ייעוד, שבט, ועוד דברים שמצאתי בלונדון (תחנות בזמן #10)
לפני כמה שנים קיטרתי באוזני מפיק ידידותי בהוצאת ספרים שהעסיקה אותי על התעריפים הנמוכים שאני מצליח לחלץ. בתשובה הוא הציע לי להתמקד ולהתמחות בתחום מסוים, כדי להעלות את ערכי בשוק. נחרתי בבוז. התמחות נועדה לחרקים, הרי. ואני, איש רנסנס שכמוני, מתעניין בהכל ויכול לעשות הכל.
.
כמה שנים ואי-אילו ספרים משמימים אחרי, אני חוזר בי מההצהרה הזאת. קודם כל, לא הכל מעניין אותי, וספרים פשוטים עלולים לפעמים להוציא לי את המיץ מרוב שעמום. יתרה מכך, מסתמן במובהק שיש נושא אחד שמעורר בי יותר עניין, התלהבות, התמדה ואמונה במה שאני עושה, מה שגם תורם ישירות לקלות העבודה ומהירותה. והנושא הזה הוא חינוך.
.
כל פעם שמגיע טקסט מהפרויקט החינוכי שהתמזל מזלי לחבור אליו, אני מתמלא עזוז. היום התבשרתי (חמסה חמסה) שנפח העבודה צפוי לגדול בשבועות הקרובים (חמסה חמסה, כי כבר שבעתי הבטחות שווא). ההבנה שזה התחום שמושך אותי, לצד הסיפוק הגובר שאני שואב מהעבודה השנייה, החדשה שלי, העלו בזיכרוני משהו שכתבתי פעם ביומני.
.
אבל הטריגר המיידי היה כשהגעתי הערב, במהלך תרגום מצגת על מנהיגות חינוכית, לציטוט הבא:
.
"עבודה מעניקה לנו את משמעות יומנו, לא רק את פת יומנו; אנו עוסקים בה בשביל לזכות בהכרה, לא רק במשכורת; בקיצור, בשביל שיהיו לנו חיים מסוג זה או אחר, במקום שנמות בצורה זו או אחרת בימים ראשון-שישי…יש לנו זכות לבקש מעבודתנו שתכלול בחוּבה משמעות, הכרה, התפעמות וחיים."
.
.
אז התחלתי לחפש את התחנה ההיא בזמן, ואחרי שעברתי על כמה וכמה מחברות גיליתי למרבה הפלא שהטקסט שעלה לי בראש נכתב מיד אחרי שחזרתי ללונדון בסתיו 96', לשנה השנייה של הלימודים.
.
מה שאומר שאנחנו ממשיכים ישירות מסיום העונה שעברה, תוך דילוג אלגנטי [לעת עתה לפחות] על הגיחה לתל-אביב.
.
אז לכבוד הסינכרוניסיטי הזאת, ולכבוד החשיש שחזר מבצורת ממושכת ולכבוד זה שמחר אני דווקא לא צריך מוקדם, החלטתי לצ'פר את עצמי ולעבות את הפוסט בעוד כמה קטעי יומן, לפני ואחרי הטקסט המדובר. סתם בשביל הרצף ההיסטורי, שלמות הנראטיב וחדוות המאגניבות.
(לקוראינו חסרי הסבלנות מדור הסמס – זפזפו ישר להערה בסגול.)
.
בקריאה לאחור, זה בערך השלב שהכתיבה שלי מתחילה להיות מעניינת בעיניי.
.
.
22.9.96
בוקר
פינסבורי פארק
(…)
.
סנאים עם ערמונים בפה מברכים אותי עם שובי.
המטוס המריא בשעה וחצי איחור, ולידי ישבו שתי לונדוניות חמודות שחזרו מהתנדבות בקיבוץ חוקוק.
הקרינו את Twister , שדווקא אמור להיות סרט טוב אבל אני זיהיתי כבר בדקות הפתיחה את המסר הכל כך אמריקאי של התמודדות עם איתני הטבע כמטפורה לתהליך איחוד משפחה קרועה.
משפחה קרועה היה לי מספיק. אכלתי ונרדמתי כמו תינוק, עם אחת מהלונדוניות על הכתף.
.
