סניף של קופת חולים מסוימת בעיר מסוימת (רמז: עיר מעורבת גדולה במרכז הארץ, לא יפו).

בעוד אני יושב מול הפקידה (הכל תקין, תודה), היא עונה לטלפון. קביעת תור. משמיעת הצד שלה בשיחה, אני יכול להבין בבירור מה נאמר מעבר לקו. כשהיא מסיימת את השיחה וחוזרת לטפסים שלי, אני עוטה את הטון הכי נון-שלאנטי שלי ושואל: "מה, זה היה מישהו שביקש רופא לא-ערבי"?

היא מרימה אלי עיניים בבהלה קלה, בוחנת אותי כדי לוודא שאני לא ערבי במסווה, מנסה לבדוק אם אני במקרה עיתונאי או טראבּל-מייקר. אני עושה פרצוף תמים, כאילו זאת סתם סקרנות ולא ממש אכפת לי, והיא מהנהנת באי-נוחות. "זה קורה פה הרבה?" אני ממשיך לנסות את מזלי. היא מגמגמת קלות, משהו על זה שהם לא יכולים להכריח אנשים וכל אחד עם הדעות שלו. שולחת יד ומסיטה מעט את צווארון חולצתה באי-נוחות, מעמיקה מעט את המחשוף, אולי ברצון לא-מודע להסיח את דעתי מהשאלות הקשות. אנחנו חוזרים לענייננו.

זה הכל, סתם רגע של חולין, כמובטח בכותרת. או ליתר דיוק רגע של חולים, רגע שגרתי בארץ חולה.

התגובה המיידית שלי היא רק רחמים והזדהות כלפי הרופאים הערבים, שגם התואר שלהם והעבודה במוסד עם שם ציוני גאה לא פוטרים אותם מהחשדנות, העוינות, האפליה.

כשאני יוצא מהסניף יש ניסוי צופרים בעיר, אולי לקראת ימי הזיכרון הבאים עלינו לטובה. זה מעורר בי מחשבה על יום השואה, ואיך הגלגל מתהפך לו. נירנברג רילואדד.

רק בדרך הביתה מתחילות הרציונליזציה והפוליטיזציה, ואני מבין שחזיתי ברגע מייצג לטיעון שלי שהכיבוש הוא לא האישיו. הכיבוש, עם כל העוולות היומיומיות שהוא מחולל, הוא כמו פרונקל גדול: בולט, כואב, מכוער ומביך בחברה, אבל בסך הכל סימפטום לרעל המבעבע מתחתיו, לדלקת הפושה בגוף מתחת לעור. העיסוק המתמרח במותג הפופולרי "הכיבוש" מסיט את הדיון ומסיח את התודעה לפרטים טפלים כמו "הקפאת בנייה" או "הקלות במעברים", מאפשר לכולם – משמאל ומימין – להתפלפל בסוגיות משפטיות כמו המעמד של שייח ג'ראח ומידת החוקיות של פקודות צה"ל. בראש ובראשונה, העיסוק ב"כיבוש" וב"מצב המדיני" מאפשר לכולנו להרחיק את עדותנו, להרחיק את התחלואים מחיי היומיום שלנו ולתחוֹם אותם באזור גיאוגרפי ותודעתי מוגדר, זה של "השטחים הכבושים" וה"פוליטיקה" (והרי למה לי פוליטיקה עכשיו?).

כאילו ש"שיחות עם הפלסטינים" זה משהו שמתקיים רק בחדרי ישיבות בערי-בירה אירופיות קרירות, ולא קורה כל יום בעג'מי ובלוד ובירושלים.

שלא תבינו אותי לא נכון: יש לי המון סימפטיה, כבוד והערכה לאקטיביסטים שמכניסים לסדר היום התקשורתי מקומות כמו שייח ג'ראח, בלעין ונעלין, לאנשים שעוזרים במסיק ומנסים להגן על עצי זית מפני הבולדוזרים. ללוחמים המשפטיים שמשמיעים בערכאות את קולם של המושתקים. ולא רק בזכות הכוונות הטובות, אלא גם בזכות התוצאות: הפלת משטר הדיכוי מחייבת רעש בלתי פוסק שלא ייתן לו לעבוד בשקט. זה משפיע על הלחץ הבינלאומי (והנה, קציני צה"ל מתחילים להרגיש את זה על עורם, והאישה מקטרת שכבר אי אפשר לצאת לחופשה באירופה), זה משפיע גם על הזירה הפנימית, בטפטופים. אפקט האדווה. מצד שני, כל פעולה מעוררת תגובה שקולה בעוצמתה, וכל ניסיון לערער את הדיסוננס הקוגניטיבי של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עם הצבא המוסרי העולם עלול (גם) לחזק את ההתבצרות בדיסוננס הזה, להרחיק עוד יותר את הזהות העצמית של הציונים מהמציאות. (התייחסתי לזה אי-שם במורד הפוסט ההוא).

אבל עתידם של העמים והשבטים והאנשים שחיים בין הים לירדן לא תלוי בקו הירוק, ולא יוכרע בחומש או בתפוח ב'. גם לא בעזה או בלבנון (סביר להניח שגם לא באיראן). הפרונקלים בגבולות הם רק סימפטומים לכיבים הממאירים בתוך הגוף. גורלה של הארץ הזאת יוכרע בלוד, ביפו, בעכו, בבאר-שבע… וסליחה עם אזורי הטיפוח שהשמטתי. הוא יוכרע בסירי השיירים של כור ההיתוך, איפה שהשכבות החלשות ביותר של השבטים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית מבעבעות, נקרעות לגזרים ונלחמות זו בזו עד חורמה תחת שלטון ההפרד-ומשול-ודכא של בעלי הפריבילגיות, החבר'ה הטובים מהולילנד.

נ"ב – נתאי פרץ כתב כאן פעם (בהמשך פתיל התגובות הזה) שהערבים בערים המעורבות רוצים להשתלב כמה שיותר בחברה היהודית, ולכן האינטרס שלהם הוא לשמור על השקט ולרסן את השבאב. ואני שואל: אם אפילו רופא שעובד אצל המכבים חוטף סטירות לחי כאלה, כמה זמן עד שתפקע סבלנותו והוא יתחיל להזדהות יותר ויותר עם הבן הממורמר שלו? כמה זמן עד שהוא יצא איתו לרחוב, עם שלט במקרה הטוב או בקת"ב ככלות כל הקיצין?

ופתאום נזכרתי ברצח של בגין קדסה, אחיהם של סאדאת וקרטר שנולדו בלוד לפני 31 שנה, וסיפורם העצוב הוא בעיניי משל קולע לטרגדיה של לוד, אזור אסון במרחק 15 דקות מתל אביב שמזכיר לי ללא הרף את חוסר התוחלת של הציונות. רציתי לכתוב כאן על הסיפור הזה כבר מזמן, רציתי גם להעלות את השיר הזה:

אבל את זה אתם כבר יודעים הרי. גם לא ממש התכוונתי לכתוב את השתייםשלוש-וחצי פסקאות האחרונות. רציתי רק לכתוב שלפעמים קל לנו להיתפס למותגים "סקסיים" כמו שייח ג'ראח או Anat Cum, ולתת להם להסיח את דעתנו מהמציאות היומיומית והעגומה-עוד-יותר שהם מייצגים.

נו, גם זה הרי טבעי ככלות הכל.

קֹהלת צדק!