הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב עכשיו, חצי לפני חצות באמצע שבוע מהאינטנסיביים בחיי.

הוא לא היה אמור להיכתב עכשיו, כי השלב הפומבי, שלב האידיאולוגיה והרטוריקה, היה אמור להגיע רק בסוף השבוע, עד שהוקדם במפתיע.

עכשיו היה אמור להיות שלב השו-שו, שלב הדיבורים הפרטיים והמעשיים, שלב העשייה שלקראת.

שלב שהתחיל לפני שבוע, אל מול עיניי המשתאות, ונגמר בחטף אתמול כשאיזה טמבל חשף את כל הפרטים בקבוצת פייסבוק ציבורית. (השאלה אם עשה את זה מכוונת זדון או מטיפשות נשארת פתוחה בינתיים, כדרכן של שאלות כאלה.)

אז אתחיל הפעם מהסוף, מהחלק הכי חשוב: קריאה לפעולה. אחרי זה אקפוץ להתחלה, לקריאת רקע.

סוף סוף, לוד יוצאת לרחובות! בואו בהמוניכם.

מחר בשעה 18:30 יצאו משפחות מחוסרות דיור ממאהל לוד, ויבואו על ילדיהם ומיטלטליהם המעטים לבית דירות ציבורי במרכז העיר, שעומד ריק על 80 דירותיו זה ארבע שנים.

הדרישה שלהן פשוטה: קורת גג. הפיתרון נמצא בהישג יד, בבניין הזה ובאחרים שעומדים ריקים. אחרי חודשיים במאהל, נמאס ל14 המשפחות החיות בו לשבת בשקט, וההפגנה היא מחווה לא-אלימה שמטרתה להצביע על האבסורד המתמשך שבמצבן.

אם אתם יכולים, אם אתם גרים בסביבה, אם אתם עוברים באזור, אם בא לכם לקפוץ לפריפריה  המרכזית מכולן, ואחת המוחלשות ביותר, חמש דקות מבן-גוריון – בואו.

המאהל נמצא בשד' ירושלים פינת רח' ז'בוטינסקי בלוד. המבנה הריק נמצא ב"כיכר קומנדו" שברח' דוד המלך, במרכז (החדש) של העיר, לא יותר מקילומטר מהמאהל.
ולחדשות בהרחבה, או כמו שאומרים בדאב: ריוַוייייינד!

כמו שכבר דיווחתי בקצרה,1 חרב הפינוי שהחלה להתנופף מעליהם (ואף להכות סביבם) הצליחה להעיר את מאהל לוד מחרגונו (וכמה הם עייפים שם, כולם; תשישות כמצב קיומי), לגייס אותו לפעולה ולפתוח אותו לעזרה מבחוץ – אחרי שבמידה רבה הם התכנסו כמו קיפודים מאוימים במהלך הקיץ, וחשדו בכל מי שרצה להצטרף שהוא "ינצל" את המחאה שלהם ועלול "להסתדר על פיתרון" לפניהם, על גב המצוקה שלהם. המרוץ לדירה – הגרסה הלא-מצונזרת.

והעזרה הגיעה, כמובטח. קבוצה גדולה של צעירים חדורי אמונה – כמעט כולם, כך הסתבר, עם "עבר" כלשהו של התנדבות ומגורים בלוד – הפיחה במאהל רוח רעננה ונמרצת של אקטיביזם. הייתי כחולם.

הסתבר גם שבזמן שחשבתי על עצמי כפרש בודד הדוהר מקרטע בעוז לעזרת לוד, ענבר וסיגלית המסורות והפעלתניות מעמותת סנגור קהילתי בלוד ליוו את המאהל באופן יומיומי וקרוב,2 של  הרחק מזרקורי התקשורת המכתירה (וממהרת להכתים) את "גיבורי המחאה".

והנה, ביום חמישי שעבר לעת ערב, התיישב לו מעגל גדול בפינת המאהל, והתחיל לדבר – ולהקשיב. בכל פעם שאני מזדמן למעגל, אני נפעם מהרגע הקסום שבו אנשים מתחילים להקשיב.3

חשבתי שהם יתחילו בפעולות מחאה ותודעה, כמו כמה רעיונות יפים שעלו בביקורי שם כמה ימים קודם. אבל תושבי המאהל, בנאמנות לדרכם מתחילת הדרך, רק רצו קורת גג להם ולילדיהם.4 נראה שזה הדבר היחיד שעורר בהם כוח ורצון, וכוח רצון – בית, ולא ערכים מופשטים, נאצלים ככל שיהיו. אשכרה מחאת הדיור, כמו שנהגו לכנות את #j14 בראשיתו.

