זה היה אמור להיות פוסט קצר, פשוט ואינפורמטיבי, כמו הכותרת. בחיי. תקציר הפרקים הקודמים, הזמנה להפגנה מחר, שיר של DAM, חלאס. אבל זה לא קורה. תנועת ההיפתחות החוצה לא יכולה להיות כל כך חדה. וגם תמונת המציאות שלי לא כל כך חדה.

It's Complicated, damnit

הביקור האחרון שלי בלוד בנסיבות פוליטיות מוצהרות היה בהפגנה ביום האישה, בתום שבוע המחאה הסוער, שאליה הזמנתי אתכם לפני שלושה שבועות. גם אז הייתי רק בשעה הראשונה, ומיהרתי לקחת את הילדה מהחוג. הספקתי לראות שזאת הפגנה גדולה בהרבה מכל קודמותיה, והפעילים ציינו בסיפוק את הנוכחות המקומית הגדולה. גולת הכותרת בעיניי היו ילדי משפחת אבו-עיד שתפסו פיקוד על המגפון. מה אני אגיד לכם, צריך להיות ציניקן כבד כדי לא להתרגש למראה ילדה בת עשר, שביתה נהרס וקרובי משפחתה נעצרו באלימות, מובילה קריאות "כן לחברות, לא לאלימות". וחשבתי לי שהמודעות הפוליטית שהילדים האלה מפתחים בגיל כל כך צעיר, בכורח הנסיבות, היא סוג של פס כסף בענן אפל.

או, כמו שהכריזו במקהלה כמה ילדים אחרים מהמשפחה, אחריה:

מין אבו-עיד טלעא אלקראר1

התקשורת, כדרכה באירועים לא-אלימים בלוד, התעלמה בקלילות. היתה כתבה בYNET, שכולה הרמה אחת ארוכה לטוקבקיסטים, וכשקראתי אותה חשבתי שאולי עדיף שלא היו כותבים כלום.

כמה ימים אחרי זה, בעודי מתכנס לתוך עצמי, הופיע באימייל של פעילי לוד ציטוט מכתבה על מאיר ניצן ולוד שהתפרסמה בדה-מרקר המודפס. את הכתבה כולה קראתי רק עכשיו, כשניסיתי לבדוק אם היא עלתה לאתר בינתיים, והיא זרקה אותי מהכיוון האינפורמטיבי הראשוני להרהורים פחות חד-משמעיים. ברשימת הדיוור האקטיביסטית תיארו אותה כ"כתבה יחצ"נית" על מאיר ניצן, ואכן היא מלקקת לו כדבעי. אבל מעבר לנימה הנדל"נית-יחצ"נית שלה, הכתבה מציגה תמונת מציאות קצת יותר מורכבת משציפיתי,2 ויש בה כמה נקודות שראויות להתייחסות.

[אז למה לוד כ"כ מוזנחת ועלובה וכו' וכו'...?] את התשובה לכל השאלות האלה אפשר למצות בשתי מלים: ניהול כושל.

אף מילה על הנכבה, ברוח ימי ההשתקה האלה. אף מילה על ייבוש שיטתי מאזורי תעשייה מניבי ארנונה, כמו איירפורט סיטי ששויכה למועצה האזורית ולא לעיריית לוד. בכלל, הפן הפוליטי-לאומי בולט בהיעדרו בכתבה הזאת. כך, למשל, ההחלטה למלא את העיר במשת"פים ושאר ערבים ששונעו מכל מיני מקומות אחרים, שמוזכרת בכתבה, היא הרי גם החלטה פוליטית ולא רק ניהולית.

ערביי לוד הוותיקים, כמו גם היהודים שעמם דיברנו, סיפרו כי בעיר שוררת בדרך כלל אווירה של כבוד ושל דו-קיום.

"אני מתווך לכולם, ומתאים את עצמי לקהל היעד", אומר [מתווך הנדל"ן] סגל. "אם ערבי רוצה להיכנס לשכונה שאינה בשבילו, אני אומר לו: 'לך לא ימכרו'".

לא נגענו. ככה זה במאמר, שורה אחרי שורה.3

סובחי ממסעדת סובחי אומר דברי טעם:

"צריך להחיל על הערבים את תשלום המסים. הרי אם היתה אוכלוסיה יהודית היו עושים את זה מיד", מגיב סובחי כאשר אני מטיל ספק ביכולת לגבות מסים בשכונות הקשות של העיר. "אם תגיע לכאן ב-19:00, תחשוב שנכנסת למחנה פליטים. אין גנים ציבוריים, אין תאורה, אין מדרכות. צריך לומר לערבים: 'נחבר אתכם לתשתיות אבל תשלמו'."

