יצאתי מהבית בחמישה לאחת-עשרה, וברמזור השני עשיתי פרסה כדי לחזור לקחת את הרישיונות ששכחתי. אין טעם להתגרות בגורל.

.

כשיצאתי שוב היה אחת-עשרה. ברחתי מהחדשות ברדיו לאיזו תחנה ערבית עלומה.

מוסיקה ערבית היא ככל הנראה טעם נרכש לאשכנזים. אני מוצא אותו רכיש בהחלט.

.

באחת-עשרה ורבע, ברמלה-דרום, ירדתי לכביש 431 המענג. בידיעה שצפויה לי נסיעה חלקה, דלילת תנועה ונטולת רמזורים עד אחרי אשדוד, הדלקתי את הג'וינט השמנמן שהכינותי מראש. אחרי כמה שאכטות הרגשתי שמיציתי את הערבית וחזרתי ל 88FM , היישר לתוך Missing שצבט את ליבי בתוגה לונדונית קצבית ומענגת.

.

הסתבר שנפלתי על שעה של ניינטיז (כבר קוטלגנו?), שהלכה וצברה קצב רֵייבי ככל שהִדרמתי. איפשהו בכביש 4, קצת אחרי נחל שורק למיטב זכרוני, הרגשתי משב מבורך של קרירות לחה שהפיג את החמסין בנשמתי. זגוגית החלון הקדמי התכסתה אדים, ואוזניי הפקוקות נפתחו והצטללו. במחלף אשדוד כבר רקדתי באוטו לצלילי I've Got The Power והרגשתי את הפּאואר מתקבץ ומצטבר בצורת הזרמים המוכרים שהתרכזו בקצות האצבעות…

מסטול על קפה וכיף, כמעט כמו סוּפי, כתבתי בטוויטר לפני שיצאתי.

.

.

תוך כדי כך, הקונוסים של מע"צ במחלף אשדוד דרום ("עד הלום") השתגעו וצמצמו את הכביש לכדי חצי נתיב. התנועה התעבתה לפתע, התמלאה היסוס ועצבנות. הרגשתי שאני חייב לעצור – לנשום, להשתין, לאכול בננה, לחלץ עצמות…

.

עצרתי בתחנת אוטובוס אחרי הרמזור הבא. בידיים רועדות ניסיתי להפוך את החולצה הארוכה כדי שאוכל ללבוש אותה, בעודי מנסה להחליט אם בעצם חם לי או קר לי. חצי אוּטאנאסאנה על מכסה המנוע (אוֹטוֹנאסאנה?), כשאני ממלמל לעצמי "הכל כשורה, עוד מעט תגיע למקום בטוח, למקום שבו תוכל להיות דלוק בחופשיות, תוכל להיות עצמך."

.

אחרי ניצנים אני מאבד את 88FM . זפזופ מוביל אותי לתחנה מקומית שמקבלת אותי בצהלות "אתה תותח". אני שר עם הרדיו; מה שנכון נכון. ממשיך משם לתחנה עזתית, לרצף שירי יא חביבי יא עֵייני.

.

לפני הפנייה ימינה עומדת ניידת. אני מחליש את הרדיו הערבי שלי, ליתר ביטחון. בכל מקרה, אחרי הפנייה אני שוב מאבד קליטה וחוזר לתחנה אשקלונית שמפנקת אותי בשילוב של מזרחי עגום וגיטרה מייללת (סינגולדה?).

.

בחצות אני מגיע לפתח המסיבה. עוד עשר דקות עוברות שם בגלל בּלבּלה מפגרת, שאלואימא יודעת מאיפה היא נפלה עלי, עם אחראי הרשימות. בקיצור: נכנסתי לסרט.

"אחר כך תצחק על זה," הוא אמר לי בסוף.

מה שנכון נכון, אבל זה גם היה שיעור בענווה, וזה תמיד מבורך.

.

בסוף נכנסתי. אחרי כמה דקות ישבתי עם ג'וינט מול הגלים, מניח לקצב הבאסים מאחוריי לחלחל ולשכך. הגעתי לחוף מבטחים. כעבור עוד כמה דקות כבר רקדתי, ברחבה הריקה-כמעט-לגמרי עדיין. ואז תמו המילים.