בהשראת הסקווט ברחוב שטרן בירושלים,5 החליטו תושבי מאהל לוד לקבוע את משכנם בבניין ציבורי ריק. הם גם חשבו על יעד קורץה: מבנה ענקי ובו 80 דירות, היישר במרכז לוד, ששייך לסוכנות היהודית (או למשרד הקליטה), שימש בעבר כמעון עולים, ועומד ריק כבר ארבע שנים.

אה, עכשיו התחילו לשפץ אותו. התוכנית היא לפתוח בו מעון לקשישים עולי ברה"מ-לשעבר, מכל הארץ.

הפרט האחרון הרתיח אותם. בעיקר זה שנותנים דירות טובות בלוד דווקא לאנשים מבחוץ – אבל גם העובדה הנלווית לכך, ששוב מפילים על לוד את האוכלוסיות הכי חלשות שאף אחד לא יודע מה לעשות איתן, לאף אחד אין כוח להתעסק איתן, ואף אחד לא רוצה לראות אותן מול הבית הבורגני המטופח שלו. (הערב, כשניסינו להתחיל ישיבה במאהל, עברה בו – שהרי הסלון וחדר האוכל שלו יושבים היישר על המדרכה הראשית – קבוצה של נערים מפגרים מהוסטל סמוך שיצאו לטיול ערביים מאורגן. הם התקבלו בלבביות, העניקו חיבוקים,6 ואחרי הפגישה המרגשת שלהם עם אתי, דוברת המאהל, הסתבר שהיא עבדה בהוסטל ההוא בעבר.)

מה שהגביר עוד יותר את תחושת הדחיפות והבהילות היה הסכנה להמשך קיום המאהל – שתוקף האישור שלומהעירייה עמד לפוג היום, רביעי, ה-14.9. לנוכח מגמת ההריסה הנמרצת של השלטון נגד העם, הם חששו שבקרוב לא יישאר אפילו אוהל מעל ראשם.7 בינתיים, אגב, הוארך תוקף האישור – בעשרה ימים בלבד. זו דרכו המנומסת של השלטון, שלא טרח לעזור לאנשים האלה למצוא בית במשך חודשיים, להגיד "יש לכם עשרה ימים לעוף לי מהעיניים". כשאנחנו מדברים על אלימות שלטונית, מערכתית, ממוסזדת ומתמשכת – על זה בדיוק אנחנו מדברים.

בקיצור, אנשי המאהל החליטו לקפוץ ישירות ל(מה שנראה לי כ)פסגת הפעולה הישירה, לפלוש לבניין ולהשתכן בו. היתה התלהבות גדולה, היו גם חששות גדולים – שאת רובם הפיגו נציגים מהסקווט הירושלמי כשבאו לבקר (בתיאום אחד הפעילים), והסבירו שהאתגר אינו קשה או מסובך כל כך.

התחלקנו לצוותים, התחלנו לעבוד. כל אחד תרם את קצה החוט שלו, ויחד יצרנו מארג מרהיב של קשרים, כישורים, ידע וניסיון וחוכמת חיים. נדמה לי שראיתי זיק חדש בעיני תושבי המאהל. הם התעוררו לפעולה, אולי נזכרו ביכולות שחשבו שאין להם.

ראובן אברג'יל בא, ביום שני בערב. הגעתי בשעה איחור, בסוף עוד יום של יוממות ושעה נטו עם הילדים.8 זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בגודל טבעי. אשריי שזכיתי.

הוא דיבר אל הלודאים כמו שאני לא יכולתי, אמר להם דברים שרציתי. הספקתי לשמוע אותו מדבר על מדינת הרווחה שנעלמה מתחומי הקו הירוק; על כל האוכלוסיות החלשות שלימדו -אותנו-9 לשנוא, עד שיצא שגם אנחנו מדוכאים וגם אנחנו שנואים; על הקשר בין התפוררות מדינת הרווחה ודיכוי ערביי ישראל והפלסטינים.10 על השיטה שמפרידה בינינו, מושלת בנו, עושקת ומדכאת אותנו.

