סתם יום של חול בארץ חולה
סניף של קופת חולים מסוימת בעיר מסוימת (רמז: עיר מעורבת גדולה במרכז הארץ, לא יפו).
בעוד אני יושב מול הפקידה (הכל תקין, תודה), היא עונה לטלפון. קביעת תור. משמיעת הצד שלה בשיחה, אני יכול להבין בבירור מה נאמר מעבר לקו. כשהיא מסיימת את השיחה וחוזרת לטפסים שלי, אני עוטה את הטון הכי נון-שלאנטי שלי ושואל: "מה, זה היה מישהו שביקש רופא לא-ערבי"?
היא מרימה אלי עיניים בבהלה קלה, בוחנת אותי כדי לוודא שאני לא ערבי במסווה, מנסה לבדוק אם אני במקרה עיתונאי או טראבּל-מייקר. אני עושה פרצוף תמים, כאילו זאת סתם סקרנות ולא ממש אכפת לי, והיא מהנהנת באי-נוחות. "זה קורה פה הרבה?" אני ממשיך לנסות את מזלי. היא מגמגמת קלות, משהו על זה שהם לא יכולים להכריח אנשים וכל אחד עם הדעות שלו. שולחת יד ומסיטה מעט את צווארון חולצתה באי-נוחות, מעמיקה מעט את המחשוף, אולי ברצון לא-מודע להסיח את דעתי מהשאלות הקשות. אנחנו חוזרים לענייננו.
זה הכל, סתם רגע של חולין, כמובטח בכותרת. או ליתר דיוק רגע של חולים, רגע שגרתי בארץ חולה.
התגובה המיידית שלי היא רק רחמים והזדהות כלפי הרופאים הערבים, שגם התואר שלהם והעבודה במוסד עם שם ציוני גאה לא פוטרים אותם מהחשדנות, העוינות, האפליה.
כשאני יוצא מהסניף יש ניסוי צופרים בעיר, אולי לקראת ימי הזיכרון הבאים עלינו לטובה. זה מעורר בי מחשבה על יום השואה, ואיך הגלגל מתהפך לו. נירנברג רילואדד.
רק בדרך הביתה מתחילות הרציונליזציה והפוליטיזציה, ואני מבין שחזיתי ברגע מייצג לטיעון שלי שהכיבוש הוא לא האישיו. הכיבוש, עם כל העוולות היומיומיות שהוא מחולל, הוא כמו פרונקל גדול: בולט, כואב, מכוער ומביך בחברה, אבל בסך הכל סימפטום לרעל המבעבע מתחתיו, לדלקת הפושה בגוף מתחת לעור. העיסוק המתמרח במותג הפופולרי "הכיבוש" מסיט את הדיון ומסיח את התודעה לפרטים טפלים כמו "הקפאת בנייה" או "הקלות במעברים", מאפשר לכולם – משמאל ומימין – להתפלפל בסוגיות משפטיות כמו המעמד של שייח ג'ראח ומידת החוקיות של פקודות צה"ל. בראש ובראשונה, העיסוק ב"כיבוש" וב"מצב המדיני" מאפשר לכולנו להרחיק את עדותנו, להרחיק את התחלואים מחיי היומיום שלנו ולתחוֹם אותם באזור גיאוגרפי ותודעתי מוגדר, זה של "השטחים הכבושים" וה"פוליטיקה" (והרי למה לי פוליטיקה עכשיו?).
כאילו ש"שיחות עם הפלסטינים" זה משהו שמתקיים רק בחדרי ישיבות בערי-בירה אירופיות קרירות, ולא קורה כל יום בעג'מי ובלוד ובירושלים.
שלא תבינו אותי לא נכון: יש לי המון סימפטיה, כבוד והערכה לאקטיביסטים שמכניסים לסדר היום התקשורתי מקומות כמו שייח ג'ראח, בלעין ונעלין, לאנשים שעוזרים במסיק ומנסים להגן על עצי זית מפני הבולדוזרים. ללוחמים המשפטיים שמשמיעים בערכאות את קולם של המושתקים. ולא רק בזכות הכוונות הטובות, אלא גם בזכות התוצאות: הפלת משטר הדיכוי מחייבת רעש בלתי פוסק שלא ייתן לו לעבוד בשקט. זה משפיע על הלחץ הבינלאומי (והנה, קציני צה"ל מתחילים להרגיש את זה על עורם, והאישה מקטרת שכבר אי אפשר לצאת לחופשה באירופה), זה משפיע גם על הזירה הפנימית, בטפטופים. אפקט האדווה. מצד שני, כל פעולה מעוררת תגובה שקולה בעוצמתה, וכל ניסיון לערער את הדיסוננס הקוגניטיבי של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עם הצבא המוסרי העולם עלול (גם) לחזק את ההתבצרות בדיסוננס הזה, להרחיק עוד יותר את הזהות העצמית של הציונים מהמציאות. (התייחסתי לזה אי-שם במורד הפוסט ההוא).
