הדיון שהתפתח בעקבות הפוסט הקודם בסדרת "ילדים עושים באהבה או לא עושים בכלל" עורר בי הרבה מחשבות ותחושות. זה קשור כנראה גם לרגישות היתרה שלי לנושא כרגע, במסגרת ההתלבטות האינסופית לגבי בחירת הגן.

.

[הושמטה הערה סרקסטית על רמת הדרישות של אחת, ד"ס, מהעולם ובעיקר מעצמה.]

.

אז קודם כל, בעקבות התגובות של וורצל ואקס, המרמיטה הבהירה שגם מבחינתה אפשר היה לוותר על האמבטיה ולא צריך להכריח רק כי היא אמרה לי שצריך, ובכלל הגיע הזמן שאני אפסיק לעשות כל מה שהיא אומרת כמו רובוט, ואפתח קצת מחשבה עצמאית []-:

.

(סתם, השיניים של המרמיטה הרבה יותר חמודות.)

.

.

אז יצאתי פשיסט, וגם טמבל, אבל זה עוד החלק הקל. כי תגובות אחרות לפוסט הזה הבהירו והמחישו לי שוב לאיזה נושא טעון וכאוב נכנסתי, שדה מוקשים של שיפוטיות ואשמה. אין הורה בעולם שאוהב לשמוע ביקורת  על הדרך שבה הוא מגדל/גידל את ילדיו, ולא משנה כמה אברור מילים (ואני לא אוהב לברור מילים). אבל ככל שהנושא הזה רגיש ומרגיז, ככה הוא נראה לי חשוב. ותמיד יש מקום לשיפור. תמיד יש מקום ליותר אהבה.

.


.

להוריי ז"ל,

אשר מפירורי האהבה שקיבלו

הצליחו להעמיד לרשותי פרוסה מלאה,

ולילדיי,

אשר מלמדים אותי

כל יום מחדש

לאפות כיכר שלמה.

.

(דיאנה אידלמן, הקדשה לספרה הכנה להורות)

.

.

"בואו ננשום… אחר כך נדבר"

.

(שם, שם)

.

.

ג'וליאנה צבטה לי את הלב על התגובה הראשונה, כששאלה אם אנחנו הורים מושלמים או מה. התנצלתי והסברתי על פני שלוש תגובות, ועדיין אני מרגיש שאת העיקר פספסתי: אין פה עניין של מושלמות, אלא פשוט גישה אחרת, עם סדרי עדיפויות שונים והקצאת משאבים בכיוונים אחרים. כמו שכתבתי לוורצל בתגובה אחרת, הגבלה (ריסון הרצון והסקרנות של הילד) והפעלה (יצירת גירויים חיצוניים ותעסוקה לילד) הם שני צדדים של אותו מטבע. ושתי הפעולות האלה גוזלות אנרגיה ומשאבים יקרים, כמו זמן וסבלנות. ושתיהן גם יוצרות מעגל קסמים זדוני (vicious circle ) – מזינות את עצמן ומזינות זו את זו.

.

.

כלומר: הגבלה גוררת עוד הגבלה (כי הילד מתרגל לאיסורים שרירותיים שמונחתים מלמעלה, במקום ללמוד להסתמך על ההיגיון הבריא שלו, להקשיב להסברים ולהגיע להסכמה; ובד בבד, לומד שאפשר לעשות דווקא כדי לקבל תשומת לב). הפעלה גוררת עוד הפעלה (כי הילד לא מפתח את הסקרנות ומתרגל לצרוך בידור בפאסיביות ולמלא הוראות).

.

אבל מעבר לזה: הגבלה גוררת הפעלה (כי משובים שליליים עקביים על התנסויות חדשות מדכאים את הרצון של הילד להתנסות, והוא לומד לעשות רק מה שאומרים לו) והפעלה גוררת הגבלה (כי הילד לא לומד להעסיק את עצמו, שוכח איך להיות עם עצמו ובתוך עצמו,  ועושה פרובוקציות מתוך שעמום כדי למשוך תשומת לב).

.

לכן, לדעתי, צמצום למינימום של שתי צורות ההתערבות ההורית האלה טוב לא רק לילד אלא גם להורים. ככל שמתערבים פחות, הצורך בהתערבות יורד. ככל שהתקשורת חופשית יותר, מצטברים פחות מתחים. ככל שהילד לומד לסמוך על עצמו ולחשוב בעצמו, פוחת הסיכוי לנזקים בגוף וברכוש. ככל שמפריעים פחות לטבע לעשות את שלו, נדרשים פחות תיקונים שמצריכים פחות מאמץ. בעצם זה "זן ואמנות ההורות", ויום אחד אני עוד אעז לכתוב פוסט בשם הזה. בינתיים אפשר לחשוב על המוח כקבוצת שרירים. השרירים שנְפַתֵח יתחזקו, בעוד אלה שנרסן (או נזניח) יתנוונו.

.

.

דוגמא (לצרכי המחשה בלבד)

בעייה:

1. ילדה משועממת

2. קערת כביסה שצריך לתלות

פיתרון:

"אני הולך לתלות כביסה."

