברתי ציני.

בקפיצה חדה, כמעט מנגד, אפשר אולי לזהות את העלייה המטאורית של הניו-אייג' בישראל וב"מערב" בשני העשורים האחרונים עם תרבות הרייב והטראנס. איך שלא תסובבו את זה, ריקוד טראנס4 במשך כמה שעות הוא פשוט טכניקה שעובדת. ועל אחת כמה וכמה אם משלבים אותה עם חומרים ועזרים שמרככים ופותחים את השערים, דהיינו ההתניות.

לא רק "סמים", אגב. הטכנולוגיה, בחסדה, לא העניקה לנו רק כלי-נשק משופרים אלא גם עזרים אודיו-ויזואליים שעולים בכמה סדרי גודל על כל מה שהאזוטריים של ימי קדם יכלו לארגן לטקסי החניכה שלהם. לירי כבר עלה על זה מזמן.

(ועדיין, רוב שעות הלילה, עוד לפני שהמוזיקה התחילה, עברו עלי ביעף דווקא בבהייה באש)

בלי להכביר מילים

מבט, חיוך, נשימה, תנועה. כמה עוצמה יש לאמצעי התקשורת האלה. כמה אפשר להביע ולהשיג ולהמשיג בעזרתם. עוד לפני שמכניסים לפעולה את הכלים הכבדים, הגסים: מילה, מגע, חיבוק.5

ואני מרגיש את המלכודת: נו, תספר משהו, תן דוגמא, תפסיק לדבר באוויר. ויודע שברגע שאראה את התיאור על הכתב, במילים גסות נטולות דקויות, הוא ייראה לי טריוויאלי, נלעג משהו. מזה אתה מתלהב? לך תשחק עוד קצת בבובות של יוֹדה.

עומד מרקוד, שומט את הידיים לצידי הגוף, מרפה שוב את הכתפיים, מעביר משקל לעקבים ומתייצב, חושף את הבטן, שואף בעדינות בהכנה לא-מודעת לדחיפה של ה"ערס" המפחיד עם הצלקת-של-עבריין בזווית העין, שמשתולל בחזית הרחבה כאילו בלי שליטה, אך למעשה כל נפילה וכל חבטה שלו מכוונות, שתלטניות, חמדניות.

המגע מגיע, רך בהרבה מהצפוי. טוב, נו, הוא כבר הספיק לאמוד אותי ברפרוף מבט חטוף לפני זה, בהתנגשות הקודמת שלנו, כשבלמתי אותו בנפילה חושקנית. גם מלמלתי חרש "תירגע, אחי, הכל בסדר". לא יודע אם הוא שמע. התכוונתי לכל מילה.

יותר מכל, הוא נשען לי על הבטן, לשבריר שנייה. אני סופג את האנרגיה, נושא עיניים, אולי עוצם אותן להרף עין. מכיל ומתמיר וממריא.

כשעיניי נחות עליו שוב, הוא נתמך על החבר שניסה להרגיע אותו קצת קודם. כעבור שניות הוא נעלם. הוא רק היה צריך מישהו שיעמוד מולו, בלי פחד ובלי אגרסיביות (או בקיצור: בלי פחד). הוא היה צריך קיר להתנגש בו, להרגיש את הגבול. נדמה לי שזה מה שמלמדים בשיטת אדלר על שימת גבולות לילדים. את יודעת אמא, כולנו ילדים של החיים.

זה היה עם עלות השחר, פחות או יותר. ובן רגע הרחבה התמלאה בווייב אחר, שאין לי איך לתאר אותו בלי להישמע כמו היפי זקן. גם ככה הרחקתי לכת.

הייתי בשיא הרגש, הייתי בתהומות. עכשיו אני רואה את עצמי בעיניו של כל זר

ואולי אין מנוס מהמלכודת. אי אפשר לנסות לתאר את החוויות האלה בלי להישמע מתייהר משהו. והרי אי אפשר לעשות צדק עם תיאור החוויה בלי להכניס לתיאור גם את החווה.