פקידת ההגירה הצדיקה את המוניטין האנגלי שלה אבל בסוף נתנה לי ויזה עד סוף אוקטובר הבא. במכס אף אחד לא הסתכל עלי. הגייטוויק אקספרס חיכתה לי ברציף. לרכבת התחתית דווקא הייתי צריך לחכות שתי דקות אבל ב[תחנת] פינסבורי פארק הרכבת השנייה הגיעה יחד אתי.
ויאללה, הביתה.
קר פה יותר ממה שאני זוכר בשנה שעברה.
.
.
24.9.96
ערב
דירה בית
.
לא יאומן. אני קורא בדיחות לשיעורי בית בקורס "פולקלור" [של דרום אסיה]…
ועל כל שאר הנפלא אני אספר בהזדמנות אחרת.
.
.
28.9.96
אחה"צ
דירה בית
.
אז איפה אני שייך?
הבדלי תרבויות, אני מגלה יותר ויותר, הולכים יד ביד עם הבדלי מזג אויר.
אז עוזב את המחקר ההשוואתי ומסתכל עלי, על האגו שנקרא [...מרמיט].
הפירגון. האהבה. הנשיקות. השמחה הכנה לראות אותי. ההזמנות לפגישה ולמסיבה (פנדרגון הלילה. מרק שם אותי על רשימת האורחים אחרי שאמרתי לו שאני בטוח בא. משא ומתן בהפוך על הפוך) ולגרמניה עם סמסרה עוד שבועיים…
.
וגם לימודים, שמבטיחים להיות יותר אינטנסיוויים משנה שעברה. וכולם מדברים על התניות, משמעותן ושבירתן – בפולקלור ובהינדואיזם 2 עם מרצָה עם ברק בעיניים.
.
יש חדר. החדר הכי קטן (בכל זאת באתי אחרון) בבית ויקטוריאני [ג'ורג'יאני...] ענק עם המון feel והיסטוריה ואולי אפילו רוח רפאים ידידותית. בשבת הבאה חונכים אותו במסיבה ואולי אני אפילו אמקסס קצת, מתאמן בינתיים על המערכת של ליאו בחדר לידי.
.
נשים יפות מחייכות אלי…
חוץ מברכבת התחתית, כמובן.
.
החלקתי בקלות חזרה לתוך החיים שבניתי לי פה בשנה שעברה, שהם הרבה יותר מכל דבר שנשאר לי בארץ. כמו שאמרה שרה (מהסדנת ג'יגול, שאולי באה היום לפנדרגון):
"להעביר רהיטים? בשביל זה נסעת לישראל? לא יכולת לעשות את זה פה?"
.
.
5.10.96
אחה"צ
בית
.
ה-Illuminatus –
The Tantric guide to the modern world,
שוב. קורא אותו כמו ספר לימוד, כשבכל קריאה הדגשים משתנים ורבדים אחרים צצים. בצ'יל אאוט בין מסיבות. אחרי סמסרה ראשונה (שנה אחרי הסמסרה הראשונה באמת), לפני מסיבה כאן בבית, הערב.
.
שוב ברחתי מסמסרה. הגעתי מלא חששות שאולי ברגישותי המשופרת בהשוואה לשנה שעברה אני לא אהנה ולא אמצא את עצמי בין המסחריות והילדים והסמים.
לא, לא מסחריות. ריצ'רד אולי קצת יותר מתוח ומחושב אבל הוא אותו מכשף גדול שהכרתי ואהבתי. המון אנשים טובים וטונות של אנרגיה חיובית. טונות.
גם מהילדים על הסמים. הם כל כך רגישים, כל כך פתוחים ונטולי הגנות ופילטרים. ואני מוצא את עצמי משתמש בקסם, בכח. משתמש בו באופן מודע. מנטרל אגרסיות, מכוון אנשים, מוציא חיוכים וחיבוקים.
.
בלי פחד, ובלי גאווה. לא כדי לקבל משהו, אלא כדי לתת. כל כך הרבה ילדות יפות שכל כך קל לתמרן ואני, בלי סמים (בלי סמים! ורקדתי בטירוף והייתי דלוק לגמרי), מוצא בעצמי חוסר חשק מיני כמעט מוחלט, מוצא הרבה יותר עניין בללמוד את הסיטואציה, בלשחק, לתת אהבה. ג'יגלתי קצת. איבדתי כדור, וזאת כמעט מסורת בטקסי חניכה אצלי. ג'יגלתי אש. פגשתי המון המון חברים, חברים באמת. אנשים ששמחו לראות אותי ויותר מזה – אנשים שיש לי משהו משותף איתם, ואנחנו מחזקים את המשהו הזה בכל כינוס שבטי כזה.
