כלכלת תשומת לב הורית
מזמן לא הטפתי לכם איך להיות הורים טובים יותר, אה?
לפחות מאז הולדת המרמיטון, ולא בכדי.
מה אני אגיד לכם, הסתבר ששני ילדים זה הרבה יותר קשה מאתגר ממה שתיארתי לעצמי. בהתחלה זה אמנם נראה יותר קל מהילד הראשון, כי אני הרי מכיר את הפרוצדורות הטכניות (החלפת חיתול וכו') וכבר פחות חושש שהוא ייפול לי באמבטיה או יימעך לי בין הידיים. אבל כשהורמוני האופוריה של הימים הראשונים מתפוגגים, גודל המשימה מתחיל להתחוור. כמו שאמר המקמפסט: שני ילדים זה כבר משפחה, ילד אחד זה זוג עם ילד. או כמו שאבחנתי עם הורה מותש אחר בגן השעשועים: ילד שני לא מעלה את הקושי פי שניים, אלא בריבוע. והמרמיטה מסכמת: ילד שני לאבא זה כמו ילד ראשון לאמא.
כי פתאום הטיפול בילד הוא לא משהו מזדמן שעושים כשנחה עלי הרוח, אלא מחויבות חוזרת ונשנית כעניין שבשגרה, וכל ערב צריך לג'גל ארוחת ערב ואמבטיה וסיפור לפני השינה לשני ילדים, והידיים מלאות, ואי אפשר לבוא כשבא לי וללכת כשבא לי ולהתפרפר בלי חשבון. כי פתאום אי אפשר להתרכז בילד אחד כאילו הוא עולם ומלואו, אלא צריך חלוקת קשב ומולטי-טאסקינג. ואני בסך הכל גבר, אחרי הכל.
אז כן, היו רגעי משבר. היו לילות געגועים וימים טרופים, שבהם שאלתי את עצמי למה בעצם עשיתי את זה לעצמי ומה הביא אותי לחשוב שאני מסוגל להתמודד עם כובד המשימה. פתאום הזדהיתי עם האבות (בעיקר) שמעדיפים להישאר במשרד אל תוך הלילה (או לנסוע להפגנות…) מאשר לחזור לעוד שגרת ערב תובענית עם ילדים עייפים.1 ובמצב רוח שברירי שכזה, עולה מאליה התהייה מי אני בכלל שאגיד להורים אחרים מה כן ומה לא. איך אני יכול לדבר על הורות טובה יותר, כשאני בקושי מרגיש הורה טוב מספיק?
כי שניים על שניים זה לא כוחות. בתנאי המאבק להישרדות של המעמד הבינוני (שלא לדבר על הנמוך) הנשחק, כמעט בלתי אפשרי לשני הורים לענות לבדם על מלוא הצרכים של יותר מילד אחד. כך שעוד סיבה כבדת משקל שמנעה ממני להעביר ביקורת על הורים באשר הם היא ההבנה שהמשפחה הגרעינית פשוט לא יכולה להסתדר, לפחות לא בלי "עזרה" – מילת קוד הורית שמתייחסת בעיקר לעזרה מהסבים והסבתות. אז אני מכיר סבים וסבתות שהם גורם משמעותי בגידול הנכדים שלהם, ומתפקדים כבייביסיטרים באופן סדיר פחות או יותר, בהיקף משרה זה או אחר. ואני מכיר (גם על בשרי) סבים וסבתות שבקושי טורחים להתייחס לנכדים גם כשהם כבר באים לביקור מזדמן, על הדרך מפעילות זו או אחרת. ועזרה מדודות, למשל, היא בכלל פרח נדיר. האדם המודרני זרק לכל הרוחות את השבט, מהרבה סיבות מוצדקות בחלקן, אבל לא דאג לתחליף משביע רצון. מה שנשאר זה פורומי תמיכה באינטרנט, ובעיקר אאוטסורסינג של הילדים.2 ושוב געגועים לקהילה אמיתית, לסולידריות שחודרת מתחת לפני השטח, עמוקה מספיק בכדי להפקיד בידיה את היקר לך מכל.
ונקודת הפתיחה שלנו, אישית, הרי נוחה יותר מזו של רוב ההורים שאני מכיר: המרמיטה בבית במשרה מלאה, אני עובד מהבית, ולמרבה הפריבילגיה אנחנו פטורים כרגע מאי אילו הוצאות מכבידות, כולל שכר דירה/משכנתא. אז איזו זכות יש לי להגיד משהו על הבחירות החינוכיות של זוג הורים שעובדים משרה וחצי לפחות, לא כולל פקקים, ומנסים לגרד קצת "זמן איכות" עם הילדים בין כל ההתרוצצויות? בתנאים כאלה, קשה מאוד שלא ליפול למעגל הקסמים הזדוני של אשמה ופיצוי, שבו ההורים אינם עונים על הצרכים האמיתיים של הילד אלא מוּנעים מרגשי האשמה שלהם. תוסיפו לזה את המבוכה של דור הורים שגדל בעידן שבו הציפייה העיקרית מילדים היתה "שלא יפריעו", בצילן של סטירות "חינוכיות", ואיבד את הלגיטימציה להשתמש בנשק הסופי הזה.3 והתוצאה היא הורים שמפחדים/לא יודעים להתעמת עם ילדיהם ולהציב להם גבולות, וילדים שמגיעים לבית הספר בתחושת "מגיע לי" אינסופית, כמו שתיארתי מניסיוני לא מזמן.