הסובייקט הספציפי הזה לא נעזר בשום חומרים מהסוג המכונה פסיכדלי/הלוצינוגני במסיבה האחרונה, כמו ברוב אלה שקדמו לה בעשור+ האחרון. למעשה, התקופה עתירת הכימיקלים בחיי נמשכה (בסך הכל?) ארבע שנים: התחילה בהדרגתיות באמצע 1993, הגיעה לשיאה בקיץ 1997, ירדה דרסטית בשנתיים שאחרי זה ויצאה להפסקה ארוכה של איזה שבע שנים, עד שהתחדשה בתדירות שהביטוי Once in a Blue Moon הולם אותם בכמה מובנים. במסיבה הזאת, כמו ברבות וטובות לפניה, רק הגדלתי משמעותית את המינונים של התוספים שעליהם אני מתקיים ביומיום: קפה6 וכיף. אנא צוּפי.

נו, ו…?

ושוב מלכודת התיאור. בואו נגיד רק שכל הילדים קופצים רוקדים, אבל לא כל הילדים שמחים. אני רואה את זה בעיניים. בתנועת האגן (או היעדרה). בשמיטת הכתפיים. בכפות הידיים.

אני רואה, ומזדהה. הייתי שם.

ושם. ושם. ושם. וגם שם.

הייתי, ונשארתי בחיים.

I feel your pain

And your love

מרגיש אותה, את האהבה. והאדוות שאני מעורר נענות בתגובות יותר ויותר מוחשיות, תגובות שגוברות על כל ההסתייגויות שהיו יכולות להיות לי, ואולי אני מקבל אותן בדיוק כי הפסקתי להסתייג, הפסקתי להתכחש לכוחן של האדוות.

אז לך תדון ב"אובייקטיביות" על התקפות המדעית של דיקור סיני, למשל, כשאתה מרגיש את הצ'י זורם ומתאבך בכל גופך, ומחוץ לו.

Waves of Enrergy That Excite the Eye

The Magic is Real7

וכל שאר הקלישאות שהפכו למנטרות טראנס.

לך תדון במשהו, בעצם. כשהדיג'יי של הבוקר משחיל למיקס כמה טרקים של ג'ונו ריאקטור וחבריהם שזרקו אותי למסיבות הראשונות ממש. והנה אני הקלישאה בהתגלמותה, רוקד עם דמעות בעיניים. והדמעות זולגות מעצמן, בחופשיות. ולרגע, רק לכמה שניות, אני מרשה לעצמי לשוב ולרקוד בעיניים עצומות, כמו אז.

"הטרקים האלה יצאו כשהייתי צעיר…"8

ובכל זאת דנתי ביני לבין עצמי בשאלה האם זהו דור מקולקל, שמוט כתפיים, כפוף גב, כבוי עיניים, שמצטלם על הרחבה ומעלה את התמונות לפייסבוק – או דור עם אור בעיניים ועזוז באגן שחווה אהבה בלתי-מותנית על בסיס קבוע, במפגשים שבטיים חוצי-בולשיט?

המסקנות, יש לומר, מעורבות. ומתבססות על מדגם מוטה ובלתי מייצג בעליל. ועדיין, מסקנות ראשוניות על סמך קבוצות אוכלוסין גדולות ברחבה: הארהב"ים מקולקלים, אומללים ומייגעים, נראים כאילו למדו איך הם אמורים להיראות כשהם נהנים מקומדיות נעורים הוליוודיות "פרועות" על ספרינג-ברייק; הדרום-אפריקאים9 מפתיעים בשמחת החיים ובחיבור שלהם לעצמם, לחבריהם ולעולם – ייתכן, רק ייתכן, שגדל שם אחלה דור אחרי האפרטהייד…

…נו, והישראלים?

הישראלים יפים. לרגע הרגשתי שמייח בנוסח צ'יקי. בואו נאמר רק שיש הרבה ישראלים יפים, רבים מהם כאלה שמעבדים את תסמונת הדחק הפוסט-צבאית בדרכים מעוררות כבוד ותקווה. ואחד הדברים שאני אוהב במסיבות של מוקשה, אגב, הוא שהקהל שלהן לא מוגבל לדיזיינר-היפּיס שמקבלים את האחר כל עוד הוא ילד שמנת כמוהם, Nuff Said.

אז לסיכום כל הדיונים כולם שידרתי בעיני רוחי, על מסך הווייב, את המסר הכי ממצה שהבליח בדעתי, מסר פשוט וקליט ומוכר:

It's Complicated.10

היופי, אגב, נמצא בעיניים. ובתחת.