.
.
7.10.96
אחה"צ
בית
.
הם רוצים שאני אהיה מורה.
[בשעה טובה הגענו לפואנטה... נכון שהוקל לכם?]
הם רוצים שאלמֵד אותם. הם רוצים ללמוד ממני. על החיים, היקום וכל השאר.
ולך תגיד להם שהתשובה היא שאין תשובה.
אז אני מוצא את עצמי מחליק לתוך התפקיד הזה…
כמעט כתבתי שמחוסר ברירה. נכון, תמיד יש ברירה. אבל אני בחרתי לחיות בין אנשים, בעיר. ואנשים יוצרים סיטואציות, ומה שמתאים ונכון בהרים או על החוף לא בהכרח עובד בין אנשים. ואני נזכר בערב ההוא [בגיל 18] שבו הגענו, אני ואלי, ללינדוס, רודוס, אחרי מסע אופנועים (50 ק"מ עם אופנועי 50 סמ"ק, ובכל זאת, והראשוניות) ופגשנו את הונור ואיילין (שהיו מבוגרות בנות 26 ואני בכל זאת הרגשתי שהן ילדות) וכשהן שאלו מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול אני אמרתי שאני רוצה לשנות את העולם, ואז צחקתי ואמרתי – לא יודע, אולי מורה…
האם, כמו שרונן אמר בשיחה ההיא שפתחה לי את הקיץ, אנחנו באמת לא יכולים לברוח מהייעוד שלנו?
.
.
12.10.96
בוקר
Kassel, Germany
.
לרוחב אירופה, מלונדון לכאן, בלילה אחד.
14 אנשים והמון ציוד בטרנזיט תכלת ישן ומרופט עם אוהל אינדיאני על הגג. חבורה של אֶלפים, ללא מנהיג, ללא חוקים, ברגישות ושיתוף פעולה ואהבה.
.
לרוחב אירופה, עם חבורת אנגלים וגרמני אחד. אזרחי אירופה המאוחדת. אנשים שראו איך בדורם רעיון הגבול משתנה, מתעמעם, מתרחב ומתכווץ. והאשליה התנפצה, הקסם נשבר. {…}
דרך כל אירופה בלי אף ביקורת דרכונים. כולם גילגלו כל הדרך, חוץ מבצרפת. כשנכנסנו לבלגיה קניתי קצת גראס ואת שני מעברי ה"גבול" הראשונים שלי עם סמים – להולנד ולגרמניה – עשיתי בלי להיות מודע לקיומם בכלל, איפשהו על המישורים האינסופיים, החדגוניים האלה.
.
המישורים האלה, ופתאום אני מבין למה שום דבר חשוב או מעניין אף פעם לא יצא מבלגיה.
הנאצים ירדו מההרים בגרמניה ואוסטריה לכבוש את המישורים. האנגלים יצאו מהאי שלהם לשליטה ימית עולמית. ההולנדים ניצלו את המוצא שלהם לים לקשרי מסחר ואוירה ליברלית. הצרפתים והספרדים עשו מהפכות בין הים להר. האיטלקים והיוונים, שלהם היה גם הר, גם ים וגם איים, בנו אימפריות אדירות. האדם הוא אכן תבנית נוף מולדתו, ובתבנית הבלגית אין שום תווים בולטים.
.
לרוחב אירופה. ונזכר איך פורטיס שר לי פעם [בווקמן בבסיס] בחורשת טל, בחיים אחרים, ש-
על הדרך בין לייפציג לברצלונה
הכביש ארוך שחור וגשם מטשטש את התמונה
שיחי חרדל מסנוורים ואין אויר לנשימה…
…זורקים את הבדלים ומחכים לגבול
שמתקרב ובא
אתה נשבר
לזמן קצר
ומתאושש
כשהגיטרה מנסרת את הלילה.
.
ועוד בחורשת טל, כשכל מה שניסר את הלילה היה הנחירות של המפקד שלי וקולות מכשירי הקשר, כבר אז ידעתי שחלומות, אם חולמים אותם מספיק חזק, הופכים למציאות.