("רוצה להצטרף?")

(התוספת לא הכרחית אם מתחילים מספיק מוקדם.)

.

.

אבל התגובה שהכי טרדה את מנוחתי היתה של "אחד שאני מכיר", ולא רק בגלל הנימה האישית של הכינוי. בשיחות עם הורים בעולם האמיתי, אני יודע שמגיע הזמן להתקפל בנימוס כשאני שומע משפט בנוסח "הילדים שלי [או אני] ישנו במיטה נפרדת/לא ינקו/הלכו למעון בגיל 3 חודשים/וכו' ובכל זאת יצאו מוצלחים." כי מה תגיד להם? "כן, אבל הם יכלו לצאת יותר מוצלחים?" לא נעים, וגם לא בהכרח נכון.

.

אבל כאן, בנינוחות המונולוג בבלוג, אני יכול לנסות לפרק את המוקש הזה, וליתר ביטחון אני נתלה באילן גבוה: נדמה לי שכבר הזכרתי בחטף (גוגל מכחיש) את הספר המכונן "הדרמה של הילד המחונן" מאת הפסיכולוגית אליס מילר. אחד הדברים שנחרתו בזיכרוני מהספר היה הטענה של מילר שהמקרים הכי מעניינים מבחינתה הם המבוגרים שטוענים שהיתה להם "ילדות מאושרת". תנו לי שעה עם מטופל כזה, ואני מביאה לכם סאגת ייסורים סוחטת דמעות, אמרה מילר. (או שזה היה קלינט איסטווד? סליחה אם שיבשתי את הציטוט.)

.

אליבא דמילר, סיפור ה"ילדות המאושרת" הוא סיפור-כיסוי שאנשים מוכרים לאחרים וגם לעצמם. מתחתיו מתחבא בדרך כלל סבך של חסכים וחרדות, דימוי עצמי פגוע ושלילי שמוסווה בפסאדה של "עסקים כרגיל". נדמה לי שהיא השתמשה במונח "דיסוננס קוגניטיבי", אבל אני לא רוצה להכניס לה מילים לפה. היא כן דיברה על "הפרעה/אישיות נרקסיסטית", וכנראה שזה הרבה יותר נפוץ ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. ומה הסיבה לדיסוננס הזה? כאן נכנס לתמונה הילד ה"מחונן", שלפי ההגדרה של מילר אינו מחונן-IQ אלא "פשוט" ילד רגיש וערני. הילד הזה קולט את הציפיות של הוריו, ומתאמץ להתאים את עצמו לציפיות שלהם - הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. הציפיות האלה לא מסתכמות בהוראות המילוליות הישירות שהילד שומע, אלא בספקטרום רחב של התנהגויות ומסרים שהילד (הרגיש והערני, כזכור) קולט בשלל דרכים לא-מודעות – לא מבחינת ההורים ובוודאי שלא מבחינתו.

.

הציפיות שלנו מגבשות את ההתנהגות של הילד, ויתרה מכך – את תפיסת המציאות שלו. אנחנו יוצרים אצלו שלל עכבות והתניות פבלוביות – רובן אקראיות ושרירותיות – שיכתיבו את מהלך חייו מתחת לסף ההכרה ויצֵרו את צעדיו עם כל הטיפולים הפסיכולוגיים וסדנאות המדיטציה שיעבור בניסיון להיפטר מהן. והכי גרוע: אנחנו מתלבטים אם לזרוק בגד או צעצוע ישן שקיבלנו בירושה, אבל את רוב ההתניות האלה קיבלנו בירושה מההורים שלנו (כי הרי "היתה לנו ילדות מאושרת" ו"יצאנו מוצלחים") ואנחנו מעבירים אותן הלאה בלי להקדיש לזה שמץ של מחשבה. החל מ"אוי ואבוי אתה תיפול!" וכלה ב"איכס, אל תיגע בזה!", דרך "אל תשחק באוכל" והלהיט העדכני "תצייר בתוך הקווים" (ואל תיגע בכדור, אתה בנבדל! (;)

.


.

אולי קצת התפזרתי, אבל הכל מתחבר לאותה נקודה: הפעלות והגבלות הן שתי דרכים רבות עוצמה ליצירת ציפיות. אני מצפה ממך לעשות את זה; אני מצפה ממך לא לעשות את זה. אני מצפה ממך לראות את הציפור ולא את הפרחים. אני מצפה ממך לצייר בתוך הקווים. אני מצפה ממך ליהנות ("נכון שהיה כיף?"). אני מצפה ממך לעשות, להבין, לחוש, להרגיש ולחשוב את מה שנראה לי נכון וראוי. ברור שאף הורה לא יכול (ולא צריך) להימנע מזה לגמרי, אחרי הכל זהו חינוך. אבל חשוב לזכור שגם ככה אנחנו מחנכים את הילד בכל מילה, בכל מעשה, בכל הרמת גבה וצקצוק שפתיים. הפעוט (עד גיל 3? נגיד 5?) הוא כמו ספוג. המוח שלו נקי יחסית מהרעש הלבן שאנחנו כבר התרגלנו אליו, ודברים קטנים מותירים בו רושם עצום. ראיתם איך תינוקות מתהפנטים למראה אצבעות זזות? ראיתם איך הם נחרדים מכל רעש הכי קטן? איזו אטרקציה מהווים נמלה ועכביש לילד בן שנתיים?