כשמבינים את זה, כשרואים ומרגישים את היופי בזיק בעיניים, בזקיפות הגב ובתנועת האגן, אזי החטובה הגבוהה שמסתובבת ברחבה בביקיני, עושה את עצמה רוקדת ומתחמקת מקשר עין, נראית כמו מה שהיא – מריונטה שמחפשת מפעיל. כשמבינים את זה, מושגי היופי הקונבנציונליים מאבדים את תוקפם והופכים רק לאינדיקטורים, שמדגישים ומצביעים על היופי העמוק – או על היעדרו.

כי אין דבר יותר מכוער מכוסית מתה מבפנים.

ואחרי שהבהרנו את זה, היה הרבה יופי נשי מסביב. מגוון ומושך. ואם כבר גיליתי בעבר שאפשר ליהנות ממנו בלי לגעת, וגם בלי להסתכל, הנה מסתבר שאפשר גם בלי להתמקד, בלי להתכוון, בלי להתייחס – בלי להיקשר, בעצם. להרגיש את התעוררות הליבידו הקונדליני האנרגיה המינית מעצם השהייה במחיצתן, כמו השראה. חשמלית. מטא-חשמלית.

רבותיי הגברים המזדקנים,  המודאגים מפני אובדן הקסם הרומנטי, מאובדן הגישה לעוררות המינית ולמעיין העלומים ולכל שאר הסגולות הפלאיות המיוחסות (ולא בלי בסיס) לנשים צעירות ורעננות – הרי לכם בשורה משמחת. נמצאה דרך לשרוֹת באנרגיה המענגת הזאת, לקבל ממנה מנה מרוכזת וטהורה, בלי להטריד אף אחת במילה או בתנועה או במבט גס, בטח שלא במגע, מכוון או בטעות-כאילו. לא יותר מרפרוף עין בעין, חיוך של חמדה ללא חמדנות. חיוכי התשובה אומרים את הכל.

100% Guilt Free

יאללה, תתחילו להתאמן.

(כל התורה כולה, בחיי)

את האמביוולנטיות המסוימת והמסויגת שהרגשתי לנוכח כל המיניות השופעת (והצעירה ברובה) הזאת סיכמו היטב זוג כנפי פרפר/פיה בגווני הקשת שהיו ענודות לכתפיה של אחת הרוקדות, שצצה לפניי בשלב כלשהו של הבוקר. כנפיים כאלה בדיוק קנינו לזוזו כשהתחפשה לפייה בגיל שלוש. באותו רגע, הדיג'יי – שניגן על פטיפונים דברים שחלקם השיקו למיקס הזה, וחלקם אף מופיע בו, כמדומני11 – הכניס טרק ישן ואהוב. באותו רגע זיהיתי אותו כVicious Circles הקלאסי, שם הולם מאוד לאור הנסיבות.12 זה היה משהו אחר, הסתבר בהמשך [עדכון 23.5: אהה! זה מה שזה היה], אבל זה הספיק כדי להחזיר אותי למוזיקה, ולהוציא אותי מעוד דיון עגום על התרבות שלתוכה תגדל ילדתי, תרבות רוויית רמיזות פדופיליות שמאדירה את הנעורים, שלא לומר הילדות, ובה בעת הופכת אותם למושא תשוקה בלעדי, בשל מינית – וגם עלי, אבא שלה, כתוצר מסוים של התרבות הזאת.13

פגשתי את הדיג'יי הזה, בעצירת ההתרעננות בתחנת הדלק בדרך חזרה, כשמיהרתי לאוטו עם כוס קפה והוא בדיוק נכנס. התחלנו לשוחח, באנגלית בריטית אלא מה. הוא הזמין אותי להיכנס לשבת יחד על קפה, אבל לי היו התחייבויות קודמות…14

כי הסתבר שנתתי, בהיסח הדעת, את הסכמתי לארוחת צהריים משפחתית דווקא בשבת שאחרי המסיבה, הרחק בצפון. כך קרה שבעשר עזבנו, ניר ואני, את הפסטיבל השוקק והרוחש ברחבה ובחורשה סביבה ויצאנו בדרך הביתה, מאובקים ומאושרים. היינו יכולים להישאר עוד שעתיים-שלוש וליהנות, יכולנו גם בלי.