מנגד, יואל לביא, ראש עיריית רמלה הכוחני שמפנטז על שיטוח שכונות בבולדוזרים, מייעץ על תקן מומוחה וסיפור הצלחה מוכח:

"ארנונה לא קשורה לשירותים שאתה מספק. ניצן צריך לקחת חברות גבייה שזה תפקידן. ללכת לבית המשפט – ולגבות את הכסף".

הגישה הכוחנית הזאת, שמקדשת קודם כל את האכיפה והשיטור, חוזרת כחוט השני לאורך הכתבה. מה שהיא כן חידשה לי זה שהתוכנית להחייאת העיר כוללת 3,000 יחידות דיור לציבור הערבי (לצד 4,500 יחידות דיור "לזוגות צעירים, אנשי כוחות הביטחון והמגזר החרדי"). מדובר גם על השקעה של עשרות מיליונים בשיפור התשתיות, החינוך והרווחה בעיר. הממ, אולי השד אנו נורא כל כך?

הבעייתיות של לוד אכן מתבטאת בכך שגם במקרים שבהם יש עניין של העירייה לשקם שכונות קשות – היא עשוייה להיתקל במחסום. המחסום נובע מהעימותים שבכל זאת קיימים בין ערבים ליהודים, והביאו את האוכלוסיה הערבית למצב שבו כל ניסיון שיקום נחשד כתוכנית לייהוד השכונה. בסיור בשכונה המעורבת רמת אשכול מוצגת לנו גינת משחקים שאותה שיקמו בעבר, ונשרפה מיד לאחר מכן מכיוון שהשיפוץ נתפש בעיני הערבים כאמצעי להחזרת היהודים לשכונה.

חוסר האמון הזה, זהו עצם העניין לדעתי. במקום להתחיל בהענקת סמכויות מעצר לפקחים, ברוח ג'וליאני, עיריית לוד צריכה להתחיל בצעדים בוני-אמון. כאלה שאפשר לראות ולמשש בשטח, לא רק הצהרות. איך עושים את זה? לא יודע. ואני נזכר בשיחה עם ריאד אבו-עיד, ימים ספורים לפני שהוכה ונעצר. הוא הרי סמך על מאיר ניצן והאמין לו. אני נזכר בכיוון שהתווה אז, לפעולה משותפת עם העירייה, בביקורת המובלעת שנשמעה שם על הפוליטיזציה האקטיביסטית. אז מה ריאד חושב עכשיו? האם כמה יציקות בטון שנהרסו שינו הכל? או שהיו אלה המכות? ובעצם, אם ריאד האמין לניצן, על מה הוא הספיק להיעצר באלימות? האם באמת הכו אותו עוד לפני שהביע התנגדות?

כן, אני יודע, הכי פשוט היה לשאול אותו. אבל דעתו של ריאד היא לא העניין כאן. העניין הוא סדר העדיפויות של העירייה, ששלחה פלוגת יס"מ כדי להרוס כמה יציקות ארעיות, כאילו שהן הבעיה הבוערת ביותר של לוד.

מה שמביא אותי לדובדבן שבקצפת, הציטוט שהרתיח את הפעילים:

אנחנו נפגשים עם ניצן בימים שבהם הוא מתמודד עם שביתה של כל המגזר הערבי בעיר, לאחר שהרס בתים שנבנו ללא היתר בשכונות הערביות. "יום לאחר כניסתי לתפקיד הלכתי למשפחת אבו היים,4 וביקשתי מהם סליחה על כך שקודמיי הרסו את בתיהם", מספר ניצן. "אמרתי להם שלו הייתי פה זה לא היה קורה, כי הייתי הורס את בתיהם ברגע שבו הניחו את הבלוק הראשון, לא אחרי שנבנו. לגבי בתים קיימים אפעל ככל יכולתי למתן היתרי בנייה. יש לי כיום 700 מבנים בתהליך היתר".

אז למה השביתה עכשיו?

"הרסתי להם ברגע שניסו להקים קרוואנים. האירועים הנוכחיים הם תוצאה של התססה פוליטית מצדם של יהודים. אלה פעילים הטוענים שהם רוצים שלום, אבל חיים רק מהסכסוך. לא מהשלום".

רגע, בעצם ניצן אומר פה מה שריאד אמר לפני שתי פסקאות, לא?

במידה מסוימת כן, במידה רבה לא.