בהתחלה רציתי לכתוב פוסט שיסביר איך הגענו – כחברה – למצב העגום הזה, ויתאר איך אפשר לגדל ילדים שמודעים לאחריות שלהם, ולא רק לזכויות. אבל ככל שחשבתי על זה, הפוסט הזה נראה לי פומפוזי וחסר טעם. המחויבות שהדרך הזאת דורשת, החל מהלידה ממש, נראית לי כבדה ומרתיעה מדי לעידן שבו הורים נושמים לרווחה כשהם מגיעים לעבודה ביום ראשון וסופסוף יש להם קצת שקט מהילדים (ויקום ההורה שלא הרגיש הקלה מסוימת – גם אם מהולה בצער – ביום ראשון האחרון, בתום החגים). אוקיי, המשפט האחרון לא כולל את הורי החינוך הביתי – רעיון שיש לי עדיין חיבה עמוקה אליו, אבל נראה לי שהוא דורש ויתורים עצומים (שלא לומר הקרבה) מכל הורה שצריך לעבוד לפרנסתו בתנאי שוק העבדים הנוכחי – כל עוד אין קהילה תומכת, כאמור.
חוץ מזה, פחות מהדיון התיאורטי בוער לי לכתוב מה בכל זאת אפשר לעשות. שינויים קטנים במודעוּת שיכולים להטות קצת את הכף כנגד עול כבד כל כך.
תכל'ס, מה אתה מציע?
ועדיין, עם כל הסייגים שלעיל ועם כמה שפחות יומרות, עלו בדעתי כמה טיפים שימושיים ופשוטים לניהול תשומת הלב ההורית – המשאב הכי יקר המציאות מבחינת ההורים והכי יקר ערך מבחינת הילדים. הקצאה "יעילה" של צומי יכולה להקל משמעותית על המתחים בבית, ואפילו לשמש ככלי חינוכי חזק. אז קבלו כמה קווים מנחים למשקיע בשוק הצוּמי, שעוסקים ברובם בכל מיני מלכודות ולולאות זדוניות שאפשר וכדאי להימנע מהן. חלק מהדברים כבר הופיעו בבלוג בניסוחים כאלה ואחרים, אבל אפילו אני כבר מתקשה לזכור מה כתבתי מתי, ותמיד שווה לחזור ולחדד.
בשלב הזה, למען הבהירות, אנטוש את הטון הזהיר ואתנסח כאילו אני יודע משהו. להגנתי אני יכול לומר רק שהוראות אלה נכתבו בדמעות, על סמך ניסיון אישי עגום לעתים.
א. כשהילד עסוק ומבסוט, כדאי להניח לו לנפשו. כשהוא עצבני וניג'ס, צריך לעטוף אותו בתשומת לב מחבקת.
הבעיה היא שהנטייה הטבעית של ההורים היא לעשות ההפך.
הילד שקוע במשחק, מפטפט לעצמו בעליצות ומרוכז כל כולו… ואנחנו מרגישים צורך עז להתענג על החוויה במקום לשטוף כלים, מוציאים אותו מריכוז. והופ – הרגע חלף והוא רוצה על הידיים.
הילד עייף, בוכה, צועק ומתמרד – אנחנו רק רוצים שיעזוב אותנו בשקט, כשמה שהוא הכי צריך עכשיו זה חיבוק ואישור לזה שאנחנו אוהבים אותו בלי תנאי.
אגב: ילדים יכולים להעסיק את עצמם כבר בגיל כמה חודשים, אם רק נותנים להם, לפחות מניסיוני – אלא אם כן אתם מודים שהילדים שלי הם עילויים יוצאי דופן.
ב. התוויית דרך חינוכית באמצעות משובים חיוביים.
זאת עוד טעות רווחת של הורים, מורים ודמויות סמכותיות באשר הן: כשהילד מתנהג יפה, עושה מה שאומרים לו, מעסיק את עצמו ומתחשב באחרים – אנחנו עוברים על זה בשתיקה.
אבל כשהוא עושה דווקא, מתפרע, פורץ גבולות – אז הוא מקבל תשומת לב, ועוד איך.
מבחינת הפעוט, אין דבר כזה תשומת לב רעה. הוא מתרגל למשוך תשומת לב בדרכים האפקטיביות, ולומד מזה שני דפוסים מזיקים: 1) צריך לעצבן כדי לקבל תשומת לב בבית הזה. 2) אהבה מתבטאת בצעקות.
אז מה עושים? נותנים מחמאות ומציינים לטובה את הדברים הטובים שהילד עושה, ומגיבים בצורה מינורית ומאופקת ככל האפשר לפרובוקציות שליליות. זה תהליך שמזין את עצמו, כמו רוב התהליכים להלן, כי עם הזמן הילד לומד שהוא עשה את הרע בעיני הוריו גם בלי לקבל משוב שלילי תקיף, אלא רק מהיעדרו של משוב חיובי. וילדים בודקים בעיון רב את המשוב כשהם בוחנים את הגבולות.
איך עושים את זה? מְתרגלים עד שמִתרגלים; fake it 'till you make it. לעשות משהו מיליון פעם עד שהוא נעשה מעצמו, וכל הזען הזה.
זה נכון, אגב, לכל העצות כאן, גם אם זה מרגיש מאולץ בהתחלה. וכל התהליכים האלה מזינים את עצמם.
