Do What Thou Wilt Shall Be the Whole of the Law

Love is the Law, Love under Will

.

.

ביום שישי אחרי חצות שברתי שגרה – כיביתי את הטלוויזיה, נכנסתי לאוטו ויצאתי מהפרבר הרדום לעיר הגדולה, למסיבה התלת-פאזית של ברזילי, שהתקיימה בחניון מתחת למבנה תעשייתי ברחוב קיבוץ גלויות.

.

תלת-פאזי, דהיינו שלוש רחבות: עם הכניסה לחניון מגיעים לרחבת ההיפ-הופ. הדי-ג'יים שורטים תקליטים בעמדה וההורמונים שורפים את הרחבה. לנוכח טווח הגילאים במסיבות של הליין הזה, אנשים בגילי הם בחזקת אשמאי זקן עד שיוכח אחרת, וקשה להוכיח אחרת כשחבורת ארנבות לבושות בממחטות עושות הכל כדי לבדוק ולחקור את הכוח שלהן על גברים. אז עם כל חיבתי לסקראצ'ים, ענטוזים וחישגוזים, המשכתי הלאה. בהמשך החניון חימם נדב רביד את העמדה ברחבה של בוטניקה, שמנגנים כל מיני דברים שונים ומשונים שיכולים בלילות טובים להישזר יחד לאחלה מסיבה. אני מעריץ את נדב רביד מאז לילות רביעי בסופהביט, כשהיה עובר משירי פאנקי-סול בני שלושים שנה לדראם-אן-בייס חדש מהניילונים בלי שנרגיש בכלל, תוך מיקס וחצי. אבל הרחבה עוד היתה ריקה לגמרי והיה קררר, אז המשכתי לרחבה הבאה.

.

שנמצאה במפלס מתחת, deeper underground . שם, מתחת לתקרה בגובה שלושה מטר בקושי, חבורת אינפיוז אירחה את עדי לב והחברים שלה מאמסטרדם ללילה של דראם-אן-בייס לפּנים, מהיר וסוער. בזכות המיקום העמוק והתקרה הנמוכה היה שם חמים כבר באחת בלילה, כשלמעלה עוד הסתובבו פינגווינים בשממה הקפואה. בהמשך הלילה, הרחבה הפכה לסווט-לודג' כהלכתו; הסאונד, שנשמע לי קצת חלש ודל בהתחלה, השתפר עם התמלאות הרחבה וגלים של בס הרעידו את כל הגוף כמו היו צ'י טהור. שני מקרני לייזר ירוקים ניקבו את האפלה, ויאללה לרקוד.

כבר הייתי בכמה מסיבות אינפיוז, ורובן היו אינטנסיביות מדי בשבילי, כנראה בגלל השילוב של הצפיפות עם המהירות. בדרך כלל, במועדונים תקניים, הרחבה היתה הופכת לרקמה אנושית אחת צפופה, פראית ומזיעה, ועוד כזאת ש-80-90 אחוז מתוכה הם גברים אגרסיביים. הפעם לא היתה בעיית מקום, ושתי הרחבות למעלה תרמו לסלקציה טבעית. היה מקום להתפרע בלי לדפוק חשבון ובלי להתנגש. כשהצפיפות לא מחייבת להילחם על טריטוריה, אפשר להירגע ולחייך, ומהר מאוד התחיל להתרקם הוַוייב הייחודי והכל-כך חמקמק שהופך מסיבה סבבית לאירוע מאגי שמפעים את הלב וממלא אותי שמחה ואנרגיה.

.

כי יש איזה סוג של כישוף שאפשר לעשות רק ברחבת ריקודים חיה ושוקקת, צפופה במידה, כשאנשים רוקדים עם הלב והנשמה, פורקים אגרסיות ומפרקים הגנות, ועוד בליווי כל מיני חומרים משני-תודעה, מסירי מסכות ומעמעמי פילטרים. בלילות כאלה אנשים רגישים יותר, אמיתיים יותר, חיים יותר, ומזכירים לי שכולנו אכן רקמה אחת, חיה ונושמת ומתקשרת ברבדים שהתודעה הרציונלית מתכחשת לקיומם.

.


.

