מזמן לא הטפתי לכם איך להיות הורים טובים יותר, אה?

לפחות מאז הולדת המרמיטון, ולא בכדי.

מה אני אגיד לכם, הסתבר ששני ילדים זה הרבה יותר קשה מאתגר ממה שתיארתי לעצמי. בהתחלה זה אמנם נראה יותר קל מהילד הראשון, כי אני הרי מכיר את הפרוצדורות הטכניות (החלפת חיתול וכו') וכבר פחות חושש שהוא ייפול לי באמבטיה או יימעך לי בין הידיים. אבל כשהורמוני האופוריה של הימים הראשונים מתפוגגים, גודל המשימה מתחיל להתחוור. כמו שאמר המקמפסט: שני ילדים זה כבר משפחה, ילד אחד זה זוג עם ילד. או כמו שאבחנתי עם הורה מותש אחר בגן השעשועים: ילד שני לא מעלה את הקושי פי שניים, אלא בריבוע. והמרמיטה מסכמת: ילד שני לאבא זה כמו ילד ראשון לאמא.

כי פתאום הטיפול בילד הוא לא משהו מזדמן שעושים כשנחה עלי הרוח, אלא מחויבות חוזרת ונשנית כעניין שבשגרה, וכל ערב צריך לג'גל ארוחת ערב ואמבטיה וסיפור לפני השינה לשני ילדים, והידיים מלאות, ואי אפשר לבוא כשבא לי וללכת כשבא לי ולהתפרפר בלי חשבון. כי פתאום אי אפשר להתרכז בילד אחד כאילו הוא עולם ומלואו, אלא צריך חלוקת קשב ומולטי-טאסקינג. ואני בסך הכל גבר, אחרי הכל.

אז כן, היו רגעי משבר. היו לילות געגועים וימים טרופים, שבהם שאלתי את עצמי למה בעצם עשיתי את זה לעצמי ומה הביא אותי לחשוב שאני מסוגל להתמודד עם כובד המשימה. פתאום הזדהיתי עם האבות (בעיקר) שמעדיפים להישאר במשרד אל תוך הלילה (או לנסוע להפגנות…) מאשר לחזור לעוד שגרת ערב תובענית עם ילדים עייפים.1 ובמצב רוח שברירי שכזה, עולה מאליה התהייה מי אני בכלל שאגיד להורים אחרים מה כן ומה לא. איך אני יכול לדבר על הורות טובה יותר, כשאני בקושי מרגיש הורה טוב מספיק?

כי שניים על שניים זה לא כוחות. בתנאי המאבק להישרדות של המעמד הבינוני (שלא לדבר על הנמוך) הנשחק, כמעט בלתי אפשרי לשני הורים לענות לבדם על מלוא הצרכים של יותר מילד אחד. כך שעוד סיבה כבדת משקל שמנעה ממני להעביר ביקורת על הורים באשר הם היא ההבנה שהמשפחה הגרעינית פשוט לא יכולה להסתדר, לפחות לא בלי "עזרה" – מילת קוד הורית שמתייחסת בעיקר לעזרה מהסבים והסבתות. אז אני מכיר סבים וסבתות שהם גורם משמעותי בגידול הנכדים שלהם, ומתפקדים כבייביסיטרים באופן סדיר פחות או יותר, בהיקף משרה זה או אחר. ואני מכיר (גם על בשרי) סבים וסבתות שבקושי טורחים להתייחס לנכדים גם כשהם כבר באים לביקור מזדמן, על הדרך מפעילות זו או אחרת. ועזרה מדודות, למשל, היא בכלל פרח נדיר. האדם המודרני זרק לכל הרוחות את השבט, מהרבה סיבות מוצדקות בחלקן, אבל לא דאג לתחליף משביע רצון. מה שנשאר זה פורומי תמיכה באינטרנט, ובעיקר אאוטסורסינג של הילדים.2 ושוב געגועים לקהילה אמיתית, לסולידריות שחודרת מתחת לפני השטח, עמוקה מספיק בכדי להפקיד בידיה את היקר לך מכל.

