סוכן זוטר, מקסימום לבלר

לפני כמה שנים קיטרתי באוזני מפיק ידידותי בהוצאת ספרים שהעסיקה אותי על התעריפים הנמוכים שאני מצליח לחלץ. בתשובה הוא הציע לי להתמקד ולהתמחות בתחום מסוים, כדי להעלות את ערכי בשוק. נחרתי בבוז. התמחות נועדה לחרקים, הרי. ואני, איש רנסנס שכמוני, מתעניין בהכל ויכול לעשות הכל.

.

כמה שנים ואי-אילו ספרים משמימים אחרי, אני חוזר בי מההצהרה הזאת. קודם כל, לא הכל מעניין אותי, וספרים פשוטים עלולים לפעמים להוציא לי את המיץ מרוב שעמום. יתרה מכך, מסתמן במובהק שיש נושא אחד שמעורר בי יותר עניין, התלהבות, התמדה ואמונה במה שאני עושה, מה שגם תורם ישירות לקלות העבודה ומהירותה. והנושא הזה הוא חינוך.

.

כל פעם שמגיע טקסט מהפרויקט החינוכי שהתמזל מזלי לחבור אליו, אני מתמלא עזוז. היום התבשרתי (חמסה חמסה) שנפח העבודה צפוי לגדול בשבועות הקרובים (חמסה חמסה, כי כבר שבעתי הבטחות שווא). ההבנה שזה התחום שמושך אותי, לצד הסיפוק הגובר שאני שואב מהעבודה השנייה, החדשה שלי, העלו בזיכרוני משהו שכתבתי פעם ביומני.

.

אבל הטריגר המיידי היה כשהגעתי הערב, במהלך תרגום מצגת על מנהיגות חינוכית, לציטוט הבא:

.

"עבודה מעניקה לנו את משמעות יומנו, לא רק את פת יומנו; אנו עוסקים בה בשביל לזכות בהכרה, לא רק במשכורת; בקיצור, בשביל שיהיו לנו חיים מסוג זה או אחר, במקום שנמות בצורה זו או אחרת בימים ראשון-שישי…יש לנו  זכות לבקש מעבודתנו שתכלול בחוּבה משמעות, הכרה, התפעמות וחיים."

.

(לואיס "סטאדס" טֶרקֶל)

.

אז התחלתי לחפש את התחנה ההיא בזמן, ואחרי שעברתי על כמה וכמה מחברות גיליתי למרבה הפלא שהטקסט שעלה לי בראש נכתב מיד אחרי שחזרתי ללונדון בסתיו 96', לשנה השנייה של הלימודים.

.

מה שאומר שאנחנו ממשיכים ישירות מסיום העונה שעברה, תוך דילוג אלגנטי [לעת עתה לפחות] על הגיחה לתל-אביב.

.

אז לכבוד הסינכרוניסיטי הזאת, ולכבוד החשיש שחזר מבצורת ממושכת ולכבוד זה שמחר אני דווקא לא צריך מוקדם, החלטתי לצ'פר את עצמי ולעבות את הפוסט בעוד כמה קטעי יומן, לפני ואחרי הטקסט המדובר. סתם בשביל הרצף ההיסטורי, שלמות הנראטיב וחדוות המאגניבות.

(לקוראינו חסרי הסבלנות מדור הסמס – זפזפו ישר להערה בסגול.)

.

בקריאה לאחור, זה בערך השלב שהכתיבה שלי מתחילה להיות מעניינת בעיניי.

.

.

22.9.96

בוקר

פינסבורי פארק

(…)

.

סנאים עם ערמונים בפה מברכים אותי עם שובי.

המטוס המריא בשעה וחצי איחור, ולידי ישבו שתי לונדוניות חמודות שחזרו מהתנדבות בקיבוץ חוקוק.

הקרינו את Twister , שדווקא אמור להיות סרט טוב אבל אני זיהיתי כבר בדקות הפתיחה את המסר הכל כך אמריקאי של התמודדות עם איתני הטבע כמטפורה לתהליך איחוד משפחה קרועה.