ההגדרה הנוכחית שלי לכישוף הזה היא: להפוך מרפקים מתנועעים באגרסיביות לאגנים מתנועעים בחושניות.

להפוך את הרחבה, או לפחות את המרחב סביבי, למקום שנעים לחיות ולרקוד בו. למען עתיד ילדינו.

.

הדינמיקה שבבסיסו, העיקרון המפעיל, הוא זה: נשים לא אוהבות שגברים זרים נוגעים בהן ברחבה.

לא בכף-היד במודע, ולא במרפק בלא-מודע.

.

הטכניקה: פשוט לרקוד.

ריקוד משוחרר. בלי פחד, בלי אשמה, בלי בושה, בלי חמדנות וחשוב מכל – בלי אגרסיביות.

.


.

אני עובד על זה כבר עשר שנים, מאז שנחתתי במועדוני לונדון היישר ממסיבות הטבע בהודו ובישראל. הגודש האנושי שם הכה אותי בתדהמה. פתאום לא היה לי מקום לזוז; ובכל זאת ראיתי אנשים אחרים שכן זזים, כן רוקדים ומתפרקים, אבל לא תוקעים מרפקים. נאלצתי לפקוח את העיניים. פשוטו כמשמעו. לפני זה רקדתי כאילו האנשים סביבי לא קיימים.

בעצם כל המסע הזה התחיל בניסיון למצוא מקום נוח לרקוד. כדי לבדוק מי מפריע לי בזה ולמה, התחלתי לרקוד בעיניים פקוחות, בניסיון להיות מודע לאנשים סביבי ולא רק למוסיקה. ואז מתחילות האינטראקציות, ואז מתחילה העבודה. כי תמיד, במוקדם או במאוחר, אני נתקל במישהו אגרסיבי. בדרך כלל הם גברים, מן הסתם, והם כועסים. הם רוצים טריטוריה, הם רוצים כבוד והם רוצים לפרוק. בעיקר לפרוק, ועדיף שיהיה גם זיון. וחלק גדול מהם, כמה קורע את הלב לראות, לא מסוגלים לתקשורת לא כוחנית. צריך להרחיב? בואו נגיד רק שאצל חלקם אפשר כמעט לראות את תג היחידה מקועקע בעור, מתחת לחולצה או בלעדיה. הפרצוף נחוש, הלסת חשוקה, העיניים לטושות, הידיים מתנפנפות, מצליפות, דוחפות. האגן, בדרך כלל, לא ממש זז.

.

הם דוחפים, הן נהדפות, ובחלק מהמקרים הן נדחפות לכיווני כי אני לא נוגע ולא דוחף, אז אני בטוח יחסית.

(ואל תשאלו כמה זמן ועבודה זה לקח עד שהבנתי שבגלל זה הן מגיעות לקרבתי, ולא בגלל שהן נמשכות בעבותות קסם אל הריקוד המופלא/הכריזמה המהפנטת/הצ'י המרוכז שלי. כבר ציינתי שאני לומד את הדבר הזה עשר שנים?)

וכשהן באות, הם באים אחריהם. והם רוצים לְפנות אותי מהשטח, בעיקר אם אני מעז להסתכל על מישהי שהם בונים עליה, שזה אומר פחות או יותר כל בחורה בטווח נגיעה. אז אני רוקד איתם, ואיתן. רוקד עם התנועות, עם התגובות, עם הדחיפות, עם המבטים. מגיב איך שיוצא.

.

לפעמים אני מפנה מקום, לפעמים אני מציב מותן או כתף או רגל יציבה ונותן קונטרה קטנה; לפעמים אני מסתכל בעיניים ולפעמים אני מתעלם; לפעמים אני מפנה את הכתף, לפעמים את הגב ולפעמים את הבטן. התגובות שלי משתנות עם הנסיבות, לפעמים מהאינטואיציה ולפעמים מהשכל (כשניסיתי להסתמך רק על האינטואיציה או רק על המחשבה, הסתבכתי). וכל הזמן אני ממשיך לרקוד, לנשום ולזכור שבאתי ליהנות. מנסה לחייך בלי להתנשא. כי אמפטיה מזויפת צורמת כמו תקליט קופץ.


I feel your pain, man. You don't have to step on my toe.