ונקודת הפתיחה שלנו, אישית, הרי נוחה יותר מזו של רוב ההורים שאני מכיר: המרמיטה בבית במשרה מלאה, אני עובד מהבית, ולמרבה הפריבילגיה אנחנו פטורים כרגע מאי אילו הוצאות מכבידות, כולל שכר דירה/משכנתא. אז איזו זכות יש לי להגיד משהו על הבחירות החינוכיות של זוג הורים שעובדים משרה וחצי לפחות, לא כולל פקקים, ומנסים לגרד קצת "זמן איכות" עם הילדים בין כל ההתרוצצויות? בתנאים כאלה, קשה מאוד שלא ליפול למעגל הקסמים הזדוני של אשמה ופיצוי, שבו ההורים אינם עונים על הצרכים האמיתיים של הילד אלא מוּנעים מרגשי האשמה שלהם. תוסיפו לזה את המבוכה של דור הורים שגדל בעידן שבו הציפייה העיקרית מילדים היתה "שלא יפריעו", בצילן של סטירות "חינוכיות", ואיבד את הלגיטימציה להשתמש בנשק הסופי הזה.3 והתוצאה היא הורים שמפחדים/לא יודעים להתעמת עם ילדיהם ולהציב להם גבולות, וילדים שמגיעים לבית הספר בתחושת "מגיע לי" אינסופית, כמו שתיארתי מניסיוני לא מזמן.

בהתחלה רציתי לכתוב פוסט שיסביר איך הגענו – כחברה – למצב העגום הזה, ויתאר איך אפשר לגדל ילדים שמודעים לאחריות שלהם, ולא רק לזכויות. אבל ככל שחשבתי על זה, הפוסט הזה נראה לי פומפוזי וחסר טעם. המחויבות שהדרך הזאת דורשת, החל מהלידה ממש, נראית לי כבדה ומרתיעה מדי לעידן שבו הורים נושמים לרווחה כשהם מגיעים לעבודה ביום ראשון וסופסוף יש להם קצת שקט מהילדים (ויקום ההורה שלא הרגיש הקלה מסוימת – גם אם מהולה בצער – ביום ראשון האחרון, בתום החגים). אוקיי, המשפט האחרון לא כולל את הורי החינוך הביתי – רעיון שיש לי עדיין חיבה עמוקה אליו, אבל נראה לי שהוא דורש ויתורים עצומים (שלא לומר הקרבה) מכל הורה שצריך לעבוד לפרנסתו בתנאי שוק העבדים הנוכחי – כל עוד אין קהילה תומכת, כאמור.

חוץ מזה, פחות מהדיון התיאורטי בוער לי לכתוב מה בכל זאת אפשר לעשות. שינויים קטנים במודעוּת שיכולים להטות קצת את הכף כנגד עול כבד כל כך.

תכל'ס, מה אתה מציע?

ועדיין, עם כל הסייגים שלעיל ועם כמה שפחות יומרות, עלו בדעתי כמה טיפים שימושיים ופשוטים לניהול תשומת הלב ההורית – המשאב הכי יקר המציאות מבחינת ההורים והכי יקר ערך מבחינת הילדים. הקצאה "יעילה" של צומי יכולה להקל משמעותית על המתחים בבית, ואפילו לשמש ככלי חינוכי חזק. אז קבלו כמה קווים מנחים למשקיע בשוק הצוּמי, שעוסקים ברובם בכל מיני מלכודות ולולאות זדוניות שאפשר וכדאי להימנע מהן. חלק מהדברים כבר הופיעו בבלוג בניסוחים כאלה ואחרים, אבל אפילו אני כבר מתקשה לזכור מה כתבתי מתי, ותמיד שווה לחזור ולחדד.

בשלב הזה, למען הבהירות, אנטוש את הטון הזהיר ואתנסח כאילו אני יודע משהו. להגנתי אני יכול לומר רק שהוראות אלה נכתבו בדמעות, על סמך ניסיון אישי עגום לעתים.

א. כשהילד עסוק ומבסוט, כדאי להניח לו לנפשו. כשהוא עצבני וניג'ס, צריך לעטוף אותו בתשומת לב מחבקת.

הבעיה היא שהנטייה הטבעית של ההורים היא לעשות ההפך.

הילד שקוע במשחק, מפטפט לעצמו בעליצות ומרוכז כל כולו… ואנחנו מרגישים צורך עז להתענג על החוויה במקום לשטוף כלים, מוציאים אותו מריכוז. והופ – הרגע חלף והוא רוצה על הידיים.