או, לפחות, תם הרצון להיאחז במילים.

.

.

רק מילה אחת, שהיא בעצם משפט (תגידו אותה בקול ותיווכחו):

U.R.I.N.I.M.U

שלושה חבר'ה (נחמדים לאללה, ד"א), באס+תופים+גיטריסט (שאחראי גם על האלקטרוניקה), עושים לייב טראנס. זה קרוב הרבה יותר לפרוגרסיב רוק מאשר לפרוגרסיב האוס, עם סולואי גיטרה אֶפּיים שמרתקים אליהם קהל דלוק מעל מקצב שבטי סוחף. חשבתי על אוזריק טנטקלס ב140 BPM (ומעלה). משהו באנרגיה שם החזיר אותי להופעות החיות של קוסמוזיס בלילות הפרידג' העליזים, בלונדון אסיד סיטי.

.

(הקליפ צולם בפסטיבל אינדיגו, בשבועות.

אמש היו פחות אנשים, פחות בגדי-ים, אבל הרבה יותר וַייבּ.)


כשעלה השחר (ואיתו, הפתעה נעימה, סהרון ירח דק וענוג, שכוב על גבו כמו חיוך עקום מעט, כמו החיוך שלי), הם השמיעו קטע ארוך של קול באישה (מרווה), שריחף מעדנות והדיף ניחוחות קלטיים. תפסתי ספה מול הירח המבשר את בוא השמש, וראיתי בזווית העין שהVJ העלה על המסך רצף וידיאו של גלסטנברי בשעת שחר, כשבינות לאבנים מהבהב נמרצות כוכב נוצץ.

מה שכמובן החזיר אותי ישר לזה.

.

ואז גם הצצתי לראשונה בשעון (בלילות נטולי ירח הזמן הולך לאיבוד) וגיליתי שנשארה לי שעה לחגוג, עד שיגיע הזמן לחזור ולקחת את זוֹזוֹ לגן.

.


.

ובכל זאת עוד כמה מילים, "סיפור קצת עצוב אבל עם סוף שמח" כלשונה של זוֹזוֹ, על האנשים הכי מתוסכלים במסיבה הזאת, הלא הם האורחים הלא-קרואים, הסמויים (ראו סעיפים 5-6 בפוסט המכונן הזה).


אני יכול לזהות, בוודאות מוחלטת כמעט, לפחות שמונה שוטרים סמויים שנכחו במסיבה הזאת מחצות עד שש בבוקר לפחות, וזאת הערכה זהירה. את השלושה והאחת שנשלחו לזירה ראשונים, כחוליית "מתקרחנים" (על משקל מסתערבים), זיהיתי במבט ראשון. אחר כך, כשראיתי אותם בצ'אי שופ, חשבתי שאולי הם פשוט ילדים הלומי צבא שעוד לא עלו להם הסמים, ושאני פרנואיד מדי ולא אוהב מספיק.

.

ייאמר לזכותם שהם עשו הצגה טובה, הכי טובה שיצא לי לראות בזמן הקצר מאז שהתחלתי להבחין בהם. אבל בשעת קרחנה של שחרית – כשהרחבה כולה זרמה כרִקמה אנושית חיה, כמחרוזת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים – הספיק מבט אחד בעיניים שלהם כדי לראות בבירור שאמנם הם עושים את הפרצופים הנכונים ואת התנועות הנכונות (אחד מהם אשכרה רקד לא רע, עם חופש מפתיע באגן), אבל הם לא מבינים באמת מה קורה סביבם, ובטח לא מרגישים את זה.

.

גם המבטים המודגשים שהם שלחו לעבר בקבוק המים שהנחתי ליד הרמקול היו dead giveaway . פחחח… כאילו שהייתי מביא בקבוק לסד נוזלי לרחבה ולוגם להנאתי.

.

.