כי ניצן רוכב פה על שני גלי הסתה אנטי-שמאלנית – גם ברמיזה המכוערת על הפעילים ש"חיים רק מהסכסוך", שמהדהדת את תעמולת הסמולנים שמתפרנסים מצ'קים מהאיחוד האירופי, וגם בהלך המחשבה שלפיו ה"ערבים" מרימים את הראש ו"עושים בעיות" רק בגלל הסמולנים.

כאילו בימים כתיקונם, בלי ה"התססה" השמאלנית, היחסים בין יהודים וערבים בלוד הם אכן דבש, כמו הדו-קיום המזויף שהכתבה הזאת מנסה להציג, ממעיטה כחשיבותם של "העימותים שבכל זאת קיימים".

הו לא, אנשים, ערביי לוד כועסים, לא מאתמול. ה"התססה" הזאת5 רק עזרה להם לנתב את הכעס למחאה לא-אלימה מול הרשויות, במקום לאלימות אקראית נגד שכניהם. אם למאיר ניצן יש בעיה עם זה, התנועה האיסלמית תשמח למלא את מקומם של הפעילים ה"יהודים".

פושעים חפים מפשע

בתחילת השבוע שעבר ביקרתי בלוד, בנסיבות צרכניות בעליל, עם נשי וטפי. המגרש הריק ליד הקניון – במרכז החדש של לוד שהוא סיוט להולכי-רגל שמפוזר סביב צומת סואן – הפך ממגרש חנייה מאולתר לאתר בנייה. ומה בונים? טוב ששאלתם. מתחם מגדלים יוקרתי, עם שם בנוסח לוד סנטר, והסיסמה "לגור במרכז לוד, בסנטדרטים של צפון תל אביב".

על העוינות המובנית במתחמים אקסקלוסיביים כאלה כלפי המרקם העירוני סביבם כבר כתבו היטב בבלוג העירוני החכם "הרחובות של ג'יין". נזם זהב באף חזיר, זה בדיוק מה שמרכז לוד צריך, עוד "פרויקט אנדרומדה" שינקר עיניים ויגביל את המרחב הציבורי.

"אני רוצה אוכלוסיה אינטגרטיבית. אסור לבנות עיר באמצעות בנייה של שכונות חזקות, כי זה מביא לבידוד ולהריסת הרובד החברתי המאחד. אפשר להכניס גושים איכותיים, אבל אסור לבודד אותם".

מאיר ניצן, שם, שם. לזכותו יש לציין שהתוכניות האלה אושרו בוודאי הרבה לפניו.

בתוך הקניון, המרמיטה מעלה את הילדים על אחת המכוניות המתנדנדות שבשדרה הראשית בזמן שאני קופץ לשאול משהו בחנות. כשאני חוזר אחרי דקה, עומד מעל המכונית ילד ערבי גדול ומאיים שהחליט שחשוב לו לטפס לגג של המכונית הזאת דווקא, עכשיו דווקא. הילדים די מפחדים, המרמיטה קצת מבוהלת. אני, עדיין בהשראת המסיבה, רק מיישיר לעיניו מבט ארוך ונוקב. אנחנו מנהלים שיחה קצרה במבט הזה, בלי מילים, שלא ברור לי מה בדיוק נאמר בה. נדמה לי שהבהלה הראשונית שלו להופעתי מתחלפת בהתרסה, שמתחלפת במשהו אחר, אולי מבוכה? הוא מנתק מגע והולך, בלי מילה. גם אני.

זאת לא הפעם הראשונה שנתקלתי בעוינות אקראית מצד ילדים ערבים בלוד, בגיל שעוד לא למד לכבוש ולהסוות. היה הילד שהתנגש בי בכוח בשוק. היה הילד שעמד מחוץ לחלון המכונית הפתוח, וקילל אותי בשטף, ואחרי שאמרתי לו שאני לא מבין ערבית עבר לפנטומימה של שליפת אקדח וירי, ולקינוח זרק עלי צרור דק של פתקיות דביקות (כתומות) שהיו לו ביד. הקורא שלום (לא בוגוסלבסקי), שאשכרה גר בלוד, פירט בעבר מגוון תקריות קשות ואלימות יותר (ראו גם כאן, בתגובות אצלי)

אני, בניגוד לחגי עמית מדה-מרקר, לא מנסה לטאטא מתחת לשטיח את התקריות האלה. אני רואה בהן עדות לעוינות עמוקה שמבצבצת מתחת לפני השטח – עוינות כלפי הישראלים, וישראל. הניסיון לפתור את העוינות הזאת באמצעות הגברת האכיפה והשיטור, במקביל להבאת אוכלוסייה שמנסה לחיות בלוד ולהעמיד פנים שהיא בצפון תל אביב, משול להנחת פלסטר על פצע דלקתי מרוח בבוץ.