הילד עייף, בוכה, צועק ומתמרד – אנחנו רק רוצים שיעזוב אותנו בשקט, כשמה שהוא הכי צריך עכשיו זה חיבוק ואישור לזה שאנחנו אוהבים אותו בלי תנאי.

אגב: ילדים יכולים להעסיק את עצמם כבר בגיל כמה חודשים, אם רק נותנים להם, לפחות מניסיוני – אלא אם כן אתם מודים שהילדים שלי הם עילויים יוצאי דופן.

ב. התוויית דרך חינוכית באמצעות משובים חיוביים.

זאת עוד טעות רווחת של הורים, מורים ודמויות סמכותיות באשר הן: כשהילד מתנהג יפה, עושה מה שאומרים לו, מעסיק את עצמו ומתחשב באחרים – אנחנו עוברים על זה בשתיקה.

אבל כשהוא עושה דווקא, מתפרע, פורץ גבולות – אז הוא מקבל תשומת לב, ועוד איך.

מבחינת הפעוט, אין דבר כזה תשומת לב רעה. הוא מתרגל למשוך תשומת לב בדרכים האפקטיביות, ולומד מזה שני דפוסים מזיקים: 1) צריך לעצבן כדי לקבל תשומת לב בבית הזה. 2) אהבה מתבטאת בצעקות.

אז מה עושים? נותנים מחמאות ומציינים לטובה את הדברים הטובים שהילד עושה, ומגיבים בצורה מינורית ומאופקת ככל האפשר לפרובוקציות שליליות. זה תהליך שמזין את עצמו, כמו רוב התהליכים להלן, כי עם הזמן הילד לומד שהוא עשה את הרע בעיני הוריו גם בלי לקבל משוב שלילי תקיף, אלא רק מהיעדרו של משוב חיובי. וילדים בודקים בעיון רב את המשוב כשהם בוחנים את הגבולות.

איך עושים את זה? מְתרגלים עד שמִתרגלים; fake it 'till you make it. לעשות משהו מיליון פעם עד שהוא נעשה מעצמו, וכל הזען הזה.

זה נכון, אגב, לכל העצות כאן, גם אם זה מרגיש מאולץ בהתחלה. וכל התהליכים האלה מזינים את עצמם.

ג. וריאציה על אותו נושא: התוויית גבולות על דרך החיוב.

הרבה חיצי לעג נורים בהורים שנמנעים בכל תוקף מלהגיד את המילה "לא" לילדים שלהם. חשיבה חיובית ויאדה יאדה יאדה. אני לא עד כדי כך קיצוני, אבל למדתי שבהמון מקרים אפשר לכוון ילד לדרך ה"ישר" בלי להגיד לו מה לא לעשות, אלא מכך שמציעים לו מה כן לעשות. יש לזה אפקט פסיכולוגי כפול: קודם כל, עצם האזכור של מה שאסור לעשות מביא את האפשרות הזאת לתודעת הילד ("אל תשפריץ מים!" – אה, אפשר להשפריץ פה, מעניין). חוץ מזה, ההצעה החיובית לעיסוק אחר פותחת בפני הילד כיוון חדש שאולי לא חשב עליו, וגם חוסכת ממנו את ההרגשה שהוא "לא בסדר".

ד. כשנותנים לילד יותר חופש, זה לא דורש מההורים פחות תשומת לב אלא דווקא יותר.

עוד מיסקונספציה רווחת: אני נותן לילד שלי לעשות "מה שהוא רוצה", משמע אני יכול להקדיש לו פחות תשומת לב, בנוסח עדות "תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב אותי בשקט".