.

מבחינת הילד, העולם הוא מסתורין אחד גדול, מלא פוטנציאל מופלא כמו הארה או טריפ LSD משובח בשיאו. עבורו, רוב ההגבלות וההפעלות שאנחנו "מנחיתים" עליו נראות שרירותיות וסתומות. אבל לרוב הוא לומד לציית בלי לשאול שאלות, או בלי לצפות לתשובות לומד לענות על הציפיות של האלים הנשגבים שמנהלים את חייו והוא תלוי בהם לקיומו, כדי לזכות בגמול מענג ולהימנע מגמול כואב. התניה פבלובית. אילוף. וכך, עוד לפני שהוא מספיק ללמוד את חוקי הטבע, הילד לומד את חוקי המשפחה, חוקי החברה. סוציאליזציה. קולקטיבציה. שום סיכוי להבשלה בריאה ומלאה של האינדיבידואל, התהליך שיונג כינה אינדיבידואציה. אין פלא שאין כמעט אדם מבוגר שמחובר לרצון האמיתי שלו, משוחרר ומאושר ומואר. אין פלא שהרבה מהאלים הפופולריים בדתות העולם הם בעצם הורים אלימים שמכים והורגים את ילדיהם/חסידיהם, צאן מרעיתם. ככה נכחד הקסם מהעולם.

.


.

אוף, בכלל לא התכוונתי שיצא כל כך תיאורטי וכבד. אשמח להרחיב ולבאר בתגובות. מה שכן התכוונתי לכתוב, בכל אופן, הוא שבמובן אירוני מאוד "התמזל מזלי" לא לשגות באשליה שהיתה לי ילדות מאושרת ולו לרגע אחד מימי חיי. לא ניכנס לפרטים, ואני בטוח שיש סיפורים הרבה יותר סוחטי-דמעות משלי, אבל זאת עובדה. אני גם לא אומר שלא קיבלתי כלום מההורים שלי, או לא למדתי כלום, אבל לא היה לי טוב, וידעתי שלא טוב לי.

.

עברו הרבה שנים והרבה פגישות עם אנשים מאושרים עד שהבנתי שהפצע הזה אינו מחויב המציאות. למדתי אינטימיות ואמפטיה מתוך ספרים, בניסיון להשלים את החסר ולמלא את החלל שבקיומו הרגשתי – מחסור בדברים שאמורים להיות הכי אינטואיטיביים ומובנים מאליהם, אבני-יסוד חסרות של תקשורת בין-אישית, דימוי עצמי, ביטחון עצמי. ועדיין, כמעט עד רגע האמת (ואולי גם אחריו) לא האמנתי בהיתכנות של חיי משפחה שאינם סבל מתמשך. לא האמנתי שאני יכול להיות אבא, בטח שלא אבא מוצלח, שלא לדבר על אבא מאושר. אלמלא ההתעקשות הסבלנית וחסרת-הפשר של המרמיטה, סביר להניח שלא הייתי מצליח באף אחד מהדברים האלה. כי למרות כל מה שידעתי בתיאוריה, שדי העבר עוד היו מושרשים בי בחוזקה, ולעתים קרובות מדי שמעתי לחרדתי את קולו של אבי בוקע מפי, ראיתי אותו בצלליתי. אבל כמו שכתבתי, יש פה מעגל קסמים. מנסים במודע לשנות הרגלים, ונופלים פעם ועוד פעם, אבל ככל שמתמידים זה הולך ונהיה יותר ויותר קל, יותר ויותר טבעי ו"זורם". כמו כל מיומנות בעצם, כמו כל שריר. אנחנו עדיין מפספסים, ולומדים גם להעיר זה ולזה ואפילו לקבל ביקורת (אם כי מדי פעם יש כשלונות ספקטקולריים בתחום הזה, אהמ). והתוצאה היא שיותר ויותר דברים שהיו מוֹקשים הופכים לרגעים של מי מנוחות.

.

.

ורציתי גם להעיר משהו על קצב של ילדים; וכבר שנה אני מנסה לכתוב פוסט בעניין מה שהיה לקראולי להגיד על המשפחה: אויב הציבור מס' 1. אבל יצאו המון מילים גם ככה. תודה שקראתם עד הלום ושבוע של אהבה דשנה לכולנו. שתהיו לכיכרות ולא לפירורים.

.

.

אמרתי לך שאסור ללכת לפה

כי מלא פה לכלוכים ומטונף פה

ויש פה נחשים ועקרבים

ואתה תיפול ותשבור את הראש

[נשמע בשכונה, היום]

.

.

.

ולסיום כמה מילות חוכמה רלוונטיות מאת לו ריד

(את השיר לא מצאתי ברשת לצערי, לא בחינם בכל אופן. מדהים)

.