אבל עתידם של העמים והשבטים והאנשים שחיים בין הים לירדן לא תלוי בקו הירוק, ולא יוכרע בחומש או בתפוח ב'. גם לא בעזה או בלבנון (סביר להניח שגם לא באיראן). הפרונקלים בגבולות הם רק סימפטומים לכיבים הממאירים בתוך הגוף. גורלה של הארץ הזאת יוכרע בלוד, ביפו, בעכו, בבאר-שבע… וסליחה עם אזורי הטיפוח שהשמטתי. הוא יוכרע בסירי השיירים של כור ההיתוך, איפה שהשכבות החלשות ביותר של השבטים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית מבעבעות, נקרעות לגזרים ונלחמות זו בזו עד חורמה תחת שלטון ההפרד-ומשול-ודכא של בעלי הפריבילגיות, החבר'ה הטובים מהולילנד.
נ"ב – נתאי פרץ כתב כאן פעם (בהמשך פתיל התגובות הזה) שהערבים בערים המעורבות רוצים להשתלב כמה שיותר בחברה היהודית, ולכן האינטרס שלהם הוא לשמור על השקט ולרסן את השבאב. ואני שואל: אם אפילו רופא שעובד אצל המכבים חוטף סטירות לחי כאלה, כמה זמן עד שתפקע סבלנותו והוא יתחיל להזדהות יותר ויותר עם הבן הממורמר שלו? כמה זמן עד שהוא יצא איתו לרחוב, עם שלט במקרה הטוב או בקת"ב ככלות כל הקיצין?
ופתאום נזכרתי ברצח של בגין קדסה, אחיהם של סאדאת וקרטר שנולדו בלוד לפני 31 שנה, וסיפורם העצוב הוא בעיניי משל קולע לטרגדיה של לוד, אזור אסון במרחק 15 דקות מתל אביב שמזכיר לי ללא הרף את חוסר התוחלת של הציונות. רציתי לכתוב כאן על הסיפור הזה כבר מזמן, רציתי גם להעלות את השיר הזה:
אבל את זה אתם כבר יודעים הרי. גם לא ממש התכוונתי לכתוב את השתייםשלוש-וחצי פסקאות האחרונות. רציתי רק לכתוב שלפעמים קל לנו להיתפס למותגים "סקסיים" כמו שייח ג'ראח או Anat Cum, ולתת להם להסיח את דעתנו מהמציאות היומיומית והעגומה-עוד-יותר שהם מייצגים.
נו, גם זה הרי טבעי ככלות הכל.
זה מה שקורה כשאני יוצא מהבית: פוסט חדש על רגע של חולין בארץ חולה, בעקבות קפיצה ללוד http://hahem.co.il/mermit//land-of-d…
החזרת אותי שנים אחורה עם הקליפ הזה. אני העלתי אותו לאתר שתיל.
והנה עוד תזכורת מהאיזור: את כולכם אני יהרוג
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1268970
ושם אכן ראיתי אותו לראשונה, כשהעלית לינק לפורום תרגום ועריכה, כשעוד היה מותר להתעסק שם ב"פוליטיקה".
זה היה קצת אחרי שנתקלתי בDAM לראשונה, כשהופיעו ברייב נגד הכיבוש (TM). כבר אז ידעתי שההופעה שלהם היתה הדבר הכי מרשים שם. מגיע להם יותר חשיפה ממה שהם קיבלו, אבל אין מגיע בכדורגל.
תודה גם על הלינק השני. מה שיפה זה שהאישה לא נראית מופתעת או מזועזעת במיוחד ממה שהיא מספרת, כאילו היא לא מצפה לשומדבר אחר.
וכל הכבוד לך. מתחשק לי להעלות את הסרטון הזה באי-אילו מקומות באינטרנט, אבל אני מתאר לעצמי שיהיו שם אנשים שיצליחו למצוא הסברים למה גם הפעילות הזאת שלך מחזקת בעצם את ההגמוניה, ומוכיחה שאתה חלק מהקונספירציה.
או, אם לסכם במילותיו האלמותיות של עידן טל נשמה 23: חנן כהן מי אתה בכלל יא שמאלן??
אוי לא. דווקא ביום כזה. מאז עופרת יצוקה לא הרגשתי כאלה געגועים לאוסטרליה. לטסמניה. לפפואה ניו גיניאה. לאי מאוריציוס. למשולש ברמודה.