ההתמשקות הזאת ממסיבות למציאות-הקונצנזוס, ועל אחת כמה וכמה לבית ילדותי, היתה מחרידה אותי בעבר. נזכרתי איך לפני 16 שנה חזרתי בטרמפ היישר לארוחת צהריים משפחתית ממסיבה באצבע הגליל שזכתה לביקור של בלשים עם כלבים ובה – עם ובלי קשר – חוויתי את טריפ האסיד הרע הראשון בחיי. כל הדרך הרצתי בעיני רוחי המקולקלות תסריטים שבהם אני נהרג בתאנות דרכים, מסומם – כמה שעות לפני טקס סיום הבית-ספר של אחי הקטן. ממש נחת לאמא, זאת בערך המנטרה שהתגלגלה לי אז בראש. החבר'ה שהסיעו אותי אז, חבורה חולונית שאימצה אותי כאסופי שהייתי, עזרו לי להירגע קצת מעל מי הכנרת הרוגעים וקערית קססה בסלעים שבפאתי בית הקברות של כנרת.15 אחרי זה לא נותר לי אלא לשבת מעולף למחצה, לאורך הארוחה והאירוע הבית-ספרי שאחריה, ולהעמיד פנים שאני סחי. בכל המובנים.

"אז מה, אתם נראים כאילו אתם באים למסיבות כבר המון שנים."

מסתבר שזה משהו שאפשר ללמוד, המעבר הזה בין העולמות. להיכנס לארץ הפיות לביקור "קצר"16 ולצאת חזרה לעולם התופעות ברכּות, בלי זעזועים כמעט, בלי ורטיגו כלל. צריך רק להכיר את הדרך, היכרות שנרכשת בניסיון, בטעויות והתברברויות קשות יותר או פחות. ניסוי וטעייה, ניסוי ותהייה, ניסוי והצלחה. זאת הדרך ללמוד, ואין בלתה. לא בכנסיית האל, וגם לא בכנסיית השכל.

התפלקה לי פואנטה, מבלי משים, בין השורות.

נוהג הביתה ביד יציבה, והרי בדיוק הוריתי לעצמי להתכוונן לנהיגה רגועה כי זה זול יותר, ירוק יותר – אה, כן, גם בטוח יותר לחיי ולחיי משפחתי, ובכלל. ניר ואני מזפזפים על הרדיו, בשעות המתות של השמאלץ הסנטימנטלי מהסוג הגרוע ביותר. הכל נשמע לנו פסיכדלי ממילא, ולכמה רגעים אני מצליח לשכנע את ניר לשמוע ולחבב קצת ברייקביט ופופ בערבית.17 לכמה רגעים אחרים אנחנו נתפסים על רצף גרובי בגלגל"צ, שמכריזים על "סוף שבוע פרוע" לכבוד פורים. סוף שבוע פרוע בגלגל"צ, מי אמר שאין קסם בעולם. העריכה הרנדומלית שלהם מקלקלת את הרגע במהרה, ומחזירה אותנו למציאות הקשה.

אמרתי שאחזור לקראת 12, חזרתי בשתיים-עשרה וחמישה, אחרי תדלוק וניקוי החלונות מאבק המדבר. מחבק את הילדים, שעברו ערב ובוקר רגועים ונינוחים בלעדיי18 שוטף גם את עצמי מהאבק, מפנה את ציוד המסיבה שפזור באוטו ומחזיר לתוכו את כיסאות הילדים. ואת הילדים. המרמיטה נוהגת. הילדים נרדמים מאחור. אני מנקר קצת, מדבר איתה קצת, בעצלתיים. שותק איתה קצת. ופתאום זה לא "לך תסביר את צבעי הקשת למישהו שרואה רק גוונים של אפור" כמו שכתבתי פעם, והיא נעלבה לקרוא, ובצדק.

טוב, אם המרמיטה היתה רוצה שיכתבו עליה באינטרנו היא היתה פותחת בלוג, או פייסבוק, או טוויטר, או משהו.

"תתקשר לאמא שלך, במקום לחכות שהיא תתקשר," היא מציעה לי, ואני מאשר לכולם לאכול בלעדינו. ובמילא המשפחה שלי עברה הרי זה כמה שנים לבּוּפה חסר גינונים ונינוח בכל המובנים (מי אמר שאין קסם בעולם?), ובמילא גורו-ג'י ישן כשאנחנו מגיעים ואני נשאר לנוח איתו באוטו. כשהוא מתעורר אני נכנס איתו. זוֹזוֹ כבר עם בנות-הדודות בחבורה צפופה וצוהלת ללא רצון או צורך ביד מבוגר. המרמיטון מתעורר בקצב שלו מתמסר לידי החמולה המושטות. אני אומר שלום בשמחה לא מסותרת, אוכל משהו בעין פקוחה למחצה, מתנצל בלי אשמה ומוצא חדר פנוי לישון בו כמה שעות.