ג. וריאציה על אותו נושא: התוויית גבולות על דרך החיוב.
הרבה חיצי לעג נורים בהורים שנמנעים בכל תוקף מלהגיד את המילה "לא" לילדים שלהם. חשיבה חיובית ויאדה יאדה יאדה. אני לא עד כדי כך קיצוני, אבל למדתי שבהמון מקרים אפשר לכוון ילד לדרך ה"ישר" בלי להגיד לו מה לא לעשות, אלא מכך שמציעים לו מה כן לעשות. יש לזה אפקט פסיכולוגי כפול: קודם כל, עצם האזכור של מה שאסור לעשות מביא את האפשרות הזאת לתודעת הילד ("אל תשפריץ מים!" – אה, אפשר להשפריץ פה, מעניין). חוץ מזה, ההצעה החיובית לעיסוק אחר פותחת בפני הילד כיוון חדש שאולי לא חשב עליו, וגם חוסכת ממנו את ההרגשה שהוא "לא בסדר".
ד. כשנותנים לילד יותר חופש, זה לא דורש מההורים פחות תשומת לב אלא דווקא יותר.
עוד מיסקונספציה רווחת: אני נותן לילד שלי לעשות "מה שהוא רוצה", משמע אני יכול להקדיש לו פחות תשומת לב, בנוסח עדות "תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב אותי בשקט".
רוצים שהילד יהנה מהחופש שלו, ינצל אותו להתנסות ולמידה במקום ליצירת פרובוקציות, ולא יחווה אותו כהזנחה? תצטרכו ללוות אותו עוד יותר מקרוב, אם כי באופן פאסיבי ושקט. דוגמא הכי טריוויאלית: ילד שיושב סגור בלול מצריך פחות תשומת לב מילד שמטפס במדרגות. על אותו משקל, ילד שמקבל גישה חופשית למחשב דורש מההורים יותר ערנות לתכנים שהוא סופג. נער שמרשים לו לצאת לבלות עם החבר'ה בחופשיות מחייב את ההורים להיות יותר קשובים למה שהוא עושה ומה שעובר עליו. ליווי שקט, אבל קשוב ורגיש. מתערבים ברגע הנכון ובזריזות, וכך מונעים מהבעיה (אם נוצרת) להחמיר. וככל שהתיקון מתבצע מוקדם יותר, הוא קל וקטן ופשוט יותר. ככה מקבלים ילד שלא פוחד להתנסות, ועם זאת מודע למגבלות. בטווח הארוך, זאת השקעה משתלמת.
* עוד שני טיפים בשולי הדברים:
1. כמה שפחות להצמיד תגיות לילד. לא צריך להסביר למה זה מזיק לשכנע ילד שהוא חלש או מטומטם, אבל חשוב לציין שגם תיוג הפוך, חיובי, עלול ליצור על הילד לחצים לעמוד בציפיות הנובעות מתיוגו כ"חכם" או "חזק" או "ילד טוב". ככלל, עדיף לשבח את המעשה ולא את העושה. "איזה ציור יפה" במקום "איזו ציירת מוכשרת את".
2. לא צריך להעמיד את הילד בפני אתגרים ותסכולים. יש לו מספיק גם ככה. "מה שלא הורג מחשל"? לא ולא. מה שלא הורג מחליש, על אחת כמה וכמה בגיל הרך. כשנותנים לילד את התחושה שיש לו רשת ביטחון שמאפשרת לו לטעות וליפול בלי להיפגע מדי, מעודדים את הילד ללמוד מטעויות במקום להיות משותק מפניהן.
ככה זה כשיש שניים
רגע, אם כבר השקעתי בדיסקליימר כל כך ארוך, יש לי עוד כמה טיפים שנובעים מהתבוננות פעילה בדינמיקה בין שני ילדים והוריהם. כאן כבר מדובר בג'אגלינג של תשומת לב:
ה. לא לשכוח את הילד הגדול.
גורי יונקים קטנים, ולא משנה מאיזה מין, תמיד יהיו חמודים יותר מהגדולים יותר. זה מנגנון הישרדותי. הנטייה (הטבעית!) של הורים לתינוק היא להתמוגג ממנו כאילו היה פלא הבריאה, על חשבון כל דבר אחר – כולל אחותו הגדולה. מה גם שתינוק רך שואב אך ורק תשומת לב חיובית, בניגוד לילדים גדולים יותר שמציבים דרישות יותר מורכבות. לא אשכח לעולם איך, באחת הארוחות הראשונות שהמרמיטון אכל איתנו בישיבה, ישבנו שנינו והתעלפנו מכל תנועה שלו בהתרגשות, עד שהפניתי את המבט לזוזו וראיתי אותה לועסת את האוכל שלה במיאוס, כאילו היא אוכלת אפר. חשוב להרעיף גם על הגדול תשומת לב חיובית, אחרת הוא ילמד עד מהרה שהדרך הבטוחה למשוך צוּמי הורי היא על דרך השלילה, ויגרור את כולם ללולאה זדונית שבה הקטן מקבל חיוכים ופוצי-מוצי והגדול מקבל הוראות וגערות.4
בכלל, ובניגוד לנטייה הטבעית, תינוק קטן צריך בדרך כלל תשומת לב פחות אינטנסיבית מזאטוט גדול, עם תודעה מפותחת יותר ותקשורת מורכבת הרבה יותר. לפחות בחודשים הראשונים, עד שהתינוק מתוודע לחוויה המרנינה שנקראת קנאה.