לא אחזור כאן על כל מה שהעליתי במחשבתי ושידרתי להם כשרקדתי ביניהם ["...אנחנו אנשים חופשיים, אתם המריונטות! כל אחד מהאנשים שרוקדים כאן, ולא משנה מה הוא עושה במשך השבוע, הוא עכשיו אדם חופשי..."]. אוֹמָר רק שדמעות חנקו את גרוני כשנזכרתי (והזכרתי) בילדה שנרצחה ונאנסה אך לא מזמן בחוף ניצנים, בגלל מערכת שמקצה כל כך הרבה פּיוֹנים לרחרוח במסיבה שלווה ובטוחה מאין כמוה, במקום לדאוג לביטחונם של הילדים שמסתובבים ברחובות. כשנמאס לי מההצקות שלהם לגיטריסט של URINIMU , בעודי רוקד ביניהם, חיכיתי לרגע מתאים ואז פציתי פה ואמרתי בקול רם וצלול:

"בזבוז משווע של כספי ציבור, זה מה שזה."

.

זה שרקד טוב, שהיה ממש מאחוריי, עבר מיד לפניי להסתודדות עם הערס הקדמי. אולי הוא קלט שעליתי עליו כמה דקות לפני זה, כשהצעתי לו לגימה מהבקבוק שכה עורר את התעניינותו (הוא סירב). אני בינתיים קיפצתי מאחוריהם בחיקוי של דמות בסרט מצויר שצווחת באלם "אוי מיי גאד, הוא עלה עלינו, מה נעשה?". היה רגע משעשע. כשהם נסוגו מהרחבה חשבתי שנפטרנו מהם, ושאפשר להתפנות לעניין שלשמו באנו: לרקוד. אבל הם חזרו (אחרי התייעצות?), ככל הנראה במטרה מוצהרת להציק לי.

.

נו מילא, במילא הזריחה הגיעה.

.

(רק חשבתי לי, תוך כדי כל זה, שאם המאגר הביומטרי היה קיים הם היו יכולים לצלם אותי בסלולרי, ולדעת בזמן אמיתי את כל פרטיי וגם את כל נקודות התורפה שלי [אם היו לי כאלה, כמובן]. בשבת יש עצרת נגד המאגר: 20:00 ברחבת הסינמטק. אני אהיה שם רק ברוחי, סביר להניח, אבל חיזקו ואימצו.)

.

.

ומה הסוף הטוב, אתם שואלים (אם אתם עוד זוכרים שהבטחתי)?

ובכן, כשפרשתי לצ'אי שופ ומצאתי שם סמויה, וככל הנראה עוד אחד? דובר אנגלית? איזה תייר מסכן שנתפס על שטות ושוכנע לשתף פעולה? משהו בתנועות שלו, במבטים הדרוכים והגנובים ובהסתודדות שאליה גרר את הבחור שישב לידי, בשיחה שעסקה די בבירור בסמים (ובקנייתם?), עורר את חשדי. החלטתי להיפטר מהפרנויה הרקורסיבית (החשש שמא אני פרנואיד יותר מכפי שרודפים אחריי) ולהזהיר בשקט עדינות (כדי להפיץ כמה שפחות פרנויה מיותרת) את צוות הצ'אי שופ ש… נדמה לי שזיהיתי כמה סמויים, ושייזהרו לא להתפתות לעסקאות בשטח בשום אופן, ואפילו לא להציע לאף אדם לא מוּכר ג'וינט אלא אם כן הוא מבקש במפורש (ההבדל הדק בין הפללה קבילה משפטית לכזו שאינה).

.

מה שקרה אחר כך היה די מדהים, סוג של קפיצת דרך במסע הארוך שלי להפצת אדוות, מסרים ו"שידורים" סאב-טקסטואליים. כי פתאום התברר שהתשדורות לא חייבות להתבצע רק בתוך הראש שלי, או במונולוגים באורך סאונד-בּייט.

.

נו, כן, גיליתי שוב (סורפּרייז!) את כוחו של הקולקטיב.

.

(ד"א, המנדלה שמופיעה בתחתית הפוסט ההוא, ושחלק ממנה מופיע עכשיו [שוב] בראש הבלוג, הופיעה גם בין הוויז'ואלז על המסך אמש וחיממה את ליבי. איזה יופי זה שדברים מתחברים ובלה בלה בלה.)

.