או בקיצור, כמו שצייצתי מהשטח:

ראובן אברג'יל במאהל #לוד, מחבר את נקודות הדיכוי בקו אחד. ירוק.

כשהתיישבתי בשולי המעגל, שהקשיב רוב קשב לראובן גם כשדיבר על השתחררות מהמחויבות למפלגה (ולכולם היה ברור באיזו מפלגה מדובר) שרק חרבנה עליהם מאז שעלתה לשלטון, ראיתי ליד ראובן שתי פנים מוכרות מנסיבות אחרות:  איבראהים אבו סעלוק ואבו מאהיר(?), אנשי הוועדה העממית של לוד שהשתתפו בכל אירוע שבו נכחתי מדהמש ועד אבו-טוק.

יום לפני זה הצעתי בחיוך לסיגלית מהסנגוּר שמשפחת אבו-עיד11 תצטרף לסקווט המתהווה. היא השיבה בחיוך הזה, של אנשים שלא מעזים להאמין, ובכל זאת מאמינים. "הלוואי…. אבל הקרקע עוד לא בשלה."

נו, מקסימום נזרע במדבר.

אבו מאהיר נשא דברים. זה כשלעצמו נראה לי חסר תקדים. הוא פתח במנטרה הפלסטינית-ישראלית שמלווה את מחאת האוהלים מראשיתה: אנחנו נאבקים על הבית שלנו כבר 63 שנה. הוא המשיך בהבעת הזדהות, בהצעת עזרה וסיוע מהמגזר הערבי. אחרית הימים? מחיאות כפיים מנומסות-עד-מפרגנות, בתור התחלה.

בהמשך היה זה דווקא אבו-מאהיר שניסה להביע אמון במאיר ניצן, ודווקא אנשי המאהל – שבביקורי הראשון שמו בו מבטחם וחיזקו את ידיו ולא רצו להגיד עליו מילה רעה – התקוממו ואמרו שהם כבר לא מאמינים לאף מילה שלו. לזה קוראים בשחמט: הצרחה.

הפגישה נקטעה בבוטות מסוימת לטובת ארוחת ערב, ולאחריה ישיבת הכנה בפורום מצומצם לקראת הפלישה, שתוכננה למחר (חמישי). אנשי הוועדה העממית לא הבינו למה מאותתים להם פתאום בנחרצות שהם לא רצויים. הצטערתי שלא הצלחתי להסביר להם שיש מאחורי זה סיבה סודית, ולא סתם חוסר נימוס.

בשארית כוחותינו התחלקנו שוב לצוותים, לדיבור קונקרטי וממוקד בהרבה. התפזרנו הביתה, ואני עוד הספקתי לתרום את חלקי הצנוע בכמה מסרים פרטיים וממוקדים לאנשים שסמכתי במאה אחוז על מהימנותם וקיוויתי שיוכלו להושיט עזרה. אחדים באו במרוצה.

ואז, אתמול, בזמן שעבדתי, חשף מישהו – בזדון? בטמטום? מרוב אגו? מרוב פחד? הדעות במאהל ובסביבתו חלוקות – את כל פרטי התוכנית, כולל המועד המדויק והמקום המדויק.

לי זה נודע רק הערב, כשחזרתי מהעבודה ישירות לפגישה האחרונה שלפני הפעולה. האווירה היתה שפופה, אבל לא שבורה. הכעס על הבגידה בא לידי ביטוי, אבל הצלחנו להכיל ולנתב אותו לאפיקים קונסטרוקטיביים. הפגישה החלה באיחור, וזמני היה קצר, ולכן נאלצתי ללכת בשלב מוקדם, כשיגאל רמב"ם12 עוד פרש את האפשרויות בכריזמטיות שקטה ומעשית.

(איזו רשת נפלאה נפרשה ברחבי הארץ הזאת בקיץ האחרון, צמחה משורשי העשב וחבקה כל מה שבדרכה. שטף של פעולות ישירות משלל סוגים ותחומים ממלא את פיד הפייסבוק שלי, במקום שבו היו פעם רק לינקים מונוטוניים לעצומות. העם התעורר. מי שלא התעורר זה אלה שאומרים שהעם לא התעורר.)