כשאני מתעורר האור דולק בחדר, אבל אין בו אף אחד. פוקח עיניים, שוטף פנים, שותה קפה ומשתלב שוב במרקם החיים הזורם. בלי מסכות ובלי מצוקה. בחיק המשפחה, יא אללה, לך תספר למי שהייתי בגיל 25 שזה אפשרי בכלל, איפשהו, באיזושהי משפחה. הערב יורד. המרמיטון מצטרף לבנות שקופצות יחד על המיטה ושרות "כל הילדים קופצים רוקדים". זוֹזוֹ נשארת עם בנות-הדודות לבילוי האולטימטיבי עם סבתא ודוד אוהבים. אנחנו נוסעים הביתה בשקט19 עם תינוק ישן ומוזיקה חרישית.

בעוד המרמיטה מעבירה את התינוק למיטה, אני בודק ומגלה שאכן, בארסה משחקת הערב בתשע. למרמיטה, בלילה נדיר שבו היא לא נשפכת יחד עם המרמיטון, יש תוכניות אחרות לגבי הטלוויזיה. צלצול לחאג' – שמזניח לאחרונה את הקלובּ שהוא מארח, עקב היותו מאוהב מעל הראש – מגיע לתא הקולי. הצעתי שנתענג יחדיו על היופי האסתטי של בארסה לא מתקבלת בהתלהבות. היא מציעה לי לראות את המשחק באינטרנט. אני מוותר בלי טינה ומחליט להישאר איתה, רק עוד כמה דקות, ועוד כמה… נעים לי. הטלוויזיה זבל – איזשהו "תחקיר" מחופף אצל אשרת קוטלר על מות התקניות בשפה העברית – אבל החברה טובה.

טלפון מחאג'. הוא ברגע נדיר של ריחוק גיאוגרפי בן יבשת וחצי מאהובתו, כך שהוא פנוי אלי. אנחנו מספרים זה לזה כמה טוב לנו, ונוזלים בהדרגה לבהייה במשחק בין ניקורים שהולכים וגוברים. בארסה סובלת מחולשה הגנתית עקב מכת פציעות והיעדרויות בתקופה מכרעת, מה שהופך את המשחקים שלה לחוויה פחות אסתטית ויותר מותחת. לא ממש מעניין אותי לכתוב על זה.

או על משהו, כרגע. אני לא מרגיש אפילו שום דחף לשוב ו"להתעדכן" בזרם החדשות השוצף והבלתי פוסק בטוויטר, או בכלל. לא מזמן הרהבתי עוז לכתוב פה שהבלוג הזה גמר את הפאזה האישית שלו, והוא עתה בלוג פוליטי. מהצהרה להצהרה אני לומד את שבריריותן של הצהרות וחוסר התוחלת שלהן. זה נכון בעניין הכתיבה, והכתיבה כשיקוף לחיים, ובכלל. הצהרה כמוה כאמירה "כזה אני", והאמירה הזאת היא מה שמונע מאתנו להשתנות, לגדול. וזה אולי פתח להבנת המושג הבודהיסטי המתעתע "אין אני". זה, ולא משחקים כאלה ואחרים עם ה"אגו"

ואולי תנועת הנשימה הזאת שדיברתי עליה בסוף הפוסט הקודם, הפניית המבט פנימה והחוצה לסירוגין, חיונית (לי) כדי לאזן בין גלי המקרו ואדוות המיקרו, בלי להישרף ובלי להתקרנף, כדי לשמור על ידיעת ההארה בתוך כל הבורות והסבל, כדי לשמור על יציבות המרכז כשהכל מסביב מתערער.

מסתמן שהתפלקה לי עוד תובנה. דוקטור, זה יימשך עוד הרבה?
(השיר הזה מתבקש פה, אבל זה לא אקורד הסיום שאני מחפש; גם זה לא, למרות שהוא יותר קרוב)
או, זה כבר יותר מתאים.
בתור התחלה, הוא מדבר בגוף ראשון, וגם פחות עגמומי
ואם כבר, שווה להראות (שוב) את הקליפ המרגש והאנושי שלו
 

.

