נפתח בשלושה סיפורים קטנים, אנקדוטות מחיי עם מכנה משותף ומוסר השכל:

לפני 15 שנה, תל אביב. חוזר מעבודתי בחברת הובלות דרך רחוב שיינקין, לבוש בגדי עבודה. ליד גינת שיינקין, גבר מבוגר ממני, בגופייה ועם ג'ריקן קטן ביד, פונה אלי ומבקש כמה שקלים לדלק.

אני מציע עזרה, ואיכשהו תוך כדי שיחה, בעזרת כמה טריקים פסיכולוגיים/היפנוטיים, הכמה שקלים הופכים למיכל דלק של משאית שצריכה להגיע דרומה עוד היום וכו' וכו'. אין לי גרוש בארנק, ואיכשהו אני משתכנע ללכת איתו עד הכספומט באלנבי (!) ולמשוך בשבילו 150 ש"ח, בערך שכר של יום עבודה. גם כשהוא זורק בדרך את הג'ריקן אני לא מתעשת. כשהוא מבטיח לי שיחזיר לי סכום גדול פי 4, אני לא ממש מאמין לו, אבל עושה את זה בכל מקרה. שנייה אחרי שהוא נפרד ממני, חודרת להכרתי ההבנה איזה פראייר טמבל הייתי. החבר'ה בדירה צוחקים עלי קצת, אבל גם מזכירים לי שזה רק כסף.

*

לפני 11 שנה, לונדון. לקראת החזרה לארץ, אני מחליט להחליף את הפטיפונים-צעצוע שלי בזוג Technics אמיתיים. חבר משכנע אותי שיותר משתלם לקנות ביד שנייה. בקוצר סבלנות, אני נוסע בעקבות מודעה עד פרבר בשם Dorking, ושם שני חבר'ה צעירים מריצים עלי תרגיל שבטח למדו באיזה קורס או ספר לאומנות השיווק.

הם ממציאים לקוח אחר שכבר התחייב לקנות את הסחורה אבל ברגע האחרון הוא מתקשר לבטל ואני, שכבר הסכנתי עם זה שבאתי לשווא, מקבל פתאום עוד "הזדמנות". הם לא ממש מתאמצים להסתיר את כל הטלפונים שהם מריצים ביניהם במסגרת המתיחה. המחשבות שלי, כדרכי במצבי לחץ והחלטה בזמנו, עפות למקום אחר ומתעלמות מכל הרמזים. מין דיסאסוציאציה שנובעת ממתח ובאה בטח מהחיים עם ההורים המלחיצים שלי, לא חשוב. אני חוזר הביתה עם שני הפטיפונים ומגלה שאחד מהם די דפוק. בכל זאת אני גורר את שניהם לארץ, ואחרי חודש חוטף חורפה וזורק את הפטיפון הדפוק לפח, מתוך הרגשה שאני לא יכול למכור למישהו אחר מוצר בידיעה שהוא דפוק.

*

לפני שבע שנים בערך, חזרה בתל אביב. הולך לקנות עדשות מגע ונכנס לסניף אופטיקנה בדיזינגוף סנטר. לרוע מזלי, נפלתי על אופטומטריסט שעבר כנראה גם הוא איזה קורס באמנות הכיבוש. איכשהו, במהלך בדיקת העיניים, הוא מצליח לשכנע אותי לשלם סכום שלא היה לי על אספקת עדשות לשנה, במקום לקנות חבילה אחת כמו שתכננתי.

כשאני חוזר הביתה, תוך כדי שאני מספר על זה למרמיטה, אני מבין בעצמי שעבדו עלי. אני מתקשר לבטל את העיסקה. המוכר מקשה עלי, ואף טוען שלפי החוק הוא מחויב לבטל עסקה רק במקרה של לקוח לוקה בשכלו. אני לא נבהל מהעלבון הסמוי, רודף אותו ואת הממונים עליו עד שהכסף מוחזר לי במלואו.


.

אז את הכסף מאופטיקנה קיבלתי בחזרה. פטיפון חדש קניתי אחרי כמה שנים ושאבתי ממנו הרבה הנאה. הכסף שהנוכל ההוא הוציא ממני בשיינקין הוא פחות ממה שהוצאתי בכמה הזדמנויות על ארוחות מחורבנות במסעדות. כפרות, בקיצור.

אבל מה שרדף אותי הרבה שנים בסיפורים האלה לא היה הנזקים החומריים שספגתי מהם אלא תחושת חוסר האונים שהם הותירו בי. התחושה שהרצון שלי נשלל ממני, שקפאתי בשיתוק ונתתי לאחרים לעשות בי כרצונם. והאשמה על שנתתי להם לעשות את זה. וכשאני אומר שהייתי משותק, הכוונה היא לא שקפאתי בלי יכולת תגובה. כתבתי צ'קים, תפעלתי כספומט, דיברתי.