כי פתאום, היפי צעיר ויפה-תואר עם עיני ענבר זורחות, שמוקדם יותר באותו לילה ביקש (וקיבל) שאכטה, נכנס איתי לשיחה נלהבת ומפולפלת: דהיינו, זרתה פלפל בעיני הסמויה שעמדה מולנו בניסיון מאומץ להיראות רוקדת, דלוקה ומפתה. אחרי שדובב אותי על הקלות של זיהוי סמויים כשמסתכלים להם בעיניים, ועל האיוולת שבהקצאת כוח אדם משטרתי להצקה לאוסף אנשים שליו מאין כמוהו במקום לתפוס פושעים אמיתיים, סחב הבחור (שהציג את עצמו בשם ההולם דרור) את השיחה ליתרונות הנטורפתיה והרגלי התזונה הבריאים, רמז דק לשוטרת שראו עליה די בבירור אי-אילו סימפטומים של צריכת ג'אנק פוד… תרמתי את חלקי בהפלגה בשבחי היוגה… כשהודיתי לצ'אי-שופיסט על מנות הקפאין שהחזיקו אותי ער לאורך הלילה, הוא שאל בהשתאות מודגשת אם אכן עברתי את כל המסיבה הזאת על קפאין. "…וג'וינטים," השלמתי (ויוגה, הוספתי בלב, והליכות בבוקר, ומדיטציה, ואהבה). הייתי יכול להמשיך בשיחה הזאת שעות, שלא לדבר על הרחבה המבעבעת והחיוכים שהופיעו באור הבוקר, אבל… "עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה, המשפחה שלי מחכה לי."

.

(ובסוף אפילו לא עשיתי ג'אגלינג, למרות שהבאתי לפידים ונפט. לא רק בגלל העייפות; זה נראה לי גדול ואימתני מדי, מרתיע במקום לקרב, ובכל מקרה ניסיתי להשיג כמה שיותר במחוות כמה שיותר עדינות, לבחון את כוחן של האדוות הקטנות.)

.

וואו, כבר 1200 מילים? די הרבה בשביל אחד שלא נאחז בהן. אז מתוך הפלייליסט של הדרך חזרה אזכיר רק את קול המוזיקה שליווה אותי ביציאה מהחוף בערפל סמיך, שכיסה את עין השמש עד שנראתה כלבנה מצועפת;

.

…את נטלי אימברוליה שפגשה אותי בואך אשדוד ונתנה לי הצצה מכאיבה לפרספקטיבה של המרמיטה המצפה בבית, עם שני ילדינו;

.

…כביש 431 הריק לצלילי What if God is one of us בגלגל"צ (אם ב 88FM לא היו פרסומות…), שליטף לי את האגו עד שעלה על העצבים ביציאה לרמלה-דרום וזופזפ בחזרה לתחנת הבית, שהציעה יבול טוב בהרבה עם השיר האהוב עלי מפרי גיטרתו של הבוס:

.

…They bring you up to do

Like your daddy done…

.

Well, not this time, motherfuckers

.

.

…יורד מכביש 40 לצלילי הפתיחה של יושב בסן פרנציסקו על המים, ובדיוק כשאריק שר "פתאום אני רוצה הביתה" אני פונה (מהר מדי; הלו, יש כאן ילדים קטנים וכלבים!) לרחוב שבו שוכן ביתי.

.

בּארוּש שומר הסף מקבל אותי בליקוקים נלהבים כשאני פותח את דלת המכונית. את שאר המשפחה אני מוצא באמבטיה. המרמיטה מקבלת את פניי בחיוך קורן, מרנין ו… בלתי צפוי (אבל זאת כבר בעיה אצלי, כנראה). זוֹזוֹ, הילדה הכי יפה בכולם, מתקשטת ומתייפה לכבוד שובי (אני שומע אותה מבקשת אודם; בטח היא תדע פעם שזה לא מוסיף יופי בעיניי, אלא גורע ממנו) ואני מתבקש לא לראות אותה עד שתהיה מוכנה. המרמיטון מקבל אותי במצב הצבירה הרגיל שלו (חמסה עליו) – חיוך רחב ועיניים נוצצות.

.