משפחה קרועה היה לי מספיק. אכלתי ונרדמתי כמו תינוק, עם אחת מהלונדוניות על הכתף.

.

פקידת ההגירה הצדיקה את המוניטין האנגלי שלה אבל בסוף נתנה לי ויזה עד סוף אוקטובר הבא. במכס אף אחד לא הסתכל עלי. הגייטוויק אקספרס חיכתה לי ברציף. לרכבת התחתית דווקא הייתי צריך לחכות שתי דקות אבל ב[תחנת] פינסבורי פארק הרכבת השנייה הגיעה יחד אתי.

ויאללה, הביתה.

קר פה יותר ממה שאני זוכר בשנה שעברה.

.

---

.

24.9.96

ערב

דירה בית

.

לא יאומן. אני קורא בדיחות לשיעורי בית בקורס "פולקלור" [של דרום אסיה]…

ועל כל שאר הנפלא אני אספר בהזדמנות אחרת.

.

---

.

28.9.96

אחה"צ

דירה בית

.

אז איפה אני שייך?

הבדלי תרבויות, אני מגלה יותר ויותר, הולכים יד ביד עם הבדלי מזג אויר.

אז עוזב את המחקר ההשוואתי ומסתכל עלי, על האגו שנקרא [...מרמיט].

הפירגון. האהבה. הנשיקות. השמחה הכנה לראות אותי. ההזמנות לפגישה ולמסיבה (פנדרגון הלילה. מרק שם אותי על רשימת האורחים אחרי שאמרתי לו שאני בטוח בא. משא ומתן בהפוך על הפוך) ולגרמניה עם סמסרה עוד שבועיים…

.

וגם לימודים, שמבטיחים להיות יותר אינטנסיוויים משנה שעברה. וכולם מדברים על התניות, משמעותן ושבירתן – בפולקלור ובהינדואיזם 2 עם מרצָה עם ברק בעיניים.

.

יש חדר. החדר הכי קטן (בכל זאת באתי אחרון) בבית ויקטוריאני [ג'ורג'יאני...] ענק עם המון feel והיסטוריה ואולי אפילו רוח רפאים ידידותית. בשבת הבאה חונכים אותו במסיבה ואולי אני אפילו אמקסס קצת, מתאמן בינתיים על המערכת של ליאו בחדר לידי.

.

נשים יפות מחייכות אלי…

חוץ מברכבת התחתית, כמובן.

.

החלקתי בקלות חזרה לתוך החיים שבניתי לי פה בשנה שעברה, שהם הרבה יותר מכל דבר שנשאר לי בארץ. כמו שאמרה שרה (מהסדנת ג'יגול, שאולי באה היום לפנדרגון):

"להעביר רהיטים? בשביל זה נסעת לישראל? לא יכולת לעשות את זה פה?"

.

.

5.10.96

אחה"צ

בית

.

ה-Illuminatus –

The Tantric guide to the modern world,

שוב. קורא אותו כמו ספר לימוד, כשבכל קריאה הדגשים משתנים ורבדים אחרים צצים. בצ'יל אאוט בין מסיבות. אחרי סמסרה ראשונה (שנה אחרי הסמסרה הראשונה באמת), לפני מסיבה כאן בבית, הערב.

.

שוב ברחתי מסמסרה. הגעתי מלא חששות שאולי ברגישותי המשופרת בהשוואה לשנה שעברה אני לא אהנה ולא אמצא את עצמי בין המסחריות והילדים והסמים.

לא, לא מסחריות. ריצ'רד אולי קצת יותר מתוח ומחושב אבל הוא אותו מכשף גדול שהכרתי ואהבתי. המון אנשים טובים וטונות של אנרגיה חיובית. טונות.

גם מהילדים על הסמים. הם כל כך רגישים, כל כך פתוחים ונטולי הגנות ופילטרים. ואני מוצא את עצמי משתמש בקסם, בכח. משתמש בו באופן מודע. מנטרל אגרסיות, מכוון אנשים, מוציא חיוכים וחיבוקים.