וכל זה, כזכור, כשהנזק הפיזי היחיד שסבלתי היה כרוך בקצת כסף. אני יכול רק לנסות לתאר לעצמי עד כמה תחושות חוסר האונים והאשמה חמורות ומייסרות אלפי מונים כשהנזק הוא גופני, כמו לדוגמא אם מישהו מהנוכלים האלה היה דוחף איבר מגופו לאחד מנקבי גופי. עצם הניסיון לחשוב על זה עושה לי בחילה פיזית ומכווץ לי את הרקטום.

אף פעם לא נפלתי קורבן לתקיפה מינית. אם כבר, יצא לי להיות בצד התוקף.1 אני זוכר גבר מבוגר או שניים שעשו לי עיניים או זרקו כמה מילים כשהייתי נער, וכשקלטתי את זה בזמן אמיתי ידעתי בדרך כלל לחמוק מהם בזריזות, בלי הרבה משקעים. כתבתי פעם מזמן על השיתוק שאוחז בנפגעות תקיפה מינית, וייחסתי את זה בזמנו להתבטלות הכנועה בפני דמויות סמכותיות שמחדירים בנו מילדותנו. מאז מישהי טענה כנגדי שהגישה הזאת מטילה את האשמה בתקיפה על התנהגות הקורבנות. זאת לא היתה הכוונה שלי. לא הטלתי אשמה בפוסט ההוא, אלא הצעתי אחריות: אחריות של ההורים על ילדיהם, ותו לא. ללמד אותם לעמוד על שלהם, לבטוח בעצמם ובאינסטינקטים שלהם. ברור לי שצעדים חינוכיים כאלה לא מבטלים את העובדה שבעולם מסתובבים הרבה א/נשים חלשים במידה זו או אחרת, פגועים בצורה זו או אחרת, עם חסכים בתשומת לב ובביטחון עצמי ובתחושת ערך עצמי – כולנו, פחות או יותר.

והנה מודל מעניין של ההיררכיה של יכולת ההתמודדות של טיפוסים שונים עם לחצים (או "אלימות") מדרג גבוה יותר. באיזו רמה אתם מוצאים את עצמכם? כמה רמות יש מעליכם?

אפשר לאתר ולנצל את נקודות התורפה של האנשים האלה (כולנו, כאמור) להפקת רווח אנוכי. אפשר גם לפתח טכניקות לניצול כזה, ואפשר אפילו ללמד אותן ולהפיק גם מזה רווח. ברור שאפשר, זה גם לא חדש, השאלה היא אם זה נכון, אם זה ראוי, אם זה מוסרי, אם זה העולם שבו היינו רוצים לחיות. האם אנחנו רוצים לחיות בעולם של טורפים ונטרפים, מתוך תקווה נואלת שתמיד נהיה חזקים מספיק בשביל לא להיטרף, או שאנחנו רוצים לחיות בעולם שבו יש זכות קיום גם לחלש ולפגיע, ולא רק בתור בשר תותחים מנוצל.

אז עכשיו התפוצץ סיפור אונס שהתפרסם בפורום המרכז לאמנות הפיתוי, בהשראת התכנים שנלמדים במרכז ובעידוד נלהב של חניכי המרכז ומדריכיו. בדיון המרתק בתגובות (כמעט 600 עד כה, לא מעט מהן שלי) נחלצים חניכי המרכז, בוגריו ואנשיו (חלקם בזהויות בדויות) להגנת הסיפור והמרכז. כתבתי את הפוסט הזה כתשובה לשניים מהטיעונים הנפוצים שלהם, שחוזרים שוב ושוב תגובות:

1. זה לא אונס כי היא שיתפה פעולה, ולא קמה והלכה.

גם אחרי הסברים חוזרים ונשנים על האינסטינקט ההישרדותי שגורם להרבה נשים (וגברים) לקפוא כשהן מותקפות מינית, כדי לא להסתכן בהחמרת הפגיעה, "אמני הפיתוי" טוענים שמה פתאום, היא לא קפאה, היא הגיבה, דיברה. היי, היא אפילו מצצה לו.

הסיפורים שהצגתי בפתיחה מדגימים אולי איך ה"שיתוק" הזה לא מתבטא בכיבוי של הגוף, אלא בכיבוי של הרצון החופשי כשמצב החשיבה ההישרדותית נכנס לפעולה. בכל המקרים האלה צלצלו אצלי פעמוני אזהרה רועמים; למרות צלצולי האזעקה, ואולי דווקא בגללם, שיתפתי פעולה. ואני רוצה לחזור ולהדגיש שהמצוקה שלי היתה כאין וכאפס לעומת החרדה הקיומית של מישהי (או מישהו) שמותקפת מינית.