.
.
לילה
.
כן, סנשו פנצ'ה היה הגיבור האמיתי.
דון קישוט האמין. הוא ראה דרקונים ונסיכות וה"אשליה" הזאת נתנה לו כֹח להמשיך ב"מציאות" של תחנות-רוח.
סנשו פנצ'ה ראה תחנות-רוח. הוא ידע שאין נסיכה.
סנשו פנצ'ה ראה את כל זה, והמשיך.
"I'm ready when you are, senior…"
.
הסמים הזמינים והגרופיות הזולות, או להיפך. טועם את טעם התהילה, והיא מרה בפי.
אני שומע את זאפה בציניות הולמת בין האוזניים.
.
.
15.10.96
לפנות בוקר
בית
.
חזרנו.
היה קשה. היה טוב. היה נפלא.
לא צריך יותר לבכות כשאני רואה את [הסרט] וודסטוק.
כמה חיוכים. מנהגים באוטובאן, מפקידי הגירה אנגלים (!), מעובדי תחנות דלק ומעבורות. מילדות גרמניות יפהפיות.
גם נשיקות.
וחיבוקים, ואהבה.
לא, לא קלה התהילה. הרבה אוכלי חינם… ובעצם בלי גארי [נהג המיניבוס] שישב עם תג Artist ואיזו גרמניה עתירת שדיים והזכיר לי את
"Trade your spot on the bench
for a guy with a wrench…"
(שרק עכשיו אני באמת מבין)… בלעדיו הרי ואן שלם לא היה מגיע לגרמניה להפיץ את בשורת הפלוּרוֹ, הגי'גול והאהבה.
.
The Samsarians,
הם קראו לנו,
The fluro warriors from London
.
שבט של לוחמי אהבה בהפוך על הפוך. פוגשים אגרסיביות בקבלה ואהבה. עושים את הדבר שלנו לא כדי להרוס, אלא כדי לבנות משהו חדש. השוטרים שעצרו אותנו כשחזרנו ללונדון (אחרי שלא עצרו אותנו בשום מקום מאז… השוטרים שעצרו אותנו לפני שיצאנו מלונדון. לא סתם יש פה כאלה אֶלפים, ביער האפל הזה, בין כל האורקים) חשבו שאנחנו נוסעים לבצע פיגוע טרוריסטי בכביש המהיר, וקיבלו צחוק כללי. והרי אוטוסטרדה שנהרסה אפשר לבנות שוב. אבל אולי, אם נציע לילדים שלהם דרך אחרת הם יוותרו על האוטוסטרדה. עם כל המסחריות בערבון מאוד מוגבל שמלווה – אולי בלית ברירה, כי איך אחרת נגיע לאנשים – את כל העסק, האמונה שלי באמצעי הבריחה הזה מסמסרה התחדשה והתחזקה.
וביום שישי אנחנו שוב בבית, בפרידג' בבריקסטון. כמה יופי, כמה אהבה.
מצאתי לי שבט.
.
.
דפנה ב-11 נוב' 2008 בשעה 4:34 #
דון קישוט לא נלחם בטחנות רוח? . . .
מה זה "תחנות" רוח? . . .
מורה, איית בעברית.
וזה לא נאמר מתוך ביקורת. רק רצון טוב.
Steve_O ב-11 נוב' 2008 בשעה 7:46 #
צודק[:
ללא שם ב-11 נוב' 2008 בשעה 8:59 #
מה פתאום טחנות רוח, דון קישוט ראה חשמל בתחנות רוח, סנצ’ו הבין שאין לזה סיכוי.
מרגוליס ב-11 נוב' 2008 בשעה 10:59 #
ואתה טוען שאתה זאב בודד.
הכל עניין של למצוא את הלהקה הנכונה.
מילא מורה, אבל מתרגם…
  Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana10.co.il/moodicons/smile.gif">
א. הטקסט הזה נכתב לפני עשר שנים, והשתדלתי לא לשנות כלום.
ב. כמו שהמגיב מעלייך ציין, יש תחנות רוח שהן לא טחנות…
ג. אם כי במקרה הזה את צודקת, כמובן.
ויש גם ביקורת שנובעת מרצון טוב
תודה.
משעמם ]:
ומכאן חדוות הגילוי…
אבל גם מהלהקה הזאת נפרדתי בסופו של דבר.