שאלתי את הבחורה המתוקה בחנות הטבע אם יש להם עוד ביצים אורגניות, כי היו רק של ליב. שאלתי אותה אם היא יודעת שליב זה כיסוי תחת לביצי התנחלויות. היא חייכה במתיקות ואמרה שהן הרבה יותר זולות ואין ויכוח על האיכות של הביצים. אמרתי לה שירוק זה לא רק דשא. היא אמרה שזה עושה לה צמרמורת כי הנושא הזה כל כך חשוב לה. אמרתי שכנראה לא מספיק. שאלתי אם היא יודעת מי זה אברי רן. זו דווקא התנחלות "רכה", היא אמרה, כזאת שכבר "נמצאת בתהליכים לקבל אישורים". "אישורים ממי?" שאלתי, "מהממשלה שבנתה אותה?" "כן," היא אמרה, "מהממשלה שלנו."
כל כך קרוב ללבה, נעבעך.
בסוף הוסיפה, "כל המדינה הזאת זו התנחלות אחת גדולה." מה שנכון.
כן, מרמיט, זה כן הכיבוש, אבל לא זה של 1967.
אחד המקומות שבהם התופעה שאתה מתאר היא הכי בולטת היא בשיח של הסרבנים הסלקטיביים (וזאת אינה ביקורת, אני מאוד מעריך אותם – רק אבחנה): יש שם שרטוט גבולות מאוד דיכוטומי, ממש מרי דאגלסי באופיו, של "כאן" ו"שם", כאילו "כאן" הכל בסדר, והסכנה היא רק שאם הכיבוש יימשך אז כל הדברים הרעים שמזוהים עם "שם" יחלחלו ל"כאן".
בא לי לקנות 500 טון חמלה ולשפוך מלמעלה על כל הארץ הזו. כי זה מה שהכי חסר לנו, חמלה אחד לשני. לפחד של ההוא, ולכאב של זה, לפאראנויה של השלישי.
איך גורמים לאנשים לראות את האנשים, של הצד השני. לא רק את הפוליטיקה, אידיאולוגיה, צבע עור.
לרגש אין שום אידיאולוגיה או שיוך גזעי.
מה שכן, חנן, אני די משוכנע שבמקור הקליפ הזה לא היה כ"כ מטושטש ומגורען.
מה, הוא נשחק מרוב העתקות?
@אנדלוסיה:
אברי רן זאת התנחלות רכה עם התנכלות קשה.
ונראה שהיתה לך פגישה עם נציגה הולמת של השמאל הציוני.
אבל המשפט האחרון שלך מעורר בי התנגדויות מסוימות.
אם זה לא הכיבוש של 67, אז זה הכיבוש של 48? יש לי כמה בעיות עם הקביעה הזאת, ואנסה לנסח אותן:
1. ההרחבה הזאת של המונח "כיבוש" די מעקרת אותו מתוכן.
2. אני לא מקבל את הנראטיב הציוני, אבל זה לא אומר שאני חושב שכל-כולו שקר אחד גדול. היו ליהודים סיבות טובות לבוא הנה ולגור פה. היו ליהודים גם סיבות לפחד מהערבים. האמירה "זה הכיבוש של 48" שקולה בעיניי להתחכמות הימנית "די לכיבוש הערבי".
3. וחשוב מכל: אני לא רואה טעם בגרירת הדיון לעבר. העובדה היא שכרגע חיים בין הים לירדן X יהודים ו-Y ערבים, מחולקים לכך-וכך תת-שבטים. השאלה החשובה בעיניי היא מה עושים עם זה עכשיו, ובעתיד. נכון שכל עשייה כזאת מחייבת כל צד להכיר בנראטיב של הצד השני, מה שמחייב עיון מסוים בעבר, אבל לא בשביל למצוא אשמים אלא כדי להבין בהזדהות את הסבל של הצד השני, ולמצוא דרך לתקן את העוולות של כ-ו-ל-ם.
יצא לי קצת פשטני על הבוקר, מקווה שהמסר הכללי עבר.
אכן ימים קשים. חבלי לידה?
רעיון מצוין, את קופצת לאמסטרדם להביא מטוס של חמלה נוזלית?
איך גורמים לאנשים לראות את האנשים בצד השני? אולי נביא מטוס של בודהות. זאת הרי הבעיה העיקרית: אנחנו מתמודדים פה מול הדחפים הכי קמאיים של המין האנושי, ומול מנגנונים הגמוניים עתיקי-יומין שנבנו על הדחפים האלה ומזינים אותם (הפרד ומשול וכו').
חוששני שחמלה זה לא משהו שאפשר לשפוך בטונות, אלא רק להפיץ – באדוות. לא חסרות לי היתקלויות בלוד עם ילדים שמעזים להביע את העוינות שהמבוגרים למדו לכבוש. אני מחייך אליהם; מה עוד אפשר לעשות?
ועדיין, אני מוצא גם בעצמי את המשקעים האלה של בדלנות ודעות קדומות. את החשש והחשד כלפי "האחר". זה מובנה בנו, זה מתלבש על מנגנוני ההישרדות שלנו. ואם במשכילים ובