בשעה האחרונה עשיתי רטרו לימי הרדיו והקשבתי, תוך כדי ניקוי המטבח, לנאום המלא של אובמה היום באוניברסיטה של קהיר.

עד עכשיו התאפקתי מלהצטרף לפסטיבל ההערצה לאיש הזה, אבל עכשיו הוא כבש אותי סופית.

איזה נאום, איזה חזון, איזו רהיטות, איזו תקווה.

איזה הבדל מהדביל צמא הדם והדמים שכיהן בתפקיד הזה לפניו. יש אלטרנטיבה להתנגשות הציביליזציות.

וכמה יפה שהוא בחר לנאום בקהיר, כמעין הכרה בתרומתה של מצרים כגורם המייצב הכי רציני במזרח התיכון.

מה שהכי הרשים אותי היה האיזון: בין ערכים נשגבים ואינטרסים תועלתניים, בין הנראטיב הישראלי והפלסטיני, בין החזון והמציאות, בין הכבוד והמוסר, בין המסורת והקדמה.

בדקה האחרונה של הנאום, כשהוא פנה ל"צעירי כל הדתות וכל המדינות" באמירה שבכוחם לשנות את פני העולם, עלו לי דמעות בעיניים:

I know there are many – Muslim and non-Muslim – who question whether we can forge this new beginning. Some are eager to stoke the flames of division, and to stand in the way of progress. Some suggest that it isn't worth the effort – that we are fated to disagree, and civilizations are doomed to clash. Many more are simply skeptical that real change can occur. There is so much fear, so much mistrust. But if we choose to be bound by the past, we will never move forward. And I want to particularly say this to young people of every faith, in every country – you, more than anyone, have the ability to remake this world.

All of us share this world for but a brief moment in time. The question is whether we spend that time focused on what pushes us apart, or whether we commit ourselves to an effort – a sustained effort – to find common ground, to focus on the future we seek for our children, and to respect the dignity of all human beings.

(אבל זאת לא ממש חוכמה, אני הרי אבא טרי.)

Too many tears have flowed. Too much blood has been shed. All of us have a responsibility to work for the day when the mothers of Israelis and Palestinians can see their children grow up without fear.

(והנה התמליל המלא, למעוניינים.)

הדרך שאובמה התווה בנאום הזה היא התקווה הגדולה (והיחידה?) של ישראל להשתחרר מתפקיד המוצב הקדמי של האימפריה.

מן הסתם זה מפחיד הרבה ישראלים, כי הם התרגלו לתפקיד הזה, כמו פו הדוב:

"הנה אדוארד הדב, והנה הוא יורד במדרגות. בום, בום, בום, נחבט בעורף, נגרר מאחורי כריסטופר רובין. זוהי למיטב ידיעתו, הדרך היחידה לרדת במדרגות, אבל לפעמים הוא מרגיש שמוכרחה להיות גם דרך אחרת – אילו רק היה יכול להפסיק לרגע לחטוף חבטות בראש ולחשוב עליה. ואז הוא מרגיש שאולי אין דרך אחרת…"

רק דבר אחד הפריע לי, והוא ההתעקשות של אובמה להתייחס לארצות הברית בתור "אמריקה". כאילו דה.

(ואם כבר מתקטננים, יש עוד עיוות היסטורי שהייתי שמח אם הוא היה מתקן.)

אבל זה בקטנה. כי בגדול, יש תקווה לאימפריה, יש תקווה לעולם.

כי הבית הלבן נהיה פתאום בית האמיצים, כמובטח:

הכל קשור, אבל הרובוט לא מצא פוסטים קשורים.