ואפילו לא אמרתי שלום כשהלכתי
מרגוליס ב-11 נוב' 2008 בשעה 12:23 #
לא צריך להגיד שלום. כזכורhttp://margolis.blogli.co.il/archives/93">כזכור>, השבט תמיד הולך איתך…
מרגוליס ב-11 נוב' 2008 בשעה 12:24 #
אוף, שוב שכחתי לשרשר.
איך אני אוהב את הפוסט הזה…
מצאתי בו כל כך הרבה מילים לתחושות
ללה לנד ב-11 נוב' 2008 בשעה 15:39 #
ייעוד זו מילה גדולה אבל תחושת של תוחלת מסויימת יש.
עשיתי את המעבר הזה, נדמה לי, בין הקיים והקל למאתגר והמספק (סליחה על הקלישאות)
אין כמו עיצוב נפשות.
זה גם טוב לאגו המהולל.
לךְ על זה.
תודה, ללה,
וברוכה היוצאת מן הצללים אל תיבת התגובות
כתבת יפה, וקלעת בול:
"בין הקיים והקל למאתגר והמספק."
זה בדיוק זה.
(אני חושב שהרבה קלישאות הן אמיתות יסוד שנלאינו מלהקשיב להן, נאטמנו למשמעותן העמוקה והעדפנו לבטל אותן בגיחוך במקום להתמודד איתן.)
אז גם את מורה ומחנכת בישראל?
גליה ב-11 נוב' 2008 בשעה 18:45 #
וכל כך מעטים הם מבין המורים אלה שהייעוד שלהם באמת להיות מורים. התשובה היא שאין תשובות, זו באמת תמצית של הוראה משובחת.
JohnnyKnoxville ב-12 נוב' 2008 בשעה 0:15 #
אהבתי את הבלוג!
תודה.
)
מה הכי אהבת?
(או שמא לא קראת בכלל, וסתם באת לקדם את הבלוג שלך?
לאאאא, אני מאמין ברוח האדם
התשובה היא שאין תשובה.
הסבר, פרט ונמק
מה שיפה בג’אגלינג זה שאף אחד לא מבקש ממך תשובות, רק טכניקות.
ודרך הטכניקות, בלי לשים לב, הם לומדים כמה תשובות (שאין, אבל בעצם יש).
איך אני אוהב את ימי רביעי. איזה כיף של בי"ס ואיזה ילדים מקסימים…
ללא שם ב-12 נוב' 2008 בשעה 14:08 #
מתה על התמימות שלך..
ללא שם ב-12 נוב' 2008 בשעה 14:09 #
גם אני אוהבת את ימי רביעי בבוקר, כי אני עובדת רק אחה"צ.
לפעמים אני רק עושה את עצמי
Freidenker ב-12 נוב' 2008 בשעה 22:46 #
אני מוצא את זה פנומינלי שאתה עברת יותר מתהליך התבגרות אחד. באיזשהו מובן, אני חושב שנולדת מחדש באמצע החיים והתחלת לגדול שוב.
מעניין אם אי פעם מפסיקים לעשות את זה.
אני מוצא את זה פנומנלי שאתה קורא אותי בכזאת בהירות
באיזשהו מובן, גם אני מרגיש ככה.
נדמה לי גם שסדרת הפוסטים הזאת מתמקדת, בלי כוונה תחילה, בתהליך הזה בדיוק.
כשמתחילים לעשות את זה, רואים שאכן אפשר להמשיך ולעשות את זה עד בלי די.
כי כשאני מבין שאני לפני 10 שנים <> אני של עכשיו
אני יכול להבין גם שאני לפני 10 שניות <> אני של עכשיו
ואז כל אירוע ושינוי הופך להיות פתח לגדילה.
והתהליך תופס תנופה מכוח ההיזון-החוזר.
והרי כל חוקרי התודעה האזוטריים לדורותיהם שאפו תמיד למוות ולידה מחדש בעודם בחיים. זה מופיע בטקס חניכה של כל כת, פלג ומִסדר. למות לעולם הזה, ולהיוולד לספירה גבוהה יותר. ומשם (אם אכן עושים את העבודה) זה רק הולך ומעמיק, קליפה אחרי קליפה.