ואיכשהו זה עובד. עוד לא לגמרי ברור לי איך. מבט עיניים יכול להכיל המון תקשורת, שלא לדבר על תנועות ידיים. הטנטרים היו מודעים לכוח האדיר של תנועות ידיים; הם קראו לזה מוּדרָה. ככל שאני משתכלל, ההתערבויות שלי נהיות יותר מינוריות. לא רוצה להסתבך, רק לרקוד.

.

יש כמובן אינספור וריאציות של הדינמיקה המתוארת לעיל, כמספר ההתנהגויות האנושיות. כל דחיפה שאני סופג היא סיפור אחר, בנאדם אחר עם מצוקות אחרות ואנרגיות אחרות. יש חרמנים שמחפשים זיון (שזה כמעט כל מי שעוד לא מצא), יש אלימים שמחפשים עימות, יש נגררים שמחפשים חיזוק, יש כאלה שרק רוצים לרקוד עם חברה שלהם ונשבר להם הזין מכל אלה שמתחילים איתה, יש שפוכים משלל סמים, כל אחד עם ההשפעות שלו והתגובות שלו. ויש הרבה פחד. אמונה מושרשת שהזולת הוא גיהנום. אני מנסה להוכיח אחרת.

.

ועוד לא דיברתי על הבנות. ישנן בנות… תקופה ארוכה ניסיתי להתעלם מהן, בהתחלה היה לי יותר קל עם הבנים. פחדתי מהתאווה שלי יותר משפחדתי מהאגרסיביות. לאט לאט למדתי לרקוד גם איתן, ולהבין מה מניע אותן. את הטיזריות, הביישניות, המחפשות חבר, המחפשות זיון, ליטוף, חיוך; אלה עם החבר שככל שהוא נהיה יותר רכושני הן משתרללות יותר; אלה שדווקא מוצא חן בעיניהן החתיך המגודל שמנסה להתחיל אתן; אלה שרוצות אישור לנשיות שלהן וליופי שלהן; אלה שיש ניגוד מבלבל בין הלבוש החושפני לשפת הגוף המסוגרת שלהן; אלה שרוצות לרקוד אבל מתביישות; אלה שלא רוצות לרקוד אלא לדגמן פוזות ולקבל הערצה. כמה חוסר ביטחון, כמה רגשות ורצונות סותרים, כמה פחד ומגננות. התחלתי להבין מתי הן רוצות שאתעלם ומתי שאסתכל עליהן – ומתי להסתכל בעיניים ומתי בשדיים, מתי בידידותיות מגוננת ומתי בתשוקה עירומה. הבנתי גם שבכל מקרה, כמה שהן לא מתקרבות וכמה שהן לא מפתות, בשום מצב הן לא רוצות שייגעו בהן, גם אם נדמה שכן. טוב, אולי חוץ מאלה, הסליזיות במיוחד ברחבות משוחררות במיוחד, שתופסות לי את היד ומנחות אותה. לעתים נדירות ממש אני פוגש נשמה תאומה, אחת שבאה לרקוד, אז אנחנו רוקדים כמה שיוצא, עד שאיזו הפרעה אגרסיבית מפרה את ההרמוניה, וממשיכים הלאה.

.

כן כן, הלאה. הוויתור על attachment היה אחד השלבים הכי קשים בלימודי הריקוד שלי, ובהתאם הכי משתלמים. אני כבר לא מנסה להאריך בכוח רגעים נעימים ובטח שלא מנסה "להמשיך הלאה" בהתאם לתו"ל הכיבוש הגברי. עוד דבר שגיליתי הוא שאני נמשך לבחורות ברחבה לפי צורת הריקוד שלהן, ולא לפי המראה. בחורות עם עיניים מתות שרוקדות במכאניות לא עושות לי את זה, ולא משנה כמה חטוב הגוף שלהן וכמה זנותי הלבוש שלהן. אלה עם העיניים המאירות שרוקדות בחושניות אמיתית, מהנשמה, מסוגלות לגרום לי זקפות מפתיעות, אפילו אם ברחוב לא הייתי מעיף בהן מבט שלישי. בכל מקרה, אף פעם לא הייתי מסוגל להתחיל עם בחורות במועדונים, או בכלל לדבר הרבה. כשהייתי סינגל עוד הרגשתי לחץ וחרדת פספוס לפעמים. היום, כשיש לי אישה שאני אוהב ומשפחה שהיא הדבר הכי חשוב לי בעולם, ברור לי שאני לא יכול להציע לאף אחת יותר מחפוז בפינה אפלה. וכנראה שלא הייתי חושק מלכתחילה במישהי שחושקת באפשרות הזאת, והמסטוליות-ביד-היוצר שכבר לא יודעות מה הן רוצות – הן צריכות רכּוּת ולא קשיוּת. אני מניח שלא הייתי צורח ונאבק אם מישהי היתה תופסת אותי וגוררת אותי לשירותים, אבל כנראה משהו בהתנהגות שלי מבטל את האפשרות הזאת מראש, וגיליתי שעצם המחשבה על זה מעכירה את האווירה סביבי. ברחבה אני מאמין בטלפתיה.