2. הסיפור הזה, ובכלל המניפולציות שמלמדים במאפ"י, הם לא עברה על החוק אלא בתחום האפור.

אוי, איך הם אוהבים את האפור, החבר'ה של מאפ"י, יש להם אפילו עורך דין צמוד. הם יתפלפלו באריכות ובטרחנות על כל פסיק כדי להוכיח שלא היה שם אונס לפי ההגדרה החוקית.

נו אז מה? גם אלה שגזלו את כספי לא שדדו אותי בכוח. נתתי להם אותו. ואם זה לא עברה על החוק, זה הופך לתקין, ראוי, מוסרי? זה עוד סימפטום של המחלה החברתית הרווחת אצלנו, שהפכה את החוק לאמת המידה היחידה לתקינות ציבורית: בעסקים, בטוהר המידות של פולטיקאים וביחסי שכנים. אין יותר הגינות, אין שכל ישר, אין סולידריות ואהבת לרעך כמוך – יש עורכי דין.

מנהלי המרכז לאמנות הפיתוי מנצלים את החולשות וחוסר הביטחון של הלקוחות שלהם, ואז מלמדים אותם שיטות שמיועדות במובהק לאיתור הפראיירית הכי חלשה בסביבה, ניצול החולשות שלה, ערעור הביטחון שלה והשתלטות על הרצון שלה. כאחרוני הנוכלים. כמו טורפים בסוואנה, שמחפשים את הטרף החולה, התשוש, הפצוע. וכדאי מאוד לקרוא גם את הפוסט של דורה שהתעמקה בתכנים שלהם והביאה ציטוטים מפי הסוס, או הקרנף, להמחשה שלא מדובר במקרה חריג או מבודד, אלא בשיטה.

הם לא היחידים שמהלכים בין הטיפות בתחום האפור ומתנהגים כמו קרנף עיוור כדי להשיג את מטרתם, כמובן. אם כבר הזכרתי את התפוררות הסולידריות, אפשר אפילו לטעון שהם דגי רקק לעומת כוחות מתוחכמים יותר שעושים מניפולציות המוניות יותר. ויש בזה משהו, וכבר כתבתי על הכוחות האחרים האלה: תקשורת המיינסטרים הפורנוגרפית, הפרסומות, הון-שלטון-תקשורת, וכן הלאה… ומישהו בתגובות איפשהו כבר קישר בין המרכז הזה והקפיטליזם הדורסני וציטט את וולבק על סקס וכסף.

אבל המרכז לאמנות הפיתוי הוא סכנה ברורה ומיידית לשלומן של הבנות שלנו, האחיות שלנו, החברות שלנו, וסתם נשים שאנחנו לא מכירים. הם מכשירים ומשחררים ברחובותינו טורפים שכל חשיבתם ממוקדת ב"התגברות על התנגדויות" מול נשים שהן "מטרות". כל אישה, והמטרה היא "לסגור" זיון. כרישי פיתוי.

המרכז לאמנות הפיתוי מכשיר תרבות של אונס, ונותן למטרידנים ואנסים פוטנציאליים כלים ולגיטימציה. היום בשעה 18:00 תתקיים משמרת מחאה שקטה, בגישה הסברתית, מול כנס בוגרים שלהם בסמינר הקיבוצים (האירוע בפייסבוק). בואו לעשות לחבר'ה האלה בוחן מציאות, לנער אותם משטיפת המוח החולנית והמסוכנת שהם ספגו. ((אני לא אהיה שם, האקטיביזם שלי מתמצה במקלדת כרגע))

ואם מישהו הגיע עד פה ועדיין חושב שהטרדה מינית היא עניין של נשים, יסור נא במטותא לפוסט של נמרוד שמתאר בדיוק למה זאת גם בעיה שלנו, ואיך תרבות האונס משחית ומרעילה את סביבת האנוש שלנו.

בכלל, ליקטתי לינקים מובחרים ומשובחים לפוסט הזה. ממליץ בחום להיכנס לכולם אם טרם הספיקותם.

  1. ואני שמח שכתבתי את הווידוי הזה ואני יכול לנקוט עמדה בנושא בלב שלם – לא כי אני מרגיש טהור או מזוכך, אלא כי אני יכול להודות שאני מכיר את מחלת המטרידנות מבפנים, כחולה שנרפא, ולהתריע מפניה. במקום שבעלי תשובה עומדים… []