(המשך…)
(…)
חלקנו עברנו את המוות הזה בצורה אקראית ושרירותית יותר, כמו שאתה יודע… והמוות הזה כרוך בכאב, מן הסתם (שגם הוא מתבטא בסדרה הזאת; ראה למשל את הקטע בכתב מוטה באמצע הפוסט הנוכחי, מיד אחרי הקליפ השלישי). זאת הרי היפרדות מכל מה שנראה לי חשוב, דרוש, רצוי, נחשק… והתחלת הבנייה של סדרי העדיפויות שלי מחדש, והפעם בלי להיות ניזון מהורים/מורים/ושאר מבוגרים סמכותיים. זה תהליך שכרוך בפחד ובאבֶל.
וזה בעצם האתגר החשוב מכל, מה שהופך אותו גם לקשה מכל.
ויש כאן "יתרון" למי שיודע שנסיבות חייו היו דפוקות והוא רוצה לשנות אותן, על פני מי ששחה בשמנת כל ימיו.
Freidenker ב-13 נוב' 2008 בשעה 16:46 #
מאחר ולידה מחדש כוללת מוות, אף אחד לא יכול להוולד מחדש, מה שמונחים עמומים פחות אומר להשתנות בצורה יוצאת דופן וקבועה, מבלי "למות" (אם נחזור לעמימות)
בפועל, אני חושב שסיטואציות נוראיות (לטוב ורע) הן היחידות שיכולות לגרום לשינוי כזה. זה לא אומר שזה חייב לקרות בצורה קטסטרופלית – גם downward או upward spiral יכולים לגרום לזה.
אני חושב שהדרך היחידה שמישהו יכול לגרום ללידה מחדש זה אם הוא מספיק מתוסכל מהמצב שלו כדי לרצות למות. לא חייבים למות פיזית, אפשר פשוט לזרוק לפח את כל מה שהאמנת פה קודם. זה מה שקרה לי עם הPTSD, במובן מסוים.
אני חושב שהיה יכול להיות הרבה יותר קל אם ניתן היה "להתאבד" מבלי לעבור את כל הסבל הזה, אבל אני לא יכול לשער בנפשי איך.
תראה, יכול להיות שאפשר להגיע לזה גם בספירלה עולה, "מלמעלה"… אני (ואתה) כבר לא אדע בגלגול הזה…
זה נראה לי קשור לדיון שלי עם וורצל על "נתיב הירח" ו"נתיב השמש" בתגובות לפוסט הבא.
אני חושב שהפיסקה השנייה שלך מדויקת.
(ואני שמח שהזכרת את הPTSD, כי בדיוק שמעתי שיר (מס’ 3 http://www.benibashan.com/hp/Discography.aspx#"> size=1>בלינק) שהזכיר לי איך, כשחזרתי לארץ, הרגשתי שיש כאן חבְרָה שלמה תחת PTSD.)
(המשך…)
(…)
ולגבי הפיסקה האחרונה – יש טכניקות "מוסדרות" שמאפשרות לשכך מעט את פרפורי המוות וצירי הלידה-מחדש. במידה מסוימת, הן מאפשרות להכיל את השינוי בלי להיקרע לגזרים. אבל נראה לי שמרכיב איבוד השליטה חיוני גם הוא. נראה לי שזה הabyss המדובר, כשהאינטלקט לא עומד יותר בקצב השינוי שהוא קולט מהחושים. בשלב הזה, כדי לא לצאת מדעתך, חייבים להרפות מהדרך ולהיסחף עם הזרם, עד שמגיעים לחוף מבטחים בגדה שממול.
לקח לי זמן להבין למה הנזירים הבודהיסטים מקדשים גם את http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A0%D7%92%D7%94%D7%94">הסנגהה - והתשובה (?) היא שהסנגהה מספקת רשת ביטחון, נקודת ייחוס, להולכים אל הלא-נודע.
Freidenker ב-13 נוב' 2008 בשעה 17:34 #
אני לא חושב שאפשר לעשות את זה. אני חושב שפר הגדרה, אתה לא יכול לשכנע את עצמך, באמת ובתמים, להשתנות, לפני שהמלחמה הופכת למלחמת tooth and claw; אם אתה שם לעצמך דלת אחורית לבטחון, אתה לעולם לא תוכל לשכנע את עצמך שאתה אכן נמצא בסכנת מוות. לא ניתן באמת להרגיש אובדן שליטה אם בסוף המשחק אתה עושה respawn לנקודת ההתחלה.
