חשבתי שכולם ככה.

.

המשפט הקצר הזה די מסכם את חיי הנפש שלי מרבית שנות חיי. למרות הראיות האמפיריות הסותרות שהצטברו בהתמדה, דבקתי משום מה בהנחה שהאנשים סביבי חשים וחווים את העולם בצורה דומה פחות או יותר לתחושות ולחוויות שלי. אפשר לקרוא לזה אשליית האובייקטיביות, ההזיה הריאליסטית (או אולי הבדיה הסוציאל-דמוקרטית?).

.

.

אחד הסדקים הראשונים באשליה הזאת היה חילופי הדברים הבאים ביום ההולדת ה27 שלי, במועדון בלונדון לפני עשר שנים כמעט בדיוק. אני כבר לא זוכר איך הגענו לזה, פרנסיס ואני, במהלך הפטפטת הקסומה שיכולה להיווצר כשמשלבים מדמא ולסד, אבל אני זוכר שאמרתי לו:

"נו, זה כמו שמישהו מספר לך שהוא קיבל מכה ואתה מרגיש כאב באותו מקום בגוף, אתה יודע על מה אני מדבר."

.

ולהפתעתי הוא ענה לי: "לא, אני לא יודע."

.

.

עזבו, שאר הפוסט לא שווה את הטרחה. אתם מתבקשים לקפוץ ישר לתגובות ולכתוב אם אתם יודעים על מה אני מדבר, אם גם אתם מתכווצים במושבכם כשמספרים לכם על תאונת דרכים, מחזיקים את הברך כשמישהו מספר על רצועה שנקרעה. מי יודע, אולי באמת כולם ככה. אולי בסוף בכלל יסתבר שאני לא כזה מיוחד כמו שחשבתי, ושליאון אמר שהייתי יכול להיות שאמאן רק כי הוא רצה להשכיב אותי :-0

.


כשבן-דוד שלי נהרג, ממש ברגע המדויק בערך, אחותו תפסה את הבטן בכאב והתחילה לקרוא בשמו. אני לא יכול להעיד שהגבתי בצורה דרמטית באותה מידה כשאחי התאבד. מצד שני, אולי היו סיבות כמוסות לבחירה הלא-שגרתית שלי לעשות פתאום Energized Meditation (*) ביום ראשון לפנות ערב, שבעקבותיה עברתי את אותם רגעים במדיטציה עמוקה. כשהטלפון הגיע, אחרי שעה או שעתיים, הייתי שקוע בצביעת המנדלה שאחרי. הבעת פניו של השותף שלי כשהוא העביר לי את הטלפון היתה רמז שלא יכולתי לפספס. ברגע ששמעתי את הקול של אבא שלי כבר ידעתי מה קרה.

.

מאז ההתאבדות אבא שלי הוא צל חיוור של עצמו. כשעוד דיברתי איתו, הוא נהג לטעון שהוא בעצם נכה מאז. אחותי העו"סית אוששה את הטיעון במחקרים פסיכולוגיים, ובכל זאת המשכתי להרגיש שהוא, איך לומר, קצת עושה לעצמו הנחות.

.


.

בשבוע האחרון הייתי צל של עצמי. חלושעס כהלכתם. חולשה, צמרמורות, כאבי ראש נוקבים ודקירות כאב בכל הגוף. במשך יומיים, במאני-טיים, מספר הניורופנים שלקחתי השתווה ואף עבר את מספר הג'וינטים – אירוע חסר תקדים. אין ספק שגל-החום הזה היה לא אנושי, וה"ווירוסים" המסתוריים גדלו בו לממדים של חיות טרף. אין ספק גם, אמרו כולם, שזה "פסיכוסומטי לאור מה שעובר עליך". אבל רק היום, אצל ההילרים ממכמורת, הבנתי עד כמה זה היה גם עניין של אמפטיה גופנית, איך קצות העצבים שלי נשרפים בקִרבה כזאת למוות.

.

ואם אובדן של ילד שעוד לא נולד השפיע עלי בצורה כזאת, אולי אני יכול להבין קצת יותר את מה שעובר על אבא שלי, שהספיק להכיר את הילד שאיבד עשרים שנה.

.

ועדיין, זאת לא נראית לי סיבה מספיק טובה לזנוח את ילדיך שנשארו בחיים. אבל מה אני מבין.

ולא, אני עדיין לא מתכוון להתקשר אליו.

.


.

ודווקא הייתי רוצה שהוא יגיד לי: מצד שני, יא שמוק מתחסד, זאת לא סיבה לפרוק על בת-הזוג שלך. של נעליך ותתחנן למחילה. הרי כל הכאב שלך הוא כאין וכאפס לעומת מה שעבר עליה.

אבל הוא לא היה אומר לי את זה בחיים. תובנה כזאת היתה ונשארה מעבר להשגתו, אחרת לא הייתי צריך ללמוד אינטימיות מספרים.

.


(* קבלו את הספר (!) המלא (!!) להורדה (!!!); מהרו לפני שייעלם.)