.

בלי פחד, ובלי גאווה. לא כדי לקבל משהו, אלא כדי לתת. כל כך הרבה ילדות יפות שכל כך קל לתמרן ואני, בלי סמים (בלי סמים! ורקדתי בטירוף והייתי דלוק לגמרי), מוצא בעצמי חוסר חשק מיני כמעט מוחלט, מוצא הרבה יותר עניין בללמוד את הסיטואציה, בלשחק, לתת אהבה. ג'יגלתי קצת. איבדתי כדור, וזאת כמעט מסורת בטקסי חניכה אצלי. ג'יגלתי אש. פגשתי המון המון חברים, חברים באמת. אנשים ששמחו לראות אותי ויותר מזה – אנשים שיש לי משהו משותף איתם, ואנחנו מחזקים את המשהו הזה בכל כינוס שבטי כזה.

.

---

.

7.10.96

אחה"צ

בית

.

הם רוצים שאני אהיה מורה.

[בשעה טובה הגענו לפואנטה... נכון שהוקל לכם?]

הם רוצים שאלמֵד אותם. הם רוצים ללמוד ממני. על החיים, היקום וכל השאר.

ולך תגיד להם שהתשובה היא שאין תשובה.

אז אני מוצא את עצמי מחליק לתוך התפקיד הזה…

כמעט כתבתי שמחוסר ברירה. נכון, תמיד יש ברירה. אבל אני בחרתי לחיות בין אנשים, בעיר. ואנשים יוצרים סיטואציות, ומה שמתאים ונכון בהרים או על החוף לא בהכרח עובד בין אנשים. ואני נזכר בערב ההוא [בגיל 18] שבו הגענו, אני ואלי, ללינדוס, רודוס, אחרי מסע אופנועים (50 ק"מ עם אופנועי 50 סמ"ק, ובכל זאת, והראשוניות) ופגשנו את הונור ואיילין (שהיו מבוגרות בנות 26 ואני בכל זאת הרגשתי שהן ילדות) וכשהן שאלו מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול אני אמרתי שאני רוצה לשנות את העולם, ואז צחקתי ואמרתי – לא יודע, אולי מורה…

האם, כמו שרונן אמר בשיחה ההיא שפתחה לי את הקיץ, אנחנו באמת לא יכולים לברוח מהייעוד שלנו?

.

---

.

12.10.96

בוקר

Kassel, Germany

.

לרוחב אירופה, מלונדון לכאן, בלילה אחד.

14 אנשים והמון ציוד בטרנזיט תכלת ישן ומרופט עם אוהל אינדיאני על הגג. חבורה של אֶלפים, ללא מנהיג, ללא חוקים, ברגישות ושיתוף פעולה ואהבה.

.

לרוחב אירופה, עם חבורת אנגלים וגרמני אחד. אזרחי אירופה המאוחדת. אנשים שראו איך בדורם רעיון הגבול משתנה, מתעמעם, מתרחב ומתכווץ. והאשליה התנפצה, הקסם נשבר. {…}

דרך כל אירופה בלי אף ביקורת דרכונים. כולם גילגלו כל הדרך, חוץ מבצרפת. כשנכנסנו לבלגיה קניתי קצת גראס ואת שני מעברי ה"גבול" הראשונים שלי עם סמים – להולנד ולגרמניה – עשיתי בלי להיות מודע לקיומם בכלל, איפשהו על המישורים האינסופיים, החדגוניים האלה.

.

המישורים האלה, ופתאום אני מבין למה שום דבר חשוב או מעניין אף פעם לא יצא מבלגיה.

הנאצים ירדו מההרים בגרמניה ואוסטריה לכבוש את המישורים. האנגלים יצאו מהאי שלהם לשליטה ימית עולמית. ההולנדים ניצלו את המוצא שלהם לים לקשרי מסחר ואוירה ליברלית. הצרפתים והספרדים עשו מהפכות בין הים להר. האיטלקים והיוונים, שלהם היה גם הר, גם ים וגם איים, בנו אימפריות אדירות. האדם הוא אכן תבנית נוף מולדתו, ובתבנית הבלגית אין שום תווים בולטים.