"אני אתכם בכל מה שתבחרו," אמרתי בפרידה, ורק בדרך הביתה13 חשבתי שאולי הייתי צריך להוסיף שכדאי להם לרתום את כל האנרגיה שנבנתה לקראת האירוע הזה, ובכל זאת לעשות איתה משהו, כלשהו, איכשהו.

לשמחתי הם הגיעו גם בלעדיי למסקנה האופרטיבית שבה פתחתי את הפוסט: מחר, לאור הדמדומים במקום בחשכת הלילה, לעין כל ובגלוי, אנשי מאהל לוד ישברו שוב את מחסום הבושה,14 יארזו את מיטלטליהם, יקחו את ילדיהם האהובים ויפסעו בדרך הקצרה משולי הכביש אל מרכז הכיכר. ושם, במקום המפגש המסורתי של הקהילה, הם ישמיעו לאוזני כל את שוועתם לקורת גג, ועל הדרך ישדרו לשכניהם ובני עירם את המסר: חושבים שאתם כל כך שונים מאיתנו, נעלים עלינו, חסינים? מתביישים להודות שגם החיים שלכם הפכו בלתי נסבלים? אם תסבלו את זה, הילדים שלכם יהיו הבאים בתור.

נדמה לי שאמרתי כל מה שהיה חשוב לי להגיד, והשעה שתיים בלילה, והפוסט הזה חייב להתפרסם הלילה, כי מחר לא אספיק עד אחרי ההפגנה. אז לפני שאשגר אותו עם עריכה מינימלית, אחתום בשיר שכבר הצגתי פה אי אילו פעמים, אבל מהשמעה להשמעה (ומצפייה לצפייה! כי הקליפ הולם מאוד את השיר, ומשובח כמוהו) ומהתרחשות להתרחשות הוא נטען בעוד ועוד משמעויות – מילוליות, סמליות, רגשיות…
אל תתנצל, תשפיל מבט
כי אתה יורד למטה כדי לחזור

.

  1. אי שם בתחתית הפוסט, לקראת הסוף []
  2. יחד עם ליה שטיינברג ומירה מרציאנו, שעזרו בהקמת המאהל למרות שאינן מתגוררות בו: שתיהן פעילות עירוניות ותיקות. בכלל, אני מתוודע בזמן האחרון לאנשים מופלאים בלוד, ולזרמים תת-קרקעיים שלא היה לי מושג על קיומם. []
  3. אירוע היסטורי נוסף, אגב, התקיים במוצאי שבת שלאחר מכן, כשלוד השתתפה באירוע 1000 שולחנות הארצי, ובמאהל התקיים מעגל שיחה מקומי על עניינים מקומיים. []
  4. וכמה פעמים שמעתי מאנשים שם שמעצמם כבר לא אכפת להם, הם יסתדרו בכל מצב, אבל הילדים, מה יהיה על הילדים. []
  5. מוסרים לי שזה וידיאו מרגש, יום אחד אולי גם אתפנה לראות אותו; וכן, אני יודע שהם פונו באלימות מהבית אתמול. את מורשת הגבורה שלהם אי אפשר לפנות מהלבבות. []
  6. את יגאל רמב"ם הם חיבקו בהמוניהם, אותי לא. מפרגן. []
  7. וכך, ילדים, אפשר לראות איך הפעלת כוח שלטונית גוררת רדיקליזציה של הנתינים. כפי שסיכם מורנו רא"ו: Imposition of Order equals escalation of Chaos []
  8. זה רק לשבוע, ואני לא מבין איך אפשר לעשות את זה על בסיס קבוע. זאת דרך ללא חיים. []
  9. הוא, בניגוד אלי, באמת יכול לדבר איתם בגוף ראשון רבים בלי שזה יצרום. []
  10. שמישהו יצלצל בגוגל אלרט של איבןבלומנטל. []
  11. שעדיין חיה באוהלים, אגב []
  12. ידידי מתא המעצר []
  13. חצי שעה מהאוהל וריחות האשפה בלוד אל הבית וריח האורוות במושב ; הריצה היומית לאדם העסוק []
  14. וכמה פעמים שמעתי מהם על הבושה הזאת, שבגללה אף אחד לא יוצא לרחוב; הבושה שבגללה נערים לא גרים עם הוריהם במאהל, אלא הולכים לסבתא או לחברים; כי בלוד, מסתבר, לגור באוהל לא נחשב מגניב אפילו בקיץ הזה. []