אני לוקח אותו לחצר, ושנינו מתערסלים יחד בשקט ובוהים בפליאה במשחקי האור והצל על פסי הערסל ובתפארת הטבע סביבנו. כשהבנות מצטרפות אלינו אני מספר על המסיבה, על האנשים שניגנו בגיטרות ובתופים וכולם רקדו יחד והיו שמחים; על הירח הקטן והמחייך שעלה ונבלע באור השמש; על הערפל ליד החוף ועל האנשים הנחמדים והמעניינים שפגשתי.

איכשהו, אני מוצא שהרבה יותר קל וטבעי לי לנסח דברים לאוזני ילדים. הם מבינים (אותי) יותר.

.

לקחתי את זוזו לגן, בין שִפעת חיוכי בוקר-טוב של הורים אחרים (חדוות הקהילתיות; זה קל יותר מאחורי משקפי שמש). ישבתי איתה וציירנו להנאתנו ("אני רוצָה דף חלק," היא הצהירה) קשקושים מעגליים עד שעוזרת הגננת, שלא יכלה לשאת את בזבוז הזמן המשווע ("לא מציירים סתם, קודם צריך לתכנן מה מציירים," הודיעה לנו זוֹזוֹ יום בהיר אחד) , דחפה לה דף חצי מודפס והורתה לה להשלים צורת שמש.

.

צריך לתפוס איתן שיחה, שלא יתערבו לילדה בציור. אצלנו בבית אוהבים מופשט; שיתמודדו.

.

חזרתי הביתה, המרתי את העדשות במשקפיים, גלגלתי ג'וינט ראשון של צ'יל-אאוט (שעה וחצי אחרי שחזרתי! פעם זה היה אחרי דקה וחצי), והספקתי לכתוב את המשפט הראשון בפוסט הזה לפני שרופא הילדים התקשר וזימן את המרמיטון לתור דחוף בגלל שבדיקת השתן החוזרת שלו העלתה תוצאות מדאיגות (אותו) (אוקיי, גם את המרמיטה; מבחינתי, כל עוד אין לו חום והוא משתין בקשת, הכל בסדר) (טוב שיש לילד גם אמא). מה ששינה את לוח הזמנים ושלח אותי לישון לאלתר, כדי שאהיה מסוגל לקום להחזיר את זוֹזוֹ מהגן בצהריים.

.

אבל זה שיפור לעומת הפעם הקודמת, שבה במקום מסיבה באותו מקום ביליתי לילה של חיבוטי גוף ונפש במיון-ילדים. לא שאני מתלונן; תלונות מונעות ממך להיות במלואך איפה שאתה. אופס, חוכמעס [פוסטסקריפט, יום ראשון: את החוכמע הזאת הייתי צריך לזכור בשבת העייפה והרטנונית שעברה עלי].

.

התקלחתי; הלכתי למיטה, ונרדמתי בקלות; קמתי; הבאתי את זוֹזוֹ; אכלתי משהו; ישנתי עוד שעתיים; אירחתי במטושטש חבר של זוֹזוֹ עם אבא שלו (שהוא, למרבה הרווחה, המורה שלי ליוגה ואדם מקסים ועדין ורגיש באופן כללי); אירחתי קצת פחות במטושטש את אחות של זוֹזוֹ ואת משפחתה לארוחת פנקייקים, בלי להתפדח יותר מהרגיל; השכבתי את זוֹזוֹ לישון (היא נרדמה לפני שהספקתי לסיים את העמוד האחרון של הסיפור על המבול הגדול [בגרסת פו הדוב], שאליו הגענו אמש); ואז, כעבור 12 שעות, חזרתי סופסוף לשפוך את 1,789 המילים האלה.

ובחיי שזה מרגיש כמו לאונן אחרי מסיבה. רעיון מעולה בהתחלה, וריקנות דביקה בסוף.


.


.

השעה אחת וחמישה בלילה. אחרי קריאה שנייה, ליטוש והרחבה שהעמיד את הפוסט על * מילים. לפניי עוד המשימה המייגעת של העלאת הפוסט לישרא וניכוש הבאגים בממשק . אני ערני להפליא, והמוזיקה במייספייס של URINIMU מפמפם לי ריקוד לעורקים.

אין ספק, אהבה היא סם חזק.

.

* 1,991 (יותר…)


Design: http://www.coralmichelin.com

.

[22 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.