רוצים שהילד יהנה מהחופש שלו, ינצל אותו להתנסות ולמידה במקום ליצירת פרובוקציות, ולא יחווה אותו כהזנחה? תצטרכו ללוות אותו עוד יותר מקרוב, אם כי באופן פאסיבי ושקט. דוגמא הכי טריוויאלית: ילד שיושב סגור בלול מצריך פחות תשומת לב מילד שמטפס במדרגות. על אותו משקל, ילד שמקבל גישה חופשית למחשב דורש מההורים יותר ערנות לתכנים שהוא סופג. נער שמרשים לו לצאת לבלות עם החבר'ה בחופשיות מחייב את ההורים להיות יותר קשובים למה שהוא עושה ומה שעובר עליו. ליווי שקט, אבל קשוב ורגיש. מתערבים ברגע הנכון ובזריזות, וכך מונעים מהבעיה (אם נוצרת) להחמיר. וככל שהתיקון מתבצע מוקדם יותר, הוא קל וקטן ופשוט יותר. ככה מקבלים ילד שלא פוחד להתנסות, ועם זאת מודע למגבלות. בטווח הארוך, זאת השקעה משתלמת.

* עוד שני טיפים בשולי הדברים:
1. כמה שפחות להצמיד תגיות לילד. לא צריך להסביר למה זה מזיק לשכנע ילד שהוא חלש או מטומטם, אבל חשוב לציין שגם תיוג הפוך, חיובי, עלול ליצור על הילד לחצים לעמוד בציפיות הנובעות מתיוגו כ"חכם" או "חזק" או "ילד טוב". ככלל, עדיף לשבח את המעשה ולא את העושה. "איזה ציור יפה" במקום "איזו ציירת מוכשרת את".
2. לא צריך להעמיד את הילד בפני אתגרים ותסכולים. יש לו מספיק גם ככה. "מה שלא הורג מחשל"? לא ולא. מה שלא הורג מחליש, על אחת כמה וכמה בגיל הרך. כשנותנים לילד את התחושה שיש לו רשת ביטחון שמאפשרת לו לטעות וליפול בלי להיפגע מדי, מעודדים את הילד ללמוד מטעויות במקום להיות משותק מפניהן.

ככה זה כשיש שניים

רגע, אם כבר השקעתי בדיסקליימר כל כך ארוך, יש לי עוד כמה טיפים שנובעים מהתבוננות פעילה בדינמיקה בין שני ילדים והוריהם. כאן כבר מדובר בג'אגלינג של תשומת לב:

ה. לא לשכוח את הילד הגדול.

גורי יונקים קטנים, ולא משנה מאיזה מין, תמיד יהיו חמודים יותר מהגדולים יותר. זה מנגנון הישרדותי. הנטייה (הטבעית!) של הורים לתינוק היא להתמוגג ממנו כאילו היה פלא הבריאה, על חשבון כל דבר אחר – כולל אחותו הגדולה. מה גם שתינוק רך שואב אך ורק תשומת לב חיובית, בניגוד לילדים גדולים יותר שמציבים דרישות יותר מורכבות. לא אשכח לעולם איך, באחת הארוחות הראשונות שהמרמיטון אכל איתנו בישיבה, ישבנו שנינו והתעלפנו מכל תנועה שלו בהתרגשות, עד שהפניתי את המבט לזוזו וראיתי אותה לועסת את האוכל שלה במיאוס, כאילו היא אוכלת אפר. חשוב להרעיף גם על הגדול תשומת לב חיובית, אחרת הוא ילמד עד מהרה שהדרך הבטוחה למשוך צוּמי הורי היא על דרך השלילה, ויגרור את כולם ללולאה זדונית שבה הקטן מקבל חיוכים ופוצי-מוצי והגדול מקבל הוראות וגערות.4

בכלל, ובניגוד לנטייה הטבעית, תינוק קטן צריך בדרך כלל תשומת לב פחות אינטנסיבית מזאטוט גדול, עם תודעה מפותחת יותר ותקשורת מורכבת הרבה יותר. לפחות בחודשים הראשונים, עד שהתינוק מתוודע לחוויה המרנינה שנקראת קנאה.

ו. משוב שוויוני.

תת-סעיף של הנקודה הקודמת: עוד מלכודת נפוצה היא לשבח את הקטן כשהוא עושה שטויות של קטנים, בעוד הגדול זוכה להתעלמות – או חמור מכך, גערות – כשהוא עושה דברים דומים. התלהבתם מזה שהתינוק למד להשפריץ באמבטיה? אל תתפלאו כשהגדול יראה שהוא יודע להשפריץ יותר חזק, ותשתדלו לחייך גם אליו.

ז. לידת אח קטן היא סוג של גירוש מגן עדן מבחינת הבכור.