אז כסיום הולם לפואמה המתגלגלת הזאת, שנכתבה בלי כל כוונה מוגדרת, ואם כבר התדרדרתי לבודהיזם בוטה, אנצל את הבמה לקצת מידע מועיל והזמנה ששכר בעמלה:

ריטריט דהרמה מעורבת חברתית, 24-29/4

ההזמנה הזאת היתה אמורה להיות שלב הסינתזה בפוסט ארוך ומלא סבל-היקום שגנזתי לפני שבוע, וטוב שכך. היא נראית לי חשובה מספיק כדי להקפיץ אותה לפוסט הזה, שאיכשהו התכנס אליה במדויק. מדובר בעוד סיבוב של החוויה המכוננת ש"תיארתי" בקיץ הקודם. כמו שאפשר להבין במעומעם, אני ממליץ על החוויה הזאת בחום לכל מי שיכול להרשות לעצמו, מכל הבחינות. אני מעתיק לפה את ההזמנה כלשונה:

פעולה נכונה – דהרמה בעשייה

הבודהה התווה דרך בת שמונה נתיבים לשחרור מסבל. אחד הנתיבים הוא פעולה נכונה: פעולה מטיבה, שאינה פוגעת באף יצור חי, ושזורעת זרעים של טוב. בריטריט זה נבחן את המשמעות של פעולה נכונה בהֶקשר של מעורבות ועשייה חברתית, סביבתית ופוליטית.

תרגול הדהרמה נועד לפתוח את ליבנו, לשחרר את התודעה שלנו מאמונות מגבילות, ולחשוף אותנו לאי-הנפרדות של הקיום. התרגול מביא אותנו להבנה חווייתית שהדוקהא (הסבל) אינו אישי אלא אוניברסאלי, והוא מנת חלקו/ה של כל יצור חי. מתוך הבנות אלה, מתעוררת בנו חמלה כלפי כל ביטוי של סבל שאנחנו פוגשים, ומתעורר הרצון לפעול כדי להקל על הסבל – הפנימי והחיצוני – בעולם.

התובנות הללו מובילות אותנו לשמוט מחסומים והפרדות ומעודדות אותנו לחקור את מקור הגבולות וההגנות שאנחנו מקימים סביבנו. מתוך ראייה ישירה שהאני הוא חלק מתהליך של אינטראקציות מתמידות עם החברה והעולם, מתפתח באופן טבעי רצון להיטיב עם הקהילה ועם החברה בה אנחנו חיים.

מה אנחנו יכולים להביא לחברה בה אנו חיים? מה הקשר בין עשייה חברתית לתרגול רוחני? איך נראית עשייה חברתית שמקבלת השראה מתובנות הדהארמה?

בריטריט מיוחד זה נשלב בין מדיטציית ויפאסנה לתרגילים מעולם האקטיביזם הרוחני, שאותו מפתחים מורים בודהיסטים מובילים – דוגמת ג'ואנה מייסי – המשלבים תרגול עם עשייה חברתית/סביבתית/פוליטית. סוגיות של אקולוגיה, פערים חברתיים והסכסוך היהודי-פלסטיני יהוו את הקרקע בה נבחן הן את עולמנו הפנימי והן את היכולת שלנו לעשייה בעולם הסובב אותנו. דרך תרגילים חווייתיים שונים ומעגלי הקשבה ניגש אל הסוגיות הללו בדרכים שאולי יהיו חדשות בשבילנו. תרגול המדיטציה יאפשר לנו להיות בצורה עמוקה יותר עם הדברים שנפגוש במהלך הרטריט ועם התגובות שהם יעוררו בנו. השילוב בין דיבור ועשייה לבין ישיבה שקטה במדיטציה יבהיר לנו כיצד פנים וחוץ אינם נפרדים זה מזה.

הריטריט פונה הן למתרגלי דהרמה והן לפעילים חברתיים. הוא מיועד לכל מי שמרגיש/ה בתוכה/ו את הכמיהה לחברה צודקת, בריאה ושמחה ושרוצה לחבר בין עשייה חברתית לעבודה פנימית-רוחנית. אין צורך בהיכרות מעמיקה עם עולם הדהרמה או המדיטציה, וגם אין צורך ברקע אקטיביסטי אולם אנחנו מניחים שלמשתתפים/ות יש רצון להכיר תחומים אלו.