אין דרך בטוחה להתפתח (המילה evolve גוברת במשמעות על develop) – אם אתה מת, נגמר לך המשחק, לתמיד, אם לא – אתה עובר לרמה הבאה.
הדרך היחידה להתפתח באמת היא להסתכן לחלוטין, מבלי ביטוח.
אני לא חושב, עם זאת, שלא ניתן להתפתח בהדרגה, אבל כשיש לך constraints מסוימים, הסיכויים שלך לעשות רוורסיה לאיפה שהתחלה גבוה יותר.
התמורות המשמעותיות בחיי התרחשו כשמשהו קטסטרופלי קרה – ויש לי עדויות פיזיות שכך גם התרחש עבור הביוספירה (לראיה, כך את ההתפתחות העצומה של היונקים מחולדות מושפלות לקופיפים היהירים שמתהלכים על הפלנטה היום – שהחלה, לא במפתיע, עם המחיקה הכמעט מוחלטת של החיים על פני כדור הארץ.)
טוב, נראה לי שמצאנו את המדיום שלנו לצ’יטוט.
אנחנו מדברים בפסקאות, לא במשפטים
הכי פשוט לי לענות לך בסיפור:
יש לי חבר שעובד עם "פגועי נפש", שאצל רבים מהם הטריגר להתפרצות היה סמים.
פעם אמרתי לו שהוא עשה את הסטאז’ שלו עלי – כי הוא היה היחיד שעמד לצידי לאורך כל התקף הפסיכוזה/חציית האביס שלי, (שגם נבע ממשהו קטסטרופלי).
היחיד שהצליח לא לעורר בי אנטגוניזם בשום שלב של הפרנויה/רגישות מוגברת.
בכל אופן, הוא סיפר לי פעם שהמטופלים שעוברים במוסד שלו, רובם ככולם, לא "יוצאים מזה" בלי "תרופות פסיכיאטריות". שאלתי אותו איך זה יכול להיות שאני "יצאתי מזה" (לתפקוד נורמטיבי לכל הדעות) בלי.
והוא ייחס את זה לזה שהגעתי למשבר הזה יותר מבוגר ומנוסה, ועם יותר ידע
(אוף…)
שיט, עכשיו נמחקה לי חצי תגובה.
באסה, זה דווקא היה חשוב.
- הידע הזה, בתיאוריה ובפרקטיקה, איפשר לי להסביר לעצמי את מה שעבר עלי (לכל אורך הדרך) בתסריט הגיוני וסדור, אלטרנטיבי לתסריט הפסיכיאטרי. הכרתי שמות אחרים למה שעבר עלי, חוץ מהז’רגון הרפואי השלט. הכרתי אנשים שסיפרו לי על זה. תרגלתי טכניקות שחיזקו את הנפש והגוף שלי ואפשרו להם להכיל את זה.
כי בשלב הזה, הבחירה היתה בין לזרוק לעזאזל כל מה שלמדתי ולחזור לקונצנזוס, או לדבוק בזה ויהיה מה שיהיה.
זה לא אומר שהייתי בשליטה, כמו שיעידו שוטרים בכמה תחנות ברחבי הארץ, בין השאר. אבל זה נבע גם מזה שרשת הביטחון שלי היתה רעועה, כנרמז לעיל. זוכר את סיפור "לו הייתי שאמאן מתלמד"? על זה דיברתי. על קהילה שתתמוך בתהליכים כאלה מינקות, תבין אותם ותכיל אותם במקום להלעיט בריטלין ולאשפז.
את התמיכה הזאת הסנגהה מספקת, גם אם בדרכי עקיפין שלא הייתי מודע אליהן בכלל.
זאת אולי גם חלק מהמוטיבציה לבלוג הזה, אבל קטונתי.
ואני מצטט מהלינק:
פירושים נוספים
מפגש מדיטציה (קבוצה המתרגלת מדיטציה ביחד. או קבוצה של אנשים היודעים את ערכה של המדיטציה).
פשוט לכאורה, אך עמוק מני חקר…
ודי, די. אני צריך גם לעבוד מתישהו.
שזה לא ימנע ממך להשאיר הודעות, tough.
יהיה לי שיעור באיפוק.