ו. משוב שוויוני.
תת-סעיף של הנקודה הקודמת: עוד מלכודת נפוצה היא לשבח את הקטן כשהוא עושה שטויות של קטנים, בעוד הגדול זוכה להתעלמות – או חמור מכך, גערות – כשהוא עושה דברים דומים. התלהבתם מזה שהתינוק למד להשפריץ באמבטיה? אל תתפלאו כשהגדול יראה שהוא יודע להשפריץ יותר חזק, ותשתדלו לחייך גם אליו.
ז. לידת אח קטן היא סוג של גירוש מגן עדן מבחינת הבכור.
הבכור נולד לעולם שסובב סביבו, שבו הוא מוקד תשומת הלב וכל צרכיו מסופקים לאלתר (בשאיפה). הוא מאבד את כל זה ברגע שנולד אח קטן. צריך לתת לילד לגיטימציה להביע את הרגשות השליליים שאובדן הפריבילגיות הזה מעורר בו, גם אם הוא מביע אותם בעקיפין כלפי ההורים, גם אם הוא מביע אותם בהתיילדות מוגזמת.5
גם בעניין זה השבט היה יכול לעזור. ילד שנולד לשבט לא חי אף פעם באשליה שהוא מרכז העולם, אלא משתלב ברצף הגילאים, עוד חוליה בשרשרת הדורות (לטוב ולרע).
המלצה בעניין זה: לכבוד הולדת אחיה, זוֹזוֹ קיבלה מהצולעת את הספר אחלה אח של יונתן יבין, עם איורים משעשעים ופמיניסטיים לעילא של גלעד סופר. ספר חמוד וגלוי לב שמציע קתרזיס מזכך לרגשות השליליים האלה.
ח. שמירת מרחק.
לא תכננו את זה ככה, אבל רצה הגורל והמרמיטון נולד ארבע שנים אחרי זוֹזוֹ. בדיעבד, המרווח הזה נראה לי נכון. התייחסתי בעבר לתהליך האינדיבידואציה, שמתחיל בסביבות גיל שנתיים "הנורא" ובמקרה הבריא מגיע לאיזשהו conclusion (שזה גם סיום וגם מסקנה) בסביבות גיל שלוש. במילים פשוטות ופשטניות, לפני התהליך הזה הילד לא ממש מודע להיותו ישות נפרדת מהוריו. אח קטן שנכנס לתמונה לפני גיל שלוש עלול לשבש קשות את התהליך הזה.
אולי, לא יודע. זה נשמע לי קצת נחרץ מדי כשזה כתוב ככה. אבל בכל זאת, גורי אדם הם לא גורי חתולים שיכולים לגדול בשגר צפוף. אם אנחנו באמת רוצים להגיע כבר לשלב הזה של "מותר האדם מן הבהמה" , צריכים לתת לגורי האדם את פרק הזמן הארוך-יותר-משמעותית שהם צריכים כדי לעמוד על הרגליים, פשוטו כמשמעו וגם תרתי משמע.
יכול להיות שעוד נקודה או שתיים חמקו מזיכרוני, אבל הפוסט הזה כבר הגיע לאורך שערורייתי במונחים אינטרנטיים. מה גם שאני כותב את כל זה על חשבון הפרנסה של ילדיי, כרגיל ("אלוהים, תעשה שאני אזכה בפיס…" -"תקנה כרטיס כבר!"). אז נסתפק בדברים האלה. בכל מקרה זו היתה אמורה להיות לא יותר מקריאת כיוון, נקודות למחשבה ולהתבוננות. תמיד אפשר להמשיך בתגובות.
בברכת
Teach Your Children Well
(תודה למגיב/ה [בּיים, כמדומני] שהכיר לי את השיר הקולע הזה בתגובות לאחד הפוסטים הקודמים בנושא.)
- ועוד בשיא #יובש2010, כן? [↩]
- כן, אני יודע שהלינק השני הוא בדיחה פרסומית. וואחד גרעין של אמת יש בבדיחה הזאת. [↩]
- וטוב שכך, שלא יהיו אי הבנות, אבל הבעיה היא שאנחנו נוטים לחזור על הדפוסים שקיבלנו בירושה, וכך אנו נותרים עם איומים ריקים מתוכן שלא עושים רושם על הילדים – "או ש… מה תעשה לי?" [↩]
- ראו סעיף ב', אם הספקתם לשכוח. [↩]
- "עכשיו אני תינוקת," היתה זוזו אומרת, מתיישבת בעגלה של המרמיטון ומדברת בתינוקית. לפעמים היה לי נדמה שעוברי אורח מביטים ברחמים על האבא המטופל בילדה בעלת צרכים מיוחדים. [↩]
פוסט חדש, ובו אני מנסה לתת כמה עצות בגידול ילדים ולהישאר בחיים http://hahem.co.il/mermit//parental-…
@mermit_ כמו שיש מי שמפרסם ספר מאוסף מאמרים שכבר פירסם, אתה כותב פוסט מציוצים שכבר צייצת
@mermit_ כמו שיש מי שמפרסם ספר מאוסף מאמרים שכבר פירסם, אתה כותב פוסט מציוצים שכבר צייצת…
@itamar_b ציוץ אחד בפוסט של 2000 מילים! למיטב זכרוני לפחות. היו לי כבר פוסטים (גרועים) שכללו אך ורק ציוצים
@mermit_ פוסט מעולה, ממש מעולה. ההתמודדויות בהמשך שונות אבל מתכנסות לעקרונות דומים, בעצם. וראה ציוצי הבא.