זמנים: ימים א'-ו' 24-29/4 (רוב השבוע נופל על חופשת הפסח).

מיקום: קיבוץ עין-דור

עלות: הריטריט מתקיים על בסיס דאנה – תרומה נדיבה – של המשתתפים לכיסוי עלויות הארגון ולמנחות.

הרשמה: בקישור הזה

(יש גם איוונט בפייסבוק, אלא מה, אבל זה אירוע שבו להקליק זה ממש לא מספיק)

בתור אחד שמערער על חשיבותן של המילים אתה שופך די הרבה מהן, לא?

Thanks, MonkMojo man, that's spot on!
And right there on the home page, too…
[check out his comics, they're awesome]
...So just one more song, 'cause I can...
This one goes out to you, dude,
And to all them Boddhisattva-Wannabe Dharma Bums out there,
Wherever you are.

Keep On The Great Work


…some call it magick
The search for the grail…

  1. famous last words []
  2. זמן טוב מצאתי לי להתנתק מהעולם, אה? כשהכל מסביב מתפוצץ ובוער… אבל זה שהחדשות בוערות לא אומר שהן מסעירות. תקראו לי כשיקרה משהו לא צפוי. []
  3. ובסביבה הזאת, דאב ביום ראשון בבוקר הוא הוכחה חד-משמעית לקיומו של קסם []
  4. המצב הנפשי, לא הז'אנר המוזיקלי []
  5. אחד. עם גבר, אגב []
  6. להל יש תכונות פסיכו-אקטיביות? []
  7. אין את הטרק הזה ברשת! שערורייתי []
  8. בתחילת הערב, מישהי שהתיישבה ליד המדורה שלנו – חברתו של הדיג'יי הפותח שפתח בטראנס "אתני" רך ומשובב – שאלה אותי ואת ניר שותפי לדרך: אז מה, אתם הולכים למסיבות כבר המון שנים, מה? ניר קצת התבאס שרואים עליו שהוא כבר לא ילד, אני הייתי מבסוט. וזה עוד כשבאתי מגולח מזיפי שיבה. []
  9. איך זיהיתי אותם? לפי חולצות הטריקו הלבנות עם ציור דגל הלאום בטושים []
  10. אפילו עיצבתי את הפונט בהתאם, אני מרוצה מהמחלקה הוויזואלית של עיני רוחי []
  11. חייב לאזור כבר עוז ולשלוח לינק לא' מההפקה []
  12. כי הרי לולאה "זדונית" יכולה גם להיות חיובית, לא?? []
  13. ואולי בכל זאת הערת שוליים על הנערה שהתחפשה לילדונת, על עיניי שנתקלו בה וטיפסו במעלה רגליים ארוכות בחצאית משבצות קצרה, במעלה הגופייה הלבנה הצמודה אל הפטמות הזקורות, ומשם אל הדובי שהחזיקה בידה ואל העיניים שלה. אני לא יודע מה היא ראתה במבטי, אבל היא הסתובבה והלכה משם, במשהו שנראה לי קצת כמו בושת פנים. זאת לא אשמתך, לוליטה, Society is to Blame []
  14. איזה קטע, גם חוויה דומה היתה לי לפני איזה 17 שנה, כשפגשתי את דן המפיק הנפוח בתחנת דלק אחרי מסיבה, ונאלצתי לוותר על ההזמנה היוקרתית להצטרף אליו ואל הדיג'יים כי סחבתי באוטו חבר שהיה בטריפ מכוער. אז התבאסתי על ההזדמנות שהוחמצה, עכשיו שילחתי אותה לדרכה בחיוך []
  15. בזמנו זה קצת הטריד אותי, הייתי עוד בתול טנטרי לגמרי []
  16. מושג נלעג בארץ הפיות []
  17. "גם אני יודע ערבית," הוא חייך בדרך הלוך, כשסיפרתי לו שאני לומד את השפה, "…וואקף, ג'יב אל האווייה…" []
  18. כחכוח רב משמעות. זה אולי הזמן לציין שהמרמיטה טוענת שאנשים שמכירים אותי מהאיטנרנט חושבים שאני אדם הרבה יותר טוב ממה שאני. המרמיטה צודקת. Nuff Said []
  19. שאינו מתוח []