להיות בכל סיטואציה
עד שהיא נגמרת.
ואז, ורק אז, להמשיך הלאה.
זה הכל. זה כל הקסם.
(בתפרים, שם הייתי נופל.)

.

בעצרת לא היינו בסוף, דרך אגב. והנה הסיפור, מתוך פוסט שהתחלתי לכתוב אתמול וזנחתי בעוון להג יתר ותת-פואנטה:

יצאנו פחות או יותר בשעת היעד, הישג ראוי להתכבד בו. תוך רבע שעה היינו בתל אביב, ואפילו מצאנו חנייה בשאוּל המלך. נתנו לילדים שנרדמו בדרך לישון עוד קצת, ולבסוף צעדנו מעדנות אל מקום העצרת… שבדיוק נגמרה.

בדרך עוד הספקנו לשמוע צלילים אחרונים של מוזיקה, אבל כשהגענו לא נותר לנו אלא לראות את אחרוני המתכנסים עולים על ההסעות ולחזות בפירוק הבמה. איכשהו הצלחתי לפספס לגמרי את הבנת הנקרא ולהגיע משום מה למסקנה שהצעדה מתחילה אמנם ב11:00, אבל העצרת מתחילה ב14:00.

מחדל, ולא הראשון שלי.

כן, נו, מרוב עשיית דברים עד הסוף, הצלחתי איכשהו להתבלבל לגמרי בקריאת ההזמנה. כפרות.