.

לרוחב אירופה. ונזכר איך פורטיס שר לי פעם [בווקמן בבסיס] בחורשת טל, בחיים אחרים, ש-

על הדרך בין לייפציג לברצלונה

הכביש ארוך שחור וגשם מטשטש את התמונה

שיחי חרדל מסנוורים ואין אויר לנשימה…

…זורקים את הבדלים ומחכים לגבול

שמתקרב ובא

אתה נשבר

לזמן קצר

ומתאושש

כשהגיטרה מנסרת את הלילה.

.

ועוד בחורשת טל, כשכל מה שניסר את הלילה היה הנחירות של המפקד שלי וקולות מכשירי הקשר, כבר אז ידעתי שחלומות, אם חולמים אותם מספיק חזק, הופכים למציאות.

.

.

לילה

.

כן, סנשו פנצ'ה היה הגיבור האמיתי.

דון קישוט האמין. הוא ראה דרקונים ונסיכות וה"אשליה" הזאת נתנה לו כֹח להמשיך ב"מציאות" של תחנות-רוח.

סנשו פנצ'ה ראה תחנות-רוח. הוא ידע שאין נסיכה.

סנשו פנצ'ה ראה את כל זה, והמשיך.

"I'm ready when you are, senior…"

.

הסמים הזמינים והגרופיות הזולות, או להיפך. טועם את טעם התהילה, והיא מרה בפי.

"Crew Slut"

אני שומע את זאפה בציניות הולמת בין האוזניים.

.

---

.

15.10.96

לפנות בוקר

בית

.

חזרנו.

היה קשה. היה טוב. היה נפלא.

לא צריך יותר לבכות כשאני רואה את [הסרט] וודסטוק.

כמה חיוכים. מנהגים באוטובאן, מפקידי הגירה אנגלים (!), מעובדי תחנות דלק ומעבורות. מילדות גרמניות יפהפיות.

גם נשיקות.

וחיבוקים, ואהבה.

לא, לא קלה התהילה. הרבה אוכלי חינם… ובעצם בלי גארי [נהג המיניבוס] שישב עם תג Artist ואיזו גרמניה עתירת שדיים והזכיר לי את

"Trade your spot on the bench

for a guy with a wrench…"

(שרק עכשיו אני באמת מבין)… בלעדיו הרי ואן שלם לא היה מגיע לגרמניה להפיץ את בשורת הפלוּרוֹ, הגי'גול והאהבה.

.

The Samsarians,

הם קראו לנו,

The fluro warriors from London

.

שבט של לוחמי אהבה בהפוך על הפוך. פוגשים אגרסיביות בקבלה ואהבה. עושים את הדבר שלנו לא כדי להרוס, אלא כדי לבנות משהו חדש. השוטרים שעצרו אותנו כשחזרנו ללונדון (אחרי שלא עצרו אותנו בשום מקום מאז… השוטרים שעצרו אותנו לפני שיצאנו מלונדון. לא סתם יש פה כאלה אֶלפים, ביער האפל הזה, בין כל האורקים) חשבו שאנחנו נוסעים לבצע פיגוע טרוריסטי בכביש המהיר, וקיבלו צחוק כללי. והרי אוטוסטרדה שנהרסה אפשר לבנות שוב. אבל אולי, אם נציע לילדים שלהם דרך אחרת הם יוותרו על האוטוסטרדה. עם כל המסחריות בערבון מאוד מוגבל שמלווה – אולי בלית ברירה, כי איך אחרת נגיע לאנשים – את כל העסק, האמונה שלי באמצעי הבריחה הזה מסמסרה התחדשה והתחזקה.

וביום שישי אנחנו שוב בבית, בפרידג' בבריקסטון. כמה יופי, כמה אהבה.

מצאתי לי שבט.

.

.