.


באיזשהו שלב החום בכבשן התת-קרקעי גבר עלי ויצאתי לצ'יל-אאוט ברחבת בוטניקה. שהתמלאה בינתיים, אבל לא ממש התרוממה. אנשים יפים, ימבה כוסיות חבל"ז, אבל וייב אַין. כמעט כולם היו עסוקים מדי בפוזה בשביל להזיע, והרוב פשוט עמדו ברחבה – מסתכלים, מדברים, מעשנים, שותים, מצלמים אחד את השני או סתם מתעסקים בטלפונים שלהם – ממש מסיבה אינטראקטיבית בנוסח הדור השלישי. יכול להיות שהאנשים האלה שייכים לברנז'ה זו או אחרת, אבל למזלי אני לא מזהה פרצופים, ומינגלינג אף פעם לא היה הקטע שלי - בטח לא כשאפשר לרקוד באותו זמן - אז חזרתי למרחץ הזיעה ברחבה הרוטטת למטה ונשארתי עד חמש וחצי. הרחבה התרווחה קצת אבל הווייב עוד היה שם והחזיק אותי על הרגליים בלי שום קמצוץ כימיקלי. הייתי ממשיך עוד אבל רציתי להשאיר עוד משהו מהשבת למשפחה. אחרי ארבע שעות שינה קמתי, עם חיוך לא אופייני לי בבקרים, מלא צ'י שלא עזב אותי גם כשהתמלאתי צ'ולנט עם השבט.

.

.

(וואו, ממש כתבתי את זה. עצם הניסיון לבטא את הדברים האלה במילים מלביש לי איזושהי נימת גורו-ג'י טרחנית שלא נוח לי איתה. אז חשוב לי להבהיר שה'הילינג' שאני עושה בסשנים האלה מופנה קודם כלפי עצמי, כלפי הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שאני מגלה בעצמי כל פעם מחדש, כלפי הפחד והבושה והאשמה והחמדנות והאגרסיביות שחוזרים תמיד ומרימים את ראשם המכוער שנייה אחרי שאתה חושב שנפטרת מהם. אני לומד אנשים אחרים, אני לומד את עצמי, אני משחרר את הגוף והנשמה בריקוד. אני משתדל להשרות סביבי אווירה אוהבת ולא מאיימת. וזאת כל התורה על רגל אחת. ועל זה השחתתי כל כך הרבה מילים.)

.

אז אם בכל זאת הגעתם עד פה, קבלו שני טיפים מעשיים למכשף החובב ברחבת הריקודים:

.

א. פקחו עיניים לרווחה. אל תעצמו עיניים, ובטח אל תכסו אותם במשקפי-שמש. העיניים הן החלון לנשמה, כידוע, והריקוד היפה באמת הוא הריקוד שבו הנשמה מובילה את הגוף, כאמור. אם אתם צריכים משקפיים, עדיף עדשות מגע.

.

ב. פתחו ידיים לרווחה. לא יאומן איך הווייב משתנה כשפותחים ידיים מאוגרפות בריקוד. פזרו בנדיבות את הצ'י מקצות האצבעות; בשבילי אין מקום טוב יותר מרחבת ריקודים להרגיש עד כמה צ'י יכול להיות מוחשי, לראות את הפעולה המיידית שלו במו עיניי.

.

.

Rave, Rave Against the Dying of the Light

Every Man and Every Woman is A Star

.