חלק מהדברים שייכתבו בפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן, בראשיתה של המתקפה האחרונה והעכורה מתמיד על "משתמטים". אבל היססתי להפוך את הסיפור העגום והמורכב של דני אחי לפלקט פוליטי חד-מימדי. לא היו חסרות לדני סיבות להתאבד גם בלי הצבא. האם הוא היה עדיין בחיים אם לא היה מתגייס? ככל שחולף הזמן אני משוכנע יותר ויותר שהתשובה חיובית.

בדרך כלל, אני אדיש לגמרי ליום הזיכרון עד שהוא נגמר, והיגון נופל עלי רק עם תחילת חגיגות יום העצמאות. השנה זה נפל עלי מוקדם. אולי זה קשור לפוסט המטלטל והקורע על הפער בין פולחן ההירואיות והדרוויניזם הצבאי שקראתי אמש בארץ האמורי (עוד לא עשיתם מנוי?), שפתאום עשה לי את יום הזיכרון רלוונטי לזיכרו של דני, שגם הוא היה מין אליפלט כזה.

חשבתי לציין את היום בשיר רלוונטי מעזבונו, או שניים.

אבל רק אחרי שנכנסתי לבדוק את הגורם לציוצים הנזעמים שמילאו את הפיד שלי ונתקלתי בתועבה המתחסדת ששחרר עמיר בניון לכבוד יום הזיכרון, בקע מעיין הדמעות.

כאילו לא הרגשתי מספיק חרא, הבאתם לי גם את הבניון הזה. לפרוטוקול: עמיר בניון הוא לא אחי. אחי מת בספרטה, בגלל שקרנים מתחסדים כמוהו.

זה מה שצייצתי אז, במאמץ עילאי לרסן את עצמי כדי לא להישמע כאחרון הטוקבקיסטים.(ולפרוטוקול: יש לי עוד אח, אחלה אח.)

ועכשיו, לראשונה, אנסה לספר קצת על דני, ולא על דני-כמו-שהוא-השתקף-בי.

בקצרה, הוא היה משורר הדלות והעצב מלידתו בערך. קרא את כל כתבי קפקא בגיל 13 (אם לא קודם?), עשה רייקי ומדיטציה וטאי-צ'י הרבה לפני שזה נכנס לאופנה, מוזיקאי ומלחין מחונן, נשמה רגישה שכתבה שירים כמו:

סתיו צועד לאט
כדי שלא אדרוך על
עוד שבלול אחד.

והוא ייאלץ לסלוח לי – כתלמידם של יואל הופמן ואבות ישורון – על הכתיב המלא וההתעצלות לנקד.

במדינה נאורה, הוא היה יושב היום על מלגה נוחה בפקולטה למוזיקולוגיה או אלוהים-יודע-מה (אני מרשה לעצמי לכתוב אלוהים כשאני מדבר עליו), או אולי מנגן אלתורי ג'אז במועדונים אפופי עשן, או יושב במנזר (או בישיבה) ומגרף עלים בעדינות, כדי לא לפגוע בנמלים.

אבל איתרע מזלו להיוולד בספרטה.

למעשה, ההחלטה של דני להתגייס היתה התגלמות הנון-קונפורמיזם על רקע המילייה החברתי שלו – תלמידי אמנות בויצ"ו חיפה, עם גרעין קשה של ניהיליסטים רוסים אסליים. כששאלתי אותו מה הניע אותו להתגייס בכל זאת, שוחר שלום שכמותו, הוא סיפר לי איך, כשישן במנזר בוואדי קלט, נתקלו עיניו בעיניו של צעיר פלסטיני והוא ראה את השנאה בעיניו, והבין שאנחנו חייבים להגן על עצמנו. אבא שלי מטיל חלק גדול מהאשמה על מורה מיתולוגי של דני לטאי-צ'י, ש"התחזק" (בדומה לעמיר בניון כנראה). אני מטיל חלק גדול מהאשמה על אבא שלי (שהיה מיליטריסט לא קטן בזכות עצמו עד שהתפכח, לפחות אחרי שהצבא לקח לו את הבן). ואז אני מנסה להיזכר שאין אשמה. רק אחריות.

בכל אופן, הצבא שהסכים לשחרר אותו בהתחלה "נכנע" ללחציו להתגייס. התשובה החיובית לבקשתו להתקבל לתזמורת צה"ל, בכל אופן, הגיעה רק אחרי הטירונות, כשהרעל של המורעלוּת כבר התחיל לחלחל.