@mermit_ זה לא היה עלבון. ואני זיהיתי שניים
@itamar_b יש לך זיכרון טוב
אני זוכר רק את סעיף א': כשהילד עסוק ומרוצה/עצבני וניג'ס וגו'. מה עוד? י
@mermit_ fake it 'till you make it
@DenaShunra תודה! בגדול, הכל מתכנס לעקרונות "זן ואמנות אחזקת הילד" הזכורים. ניסיתי לדבר תכל'ס לשם שינוי
@itamar_b לא זכרתי שצייצתי את זה, אבל בהחלט ייתכן. זאת הדרך היחידה שאני מכיר לשנות הרגלים
@mermit_ אני כל כך רוצה לשלוח את הפוסט הזה לאח שלי. אבל ברור לי שזה לא יועיל כמלוא נימה. חבל
@vandersister הבנת שהסיפורים שלך על הבן שלו היו חלק מההשראה לפוסט הזה, נכון? אבל לפני שמשנים, צריך לרצות להשתנות
@mermit_ אכן, ופה בדיוק הבעיה. אם מישהו משוכנע שמה שהוא עושה זה בסדר גמור ולא יגרום לשום נזק לטווח ארוך, לך תשכנע אותו אחרת…
מסכים לפחות עם הרוב. לסעיף א': זה לא סותר, שני הדברים נכונים, ילד בן כמה חודשים יכול להעסיק את עצמו *וגם* הילדים שלך עילויים יוצאי דופן.
שתי הערות, ממרום מושבי כמישהו שעדיין אין לו ילד שני, אבל בכל זאת:
א. דרך פוטנציאלית למנוע את התחושה שילד שני הרבה יותר מאתגר מאשר ילד אחד, לפחות אם לשפוט לפי מה שאתה אמרת, היא להיות אב מעורב ושותף מלא לטיפול בילד כבר מהילד הראשון. אני הייתי אחראי אמבטיות מאז ומתמיד לילד, והחלפת חיתולים בשעות שהייתי בבית הייתה הג'וב שלי. כשהילד התעורר בגלל גזים, אני קמתי אליו, ובשלב מסויים אשתי הכינה בקבוקים עם חלב ואז גם חלק מההאכלות בלילה עברו לטיפולי. כשמתרגלים לחלוקה כמה שיותר שיוויונית מההתחלה, קל יותר להמשיך עם השגרה הזו גם עם הילד השני, אני מעריך.
ב. לזכור שילדים שונים מאוד אחד מהשני: יש ילדים שיכולים להעסיק את עצמם בגיל כמה חודשים, יש כאלו שהרבה פחות. זה לא הופך אל אלו לעילויים ואת האחרים למטומטמים, אלא זה הבדלים באופי. אותו דבר לגבי כמעט כל התנהגות של ילדים – בכי, תלותיות, קשיים בשינה, תאבון, עצמאות, מוטוריקה, דיבור – ילדים שונים אחד מהשני וזה לא קשור למה שאתה כהורה עושה. המקסימום שאתה יכול לעשות זה להתאים את ההתנהגות שלך כהורה לאופי של הילד כדי להשיג מקסימום הנאה לכולם ומינימום סבל. אל תצפה שההתנהגות של הילד שלך תשתנה מהקצה אל הקצה רק כי שינית את ההתנהגות שלך.
מנהנהת בהסכמה לכל הסעיפים.
רק רוצה להוסיף לסעיף א': לפעמים כשהילד עצבני וניג'ס הוא לא נותן שיתקרבו אליו. צריך לתת לו למצות את זה, לרדת מהעץ כביכול. להישאר בסביבה, כמובן, אבל לא להידחף.
ולסעיף ה': גיליתי שכמה שלא תשתדל להיות מודע שלא להזניח את הגדול/ים, הם עדיין ירגישו מקופחים. הגדולה שלי (כמעט 20) עדיין בכל פעם שרועש לה בבית או שמישהו מתפרץ לה לדברים, מטיחה: לא הייתם צריכים לעשות ארבעה ילדים.
רוב הדברים שכתבת הם כאלה שאני צריכה להזכיר לעצמי – להחמיא יותר, להגיד פחות לא ויותר כן, ועוד. דבר נוסף כזה הוא חיבוק. חיבוק אחד גדול יכול לעצור באיבו התקף זעם ובכי שוטף. וזה נכון גם לילדים בני עשרים.
מסכים ממש, אבל ממש, בכל הנקודות. ולפחות השתיים הראשונות רלוונטיות גם ליחסים בין בני זוג.
ויפה שעה אחת קודם, כלומר – רצוי מאוד שהורים יידעו את הדברים האלה *לפני* שהם 'עושים' ילדים.