מה שלוד צריכה זה ריפוי, איחוי, איזון עדין בין סדר ואמון. הייתי רוצה להאמין למאיר ניצן ולשולחיו, ולסמוך עליהם שהם יודעים ורוצים לעשות את זה. באמת שהייתי רוצה, אבל קשה לי. על סמך תקדימי העבר, לנוכח כיוון הרוח והמגמה הכללית.

("מה שלוד צריכה," אמרה לי בות'ינה דביט בלילה ההוא מחוץ למשטרת לוד, כשחיכינו לשחרור העצורים, "זה שאתם תבואו לגור בה.")

כאן נולדתי

הייתי רוצה להאמין שמה שמניע כל אחד ואחד מהפעילים בלוד ובכלל הוא רצון בריפוי, ולא רק זעם. אני יכול להאמין בזה על רובם, אלה שפגשתי לפחות. ועדיין, אם יורשה לי להתנשא רגע, גם את הזעם עדיף להוציא בצעקות מול העירייה מאשר באלימות מול השכנים. בפרפרזה על משהו ששר תאמר, בערבית הפעם: תניח את האבן, קח ליד עט, או מיקרופון, או מגפון, או שלט.

הפעילים הנמרצים מלוד הביאו לעיר את אחד מאירועי יום האדמה המרכזיים. זה קורה מחר, בשש, בצעדה ממחנה הפליטים של אבו עיד6 עד לשכת ראש העיר.

אירועי יום האדמה המקוריים ציינו הלאמת אדמות ערביות בגליל ששימשו (כמדומני) להקמת גוש שגב וכרמיאל, אותה כרמיאל שבה צילם חיים יבין, 30 שנה אחר כך, עולים חדשים שאמרו במבטא רוסי כבד "זאת ארץ שלנו! שיילכו מפה" 7

וגם אם אני לא יכול לחתום בלב שלם על כל דבר שנאמר או נעשה או נהגה במסגרת המאבק, עדיין אני מרגיש צורך להיות שם, ככל שאוכל, כדי לתת את קולי לקריאות שאיתן אני כן מסכים, כדי להזכיר שיש מורסות שאי אפשר לכסות בפלסטר, אפליה שיטתית שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, נכבה אקוטית וכרונית שאי אפשר למחוק ולהעלים – וכדי לקרוא לאמון, לפיתרון, לריפוי. כן לחברות, לא לאלימות. כי בימים טרופים אלה, יש דברים בסיסיים ששווה לחזור עליהם.

וכן, אפשר להניח שהשפה הערבית תישמע ברמה. נראה לי שיהיה לכולנו הרבה יותר קל להשתלב במרחב כשהערבית תצלצל באוזנינו כשפת השכן, ולא (רק) כשפת האויב. אפשר גם להניח שרוב המפגינים יהיו ערבים, כי כל אדם קרוב יותר אצל כאבו. אז אפשר לראות בזה אירוע שנוגע לעבר (ולהווה) הערבי, ואפשר לראות בזה אירוע שנוגע לעתיד המשותף של כולנו, וקורא לעתיד טוב יותר. לא לאלימות. כן לחברות.

כי בסופו של דבר, הבחירה שלנו היא בין:

יבוא פנתר שחור ויטרוף את החתול

שאכל כמו חזיר וטיפת שמנת לא השאיר

לבין

אל תביט לאחור, לא הכל שחור

הדלת מסתובבת ואתה הביתה שוב תחזור

פיצוץ או פיוס, זאת הברירה שנותרה בפנינו, עד כמה שנותרה ברירה.

New forms are beginning to take shape?
Once occupied minds are activating?

חיפשתי שיר שיחתום את הסאגה ונזכרתי בקליפ הזה. ככה עושים Lyrics Clip

  1. מאבו-עיד תצא הבשורה []
  2. אבל ממש קצת []
  3. אגב, מעדות שמיעה, הבנתי שיש לפחות ערבי אחד שאשכרה גר בגני אביב. []
  4. השיבוש במקור []
  5. מצד פעילים שרובם מקומיים, וחלקם הלא-מבוטל ערבים []
  6. עדיין באוהלים, תודה ששאלתם []
  7. בסצנה מצחיקה כמעט כמו בעצובה, מתוך הסדרה "תעודת זהות כחולה", שלצערי אינה זמינה ביוטיוב []