כבר לפני שעתיים הבטחתי בטוויטר שאני מתנתק ועובר לבכי אנלוגי ישן וטוב, אבל רק כשפתחתי את תיבת הפוסט התחילו הדמעות לזלוג. כנראה שהבלוג פיתח כוח תירפויטי.

אני לא רוצה לעשות סדר במחשבות שלי. אין לי שום כוונה לשטוח פה תזה מסודרת על מה שהיה צריך לעשות, ובטח שלא אכנס לוויכוח על מה בדיוק קרה, ומי פתח באלימות והאם היה נשק חם על הספינות. זה לא ממש חשוב.

זה לא ממש חשוב, כי מדינה ריבונית שרוצה להתמודד עם פעולת התנגדות שמתיימרת להיות בלתי-אלימה, לא עושה את זה בארבע בבוקר, בשעת הגנבים, עם לוחמי קומנדו רעולי פנים שמשתלשלים בחבלים ממסוקים.

מדינה ריבונית, ועוד אחת שרוצה להצטייר כחברה במשפחת האומות המתוקנות , עושה פעולה כזאת באור יום, תוך שימוש נרחב וסבלני באמצעים לא קטלניים לפיזור הפגנות, תחת עינה הצופייה של התקשורת העולמית. זה נכון יותר גם מהבחינה התעמולתית, וגם מבחינת ההשפעה התודעתית על הפעילים עצמם. רבאק, האנשים האלה משוכנעים שחיילי צה"ל יורים בילדים להנאתם,1 איך חשבתם שהם יגיבו כשיראו קומנדו ישראלי פושט עליהם באישון לילה? לא נשארה שמץ של תבונה מינימלית בקודקודייה הישראלית?

כמחווה פטריוטית למדינה, החלטתי לירות לעצמי ברגל ואז לפרסם את זה באל-ג'זירה

(Vandersister)

אז זהו, שלא. ציטטתי כאן לא מזמן2 מתוך מאמר שעסק בארגון הנרקיסיסטי, שמאבד בהדרגה את הקשר עם המציאות ויוצר פער בלתי ניתן לגישור בין הדימוי העצמי שלו לבין האופן שהוא נתפס בעולם החיצון. בגלל זה העיתונות עוד מסוגלת לקונן על "כישלון ההסברה הישראלית", כאילו אם רק נסביר טוב יותר, ייפקחו עיני העולם לצדקתנו. צדקתנו המוחלטת כל כך, עד שהיא נותרת בלתי מעורערת גם אחרי שאנחנו הורגים מספר דו-ספרתי של אנשים, ללא כל איום ישיר מצידם, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, כמו רוצחים בלילה. כמו פיראטים סומליים.

(רבאק, אפילו כשהבריטים השתלטו על ספינת המעפילים אקסודוס הם גמרו את זה עם ארבעה הרוגים "בלבד".)

אז הנה, הדיסוננס הקולקטיבי הזה בא היום לידי ביטוי חותך, עקוב מדם. זה ניכר בהתנהלות ההיסטרית של ההסברה הישראלית בימים האחרונים, זה בא לידי ביטוי בביצוע האלים, החפוז והמטומטם של הפעולה עצמה – כאילו הקומנדו נכנס לשחרר את גלעד שליט, ולא לעצור אזרחים. זה בא לידי ביטוי בתגובות האוטומטיות של קובעי המדיניות ושל הטוקבקיסטים,3 שיישרו קו סופית כנראה. בראי ההיסטוריה, היום הזה ייזכר אולי כיום שבו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון קרעה מעל פניה את המסכה.

קוראים מתמידים כבר שמו לב אולי שאני נוטה לחשוד שהמשטר הישראלי חותר לפיצוץ עם הפלסטינים, מחוץ לקו הירוק ובתוכו. משטר דיכוי מעדיף התנגדות אלימה – היא נותנת לו עילה להגביר את הדיכוי. בגלל זה סיפרו לנו שהחרם הכלכלי של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות הוא "טרור כלכלי", בגלל זה הציגו את המשט מראשיתו כ"תעמולה אלימה". כשצייצתי את התובנה הזאת אתמול, לא העליתי על דעתי שהצבא הטוב בעולם ינקוט פעולה כל כך "רשלנית", כל כך חסרת כבוד לחיי אדם. קשה לי לחשוב על תסריט אחר, חוץ מטורפדו אולי, שהיה מסלים את המצב הרגיש-גם-ככה בצורה כזאת.

כמו ששרו שב"ק ס': יהיה פיצוץ.

If you're brave and you're kind, turn this song into a prayer

(ותודה לירון טן-ברינק על ההשראה לכותרת ולקליפ)
לפני כמה חודשים ראיתי בערוץ 1 סרט על המגעים שהביאו לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה.
בסיום הוקרנה כתובית שציינה שבהמשך, הIRA למד מהANC שיעורים בהתנגדות לא-אלימה.
ואז הוקרנה עוד כתובית שציינה שהיום הIRA מעביר את הלקחים האלה לחמאס.
אולי חבל שממשלת ישראל לא לקחה שיעורים מהאפריקנרים.
  1. ולצורך העניין לא משנה בכלל אם זה נכון או לא. []
  2. עמוק עמוק בתחתית הפוסט, בעוונותיי []
  3. ואחת בטוויטר כבר הספיקה להאשים אותי שלא אכפת לי מחייל השייטת שנפצע אנושות; הקורבן הנצחי מכה שוב. []