הבכור נולד לעולם שסובב סביבו, שבו הוא מוקד תשומת הלב וכל צרכיו מסופקים לאלתר (בשאיפה). הוא מאבד את כל זה ברגע שנולד אח קטן. צריך לתת לילד לגיטימציה להביע את הרגשות השליליים שאובדן הפריבילגיות הזה מעורר בו, גם אם הוא מביע אותם בעקיפין כלפי ההורים, גם אם הוא מביע אותם בהתיילדות מוגזמת.5

גם בעניין זה השבט היה יכול לעזור. ילד שנולד לשבט לא חי אף פעם באשליה שהוא מרכז העולם, אלא משתלב ברצף הגילאים, עוד חוליה בשרשרת הדורות (לטוב ולרע).

המלצה בעניין זה: לכבוד הולדת אחיה, זוֹזוֹ קיבלה מהצולעת את הספר אחלה אח של יונתן יבין, עם איורים משעשעים ופמיניסטיים לעילא של גלעד סופר. ספר חמוד וגלוי לב שמציע קתרזיס מזכך לרגשות השליליים האלה.

ח. שמירת מרחק.

לא תכננו את זה ככה, אבל רצה הגורל והמרמיטון נולד ארבע שנים אחרי זוֹזוֹ. בדיעבד, המרווח הזה נראה לי נכון. התייחסתי בעבר לתהליך האינדיבידואציה, שמתחיל בסביבות גיל שנתיים "הנורא" ובמקרה הבריא מגיע לאיזשהו conclusion (שזה גם סיום וגם מסקנה) בסביבות גיל שלוש. במילים פשוטות ופשטניות, לפני התהליך הזה הילד לא ממש מודע להיותו ישות נפרדת מהוריו. אח קטן שנכנס לתמונה לפני גיל שלוש עלול לשבש קשות את התהליך הזה.

אולי, לא יודע. זה נשמע לי קצת נחרץ מדי כשזה כתוב ככה. אבל בכל זאת, גורי אדם הם לא גורי חתולים שיכולים לגדול בשגר צפוף. אם אנחנו באמת רוצים להגיע כבר לשלב הזה של "מותר האדם מן הבהמה" , צריכים לתת לגורי האדם את פרק הזמן הארוך-יותר-משמעותית שהם צריכים כדי לעמוד על הרגליים, פשוטו כמשמעו וגם תרתי משמע.

יכול להיות שעוד נקודה או שתיים חמקו מזיכרוני, אבל הפוסט הזה כבר הגיע לאורך שערורייתי במונחים אינטרנטיים. מה גם שאני כותב את כל זה על חשבון הפרנסה של ילדיי, כרגיל ("אלוהים, תעשה שאני אזכה בפיס…" -"תקנה כרטיס כבר!"). אז נסתפק בדברים האלה. בכל מקרה זו היתה אמורה להיות לא יותר מקריאת כיוון, נקודות למחשבה ולהתבוננות. תמיד אפשר להמשיך בתגובות.

בברכת

Teach Your Children Well

(תודה למגיב/ה [בּיים, כמדומני] שהכיר לי את השיר הקולע הזה בתגובות לאחד הפוסטים הקודמים בנושא.)
  1. ועוד בשיא #יובש2010, כן? [↩]
  2. כן, אני יודע שהלינק השני הוא בדיחה פרסומית. וואחד גרעין של אמת יש בבדיחה הזאת. [↩]
  3. וטוב שכך, שלא יהיו אי הבנות, אבל הבעיה היא שאנחנו נוטים לחזור על הדפוסים שקיבלנו בירושה, וכך אנו נותרים עם איומים ריקים מתוכן שלא עושים רושם על הילדים – "או ש… מה תעשה לי?" [↩]
  4. ראו סעיף ב', אם הספקתם לשכוח. [↩]
  5. "עכשיו אני תינוקת," היתה זוזו אומרת, מתיישבת בעגלה של המרמיטון ומדברת בתינוקית. לפעמים היה לי נדמה שעוברי אורח מביטים ברחמים על האבא המטופל בילדה בעלת צרכים מיוחדים. [↩]

הכל קשור, אבל הרובוט לא מצא פוסטים קשורים.