הנהנתי בהסכמה לאורך כל הפוסט המצוין, ובכל זאת אוסיף שתי הערות:
1. מבחינתי העיקרון החינוכי הראשון במעלה הוא שההשקעה הגדולה ביותר שהורים יכולים להעניק לילדים היא ההשקעה הרגשית, לא הטיפוח האינטלקטואלי. במקום לשלוח אותם לעוד חוג העשרה בזמן שאתם מאריכים עוד יותר את יום העבודה – תחזרו הביתה מוקדם יותר ותבלו יחד בפעילות משותפת; במקום להשמיע בייבי מוצרט לפני השינה – שירו להם שיר בקולכם, גם אם הוא צורמני וזייפני. הילדים שלנו מחפשים את הסיטואציות שבהן הם יכולים לשחק איתנו ולהתרפק עלינו ואנחנו צריכים למצוא זמן וסבלנות כדי לספק להם את אותם הרגעים, שייכנסו אחר כך לספר הזכרונות הרגשי שלהם.
2. לא תמיד ההתלהבות מהקטן היא הכי טבעית. אני דווקא מוצא את עצמי לאחרונה מתפעל יותר משיחות בוגרות עם הגדול מאשר ממילים ראשונות שמצליח לבטא הקטן. בכלל, עם הילד השני יש לא פעם תחושה של רגרסייה אצל ההורים: חוזרים לקום באמצע הלילה, צריך להשגיח כל הזמן על מעשיו של הפעוט, שלא יפגע בעצמו או בסביבה וכד'.
אהלן דובי, שמח לפתוח איתך את מסכת התגובות לתגובות, ושמח עוד יותר לראות שאכן עלו אצלך (ואצל המגיבים הבאים) נקודות שנשמטו מהפוסט עקב שכחה/קוצר היריעה.
א. כן, בהחלט יכול להיות שמעורבות רבה יותר שלי בשלב הילד הראשון היתה מקלה עלי להסתגל לשני. העניין הוא שבילד הראשון מרגישים שהידיים מלאות עבודה (גם אם לא מטפלים ישירות בילד, יש כביסה/כלים/סידורים/עבודה), ובשני קולטים שאפשר למלא את הידיים *עוד יותר*.
ב. כן, ילדים שונים אחד מהשני בכל מיני דברים. היכולת של הילד להעסיק את עצמו היא לא קריטריון אבסולוטי ל"איכות" שלו. יש ילדים יותר ופחות תובעניים, וזה באמת לא קשור *רק* למה שההורים עושים. נכון גם שההתנהגות של ההורים לא יכולה לשנות את הילד מקצה לקצה, אבל אני חושב שהקווים המנחים שנתתי בפוסט יעזרו – במידה זו או אחרת – להסתדר עם כל ילד.
הזכרת לי משהו שקראתי אצל איזה כותב מאסכולת ג'ודית האריס ("הנחת הטיפוח"):
אני מתנגד נחרצות לתפיסה הזאת, שלפיה השפעת ההורים שואפת לאפס. אני מסכים שלילדים יש אופי מולד, ושיש ילדים שיותר קל איתם וכאלה שפחות, אבל ההתפתחות וההתקבעות של תכונות האופי שלהם מושפעת במידה רבה מתגובת ההורים לאופי הזה.
והמבחן האמפירי פשוט מאוד. גישה שונה של ההורה בסיטואציה נתונה יכולה לשנות – מהקצה אל הקצה – את הסיטואציה הזאת. חיבוק במקום גערה ברגע הנכון יכול לקפד באיבו התקף זעם או ניג'וסים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
היי גימל.
מסכים איתך בכל שלושת הסעיפים. זוזו לפעמים מתנערת מהניסיונות שלנו לחבק, כשהיא כועסת, אבל אנחנו משאירים את ההצעה פתוחה ובסופו של דבר היא מקבלת אותה. זכותו של הילד לרצות להיות לבד, רק שידע שזאת בחירה שלו ושההורים מוכנים תמיד לקבל אותו בזרועות פתוחות.
וכן, נו, הגירוש מגן עדן בטח כואב, כמה שלא מנסים לרכך אותו. תודה על התזכורת שגם עם כל המודעות שבעולם אי אפשר לדאוג שכולם יהיו מרוצים כל הזמן – כמו שגם דובי ציין בתגובה מעלייך.
וחיבוקים – כל המרבה הרי זה משובח. וזה באמת משהו שהייתי צריך ללמד את עצמי שוב ושוב, כי זה ממש לא היה דפוס אינסטינקטיבי שירשתי מהוריי.
(בגיל 20 יצאתי עם מישהי, ונעלבתי כשהיא חיבקה ידידים שהזדמנו בדרכה אבל לא אותי. כששאלתי, היא אמרה שהגישה שלי פשוט לא מזמינה חיבוקים. למדתי להתחבק – לא בקטע מיני – רק בזכות הרבה אקסטזי.)
היי יצהר,
וואלה, צודק. זה באמת מתאים לילדים בכל גיל, אפילו 40.
בכלל, להשיב לאנרגיה שלילית בתשומת לב חיובית זה סוג של קסם. זה יכול לנטרל אגרסיביות גם אצל טיפוסים יותר עוינים מבן/בת הזוג…
לפני כמה שנים, המגיבה גליה הציעה לי לכתוב על "זן ואמנות הזוגיות". אמרתי לה אז שאין לי מושג בזה, אולי סופסוף אני מתחיל להתקרב… לפני כמה ימים נכנסתי לדיון על מחוברים בטוויטר, ומצאתי את עצמי משפריץ תובנות זוגיות כמו ורדה רזיאל-ז'קונט.
וכן, ברוח הזען, תמיד קל יותר להתמודד עם דברים ככל שהם יותר קטנים, וזה כולל גם ילדים. אין לי ספק ש"התינוק יודע", כשמו של הספר, וקולט את הווייב סביבו מהרגע הראשון (יש שאומרים שגם רמת המתח של האמא בזמן ההריון משפיעה).