מחשבה שעלתה זה עתה במערכת: אין לי מושג איך הטמבלים האלה לא שחררו אותו אחרי כל השטויות שהוא עשה בטירונות. אלתורי ג'יבריש באמצע מסדר, וכאלה.

בכל אופן, הוא שובץ לתפקיד "נוח" – שמירות שבוע-שבוע, בבסיס טובע בירק על הר פסטורלי בצפון הארץ, רק שנתיים שירות. הוא אהב את הבסיס והבסיס אהב אותו, אפילו אחרי שהוא הלך לילה אחד ושחרר את כל כלבי השמירה משלשלאותיהם. הוא הגיע לקב"ן על התקרית הזאת, והגאון אמר לו: "עוד פעם אחת אני רואה אותך אצלי, אני מעיף אותך מהצבא." והוא לא רצה לעוף מהצבא. הוא אהב את הצבא. אז הוא לא הסכים יותר ללכת לקב"ן. הוא לא הסכים גם כשהפסיכולוג שלו הציע לו כדורים. הוא רצה להיות נורמלי, נעבעך.

בקיץ, לפחות. בחורף הוא היה שוקע, גווע עם האדמה. פעם אחת, בהזדמנות נדירה בעשור השני לחייו שבה הייתי בבית ולא אי-שם בארץ או בחו"ל, הוא החליט לא לחזור לבסיס. חצצתי בינו לבין הטלפונים הלחוצים מאבא שלי, וסיפרתי לו לשאלתו שגם אני הייתי נפקד, וגם אני ישבתי בכלא צבאי, ותכל'ס זאת היתה אחת התקופות הנעימות שלי בצבא.

"כן," הוא אמר בעיניים נוצצות. "ויש שם גם כל מיני שאקֶלים, מהקרבי."

ואני הסתכלתי על אחי הצעיר דני, וידעתי שהרעל חדר לנשמתו. רציתי לטלטל אותו שיתעורר, אבל לא עשיתי את זה.

נשאבתי לעולם
של נימוסים וקלגסים.
מוטב לי שאשוב
לניהיליזם של רוסים.

הוא כתב מתישהו באותה תקופה.

אבל הוא לא שב. הוא המשיך לשבת לילות ארוכים במגדל שמירה, לבד עם מוזיקה ורובה. אז כן, אחלה תנאים למדיטציה, אבל גם set & setting מאוד מסוימים, שמשפיעים מן הסתם על הלך הרוח.

הוא לא התאבד בצבא. הוא ירה בעצמו בבית, בפעם האחרונה שחזר הביתה עם נשק, שבועיים לפני חופשת השחרור. עד היום לא ברור מה עבר לו בראש לפני הכדור: אולי הוא פחד מהחזרה הביתה (ולא שהיה חסר לו ממה), אולי הוא הסתחרר מהאפשרויות שעמדו בפניו כשיצא לחופשי, אולי הוא למד להיות חופשי ומאושר בתוך הכלא, אולי אם היו מחתימים אותו קבע זה לא היה קורה.

חייל! זכור!
מכל שיר אהבה שאינך רושם
הנך מתחזק.

אולי פשוט כי היה חורף. בחורף שלפני הוא עשה חזרה גנרלית. הכניס את הקנה לפה ולחץ על ההדק. לא מספיק חזק.

טיפות הרוק שלי ניגרות על הקנה
לא אתאבד היום
אולי מחר!

אני כבר לא זוכר אפילו אם העניין הזה נודע לפני או אחרי הניסיון השני, המוצלח. אני כן זוכר את אמא שלי אומרת לי, כשחיפשנו אחריו באיזה ואדי באותו חורף: "אני לא דואגת, לדני יש יצר חיים חזק." הו, נפלאות ההכחשה.

אולי זה הגיע לשלב שהמומחים העריכו שהוצאתו של דני מהצבא תגרום לו יותר נזק מהשארתו שם, והרי הוא אהב את הצבא.

אבל בכל פעם שאני נתקל בקמפיין כמו "ישראלי אמיתי לא משתמט", אני לא יכול שלא לתהות עד כמה האווירה הציבורית הזאת שמקדשת את הצבא ואת השירות הצבאי תורמת לזה שצעירים רגישים ומבולבלים בנפשם משתכנעים להתגייס וסופגים את הרעל המיליטריסטי הזה, שמערער עוד יותר את הדימוי העצמי הרעוע-ממילא שלהם. ולעמיר בניון אני רוצה להגיד שלא יקרא לי אחי ולא יזיין לי את השכל. האהבה שלו הורגת.