אהלן אמיר, ברוך הבא ותודה על התגובה הנהדרת.
1. הזכרת לי דברים שכתבתי כמעט באותן מילים, משהו כמו: "עם כל הכבוד לבייבי מוצרט, הפסקול הכי טוב לתינוק הוא פעימות הלב של ההורה".
גם אני, כמוך, חושב שהאטרקציה המובילה לילדים היא ההורים שלהם. הבעיה, כמו שכתבתי בפוסט, היא שהרבה הורים לא יכולים להקדיש לילדים את הזמן הזה, ומפצים על זה באטרקציות. ברגע שהדפוס הזה מתקבע, החסכים של הילדים והאשמה של ההורים מעכירים על הזמן המשותף, מוסיפים מטענים, מה שמגביר את הסיכויים שה"בילוי" המשותף לא יהיה כיפי במיוחד. ואז חוזרים לסעיף א' – ההורה מנסה להתחמק והילד מנסה להידבק.
ויש גם הורים שכשהם כבר מגיעים עם הילד לגן השעשועים, הם מתעלמים ממנו וקוראים עיתון. זה כבר ממש מעציב אותי.
2. נקודה טובה, עם הרגרסיה. היא נוגעת לעניין הרווח בין הילדים, וחשבתי לציין אותה אבל הפוסט היה ארוך נורא גם ככה.
כשהילד מגיע לגיל 3-4, ההורים מתחילים ליהנות מהעצמאות שלו – מסתדר לבד, הולך לחברים לבד וכו'. ואז פתאום נוחת בבית עוד תינוק, וחוזרים לשעבוד…
ונכון גם שילד גדול כבר נהיה בנאדם שיש לו מה להגיד ומעניין להקשיב לו. כיף לך שאתה יודע ליהנות מזה
אני פשוט נמס מהתמימות המוחלטת של תינוקות. כשזוזו גדלה והשילה חלק מהתמימות הזאת, הייתי קצת באבל, אולי אפילו יותר מדי. אני חושב שבינתיים למדתי לקבל את זה, והשתחררתי מהתחושה ש"העולם האכזר משחית את המלאכים הקטנים שלי".
מצטרף לחלוטין לעמדתכם בסעיף אחד ומבקש להוסיף: "אני כבר לא מעניין את הילדים שלי, הם מעדיפים לשקוע במחשב" (אל תחפשו. המצאתי כרגע בשביל ההמחשה). כיום אני מאמין שזה מתחיל בנו, שהילד יעדיף אותנו בדרך כלל, ויוותר עלינו רק אחרי שאנחנו ויתרנו עליו. חבל שזה קורה כל כך הרבה.
(אוף, חיפשתי רשימה נפלאה שקראתי לא מזמן ברשת, אבל לשווא. זו היתה רשימה על בדידות, ב-YNET נדמה לי, שמדברת על הימצאותנו הפיזית-בלבד, כלומר נטולת הנוכחות, עם הילדים. בסוף תיארה הכותבת את ההורה ששואל רגע לפני שהילד נרדם, אז איך היה היום בגן, ומקבל את התשובה שמגיעה לו [כך היא הגדירה את זה]: הכל בסדר).
יופי של פוסט ותגובות
כל כך נכונים הדברים
גם אצלי הפרשי הגילאים דומים ואני מרגיש שזה נכון לנו ולילדים.
ובעיקר אהבתי את הקישור האחרון לבלוגותרום.
איזה יופי של רעיון!
ראיתי את זה באתרים כמו אמת אחרת וזה בהחלט מתאים גם לבלוגים.
כשאמרתי למישהו שאני לא ממלא לוטו ולכן לא אוכל לזכות, הוא אמר לי שאפשר ללכת ברחוב ולמצוא את הכרטיס הזוכה על הריצפה…
לפתוח אופציה כזו לקוראים נראה לי יותר מלגיטימי. ומי יודע מה יקרה
במיוחד אם משחררים ציפיות ופרשנויות…
יצהר, לגבי מי מוותר על מי קודם:
אני נוטה לחשוב שהיפרדות מההורים היא חלק בריא מתהליך האינדיבידואציה. אני עוד זוכר (וגם כתבתי על זה פעם) את ההתרגשות כשזוזו *ביקשה* לישון לבד בחדר שלה, קצת לפני גיל שלוש.
צריך רק לזכור שההיפרדות הזאת היא תהליך של "שני צעדים קדימה ואחד אחורה", עם נסיגות וחזרות – וכשנולד אח קטן צפויה רגרסיה, כמו שכתבתי כאן.
מצד שני, מסכים איתך שמצב של "אני לא מעניין בכלל את הילדים שלי" הוא משהו שאפשר להניח שההורה תרם לו, במעשה או במחדל כמו שאומרים במשפטית מדוברת.
תודה, הרמוני.
לגבי כפתור התרומות: אני בהחלט שוקל את זה, ונוטה יותר ויותר לשקול בחיוב, אבל מרגיש שקודם הבלוג צריך לחזור לפעילות קצת יותר סדירה.
אני מכיר מספיק זוגות שהיו בטוחים שהם מצאו את דרך המלך לילדים נפלאים. הם ביססו את הטענה הזו על כך שיש להם ילד נפלא. ואז נולד להם הילד השני, ולילד השני היה אופי שונה לגמרי, למרות שהם התנהגו איתו אותו הדבר בדיוק והפעילו את אותה פילוסופיה הורית.
ולפני שתגיד שילד שני זוכה ליחס פחות סבלני, יש לנו גם זוג חברים שהבת הגדולה שלהם תזזיתית ודי ניג'סית, אבל הילד הקטן שלהם הוא מלאך רגוע וחייכן. אפשר לראות אותם כשהם מתחלקים בטיפול בילדים, איך כל הורה מותאם לילד שבו הוא מטפל – אותו אדם בדיוק יכול להיות הורה מצויין כשהוא עם הקטן, והורה שאתה תטיף לו מוסר כשהוא עם הגדולה. במובן הזה, לפחות, הציטוט שאתה מביא הוא רייט און ת'ה מאני.
זה לא שאין להורים השפעה, אלא שהורים לילדים נוחים אוהבים להפריז בהשפעה שלהם, כי זה מלטף להם את האגו, ולהפך, הורים לילדים פחות נוחים אוהבים להאשים את אופיו של הילד בהכל. אני נוטה לצד השני, למרות שהילד שלי בסך הכל ילד טוב – אני מודע למגבלות שלו, ויותר מכך אני מודע למגבלות שלי כהורה להשפיע על ההתנהגות שלו.
standing ovation
מרגש ומדוייק. עשית לי חשק לילדים, למרות הקושי שבילד השני (אני עוד לא בראשון).
ו(ברצינות) עזרת לי בגידול שני החתולים (השני הגיע לפני חודש ומשהו, והוא גור).
בלוגרים-אבות בישראל | אמהות אובדות ב-01 מאי 2011 בשעה 7:41 #
[...] פוליטיקה, חברה, תרבות, שבתוכו גם פוסטים על אבהותו. שימו לב לפוסט הנפלא על משבר הילד השני עבורו ומסקנותיו.הדרך שבה הוא יוצא לניתוח הורי המעמד הבינוני [...]
לא משנה כמה פעמים כתבת וקראו את הדברים, תמיד יש אחד כמוני שרק הגיע ומתחיל לקרוא. תודה על כל הפירוט
תודה רבה על התגובה! שמח שמצאת בזה ערך.
(היתרון בלכתוב את הדברים שוב ושוב הוא שבדרך הם התחדדו והתמקדו. מקווה שתפיק מזה תועלת)
קודם כל פעם ראשונה שנתקלתי בפוסט אבל הוא כבר אצלי במועדפים
כתיבה קלילה נחמדת וכמובן שגם נכונה, אני מסכימה לכל הסעיפים!
מכיוון שאני לא יודעת אין זה עם תינוק אחד בלבד, אני מההתחלה בורכתי בתאומות קטנות וחמונות שהולכות וגדלות לנינג'ות קטנות וחמודות אני רק יכולה להמשיך להנהן בהסכמה לכתוב
אני רוצה רק להוסיף שאני חושבת שבמהלך אחת מהשיחות הרבות שהיו לי בהתחלה עם אמהות של תאומים (דבר שהיה מאוד חשוב לי בהמון המון התמודדויות שכל החברים שמסביבי שהיו מטופלים רק בתינוק אחד לא ידעו כל כך לעזור…. כמו איך להניק שתיים כשהן בוכות יחד….)
עלה משפט שנראה לי מתאים:
עם ילד אחד הוא מצטרף אליך ל"סידורים" וכדומה (לדוגמא סופר, קניוןועוד…) ולעומת זאת עם שני ילדים את הופכת לגננת במשרה מלאה, את מצטרפת אליהם לפעילויות, ושאין לך זמן ל"סדורים" ….
שלום אמא לתאומות, ותודה על התגובה. שמח שאהבת!
חייב להודות שאין לי מושג איך מסתדרים עם תאומים, ועוד כילדים ראשונים. זה לא כמו שני אחים בגילים שונים, שאפשר "לתעדף" כי הגדול יכול לחכות. הרי גם תינוק אחד ממלא את הידיים בעבודה! אז להכפיל הכל בשניים, סימולטנית… וואו.
ומה באמת את עושה כששתיהן בוכות וצריך להאכיל אותן יחד?
מצד שני, אולי יש משהו שמקל בזה שהם אף פעם לא לבד, כך שהם "משעשעים" אחד את השני? אבל זה בכל מקרה מגיע בגיל מתקדם יותר. לדעתך הם היו מודעים זה לזה כתינוקות?
כשיש ילד גדול יותר שכבר יכול ללכת ליד העגלה, אפשר לקחת את הילדים לסידורים. אצלנו בת השש כבר ממש משתתפת (בקטנה) בטיפול בבן השנתיים.
אבל שני תינוקות נראה לי פעוטון במשרה מלאה, וגם משהו שמחייב עזרה מהסביבה.
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » מעקב סוכן זוטר ב-04 מאי 2011 בשעה 10:36 #
[...] פוסט ההורות האחרון שלי זכה לעדנה מחודשת בזכות ריקי כהן, שהמליצה עליו באתר שלה [...]
וואו, בתור אמא לשני בנים – מסכימה עם כל מה שכתבת!! סוף סוף פוסט הורי שפוי ברשת הישראלית…
תודה רבה, רחלי! עשית לי את הבוקר עם התגובה הזאת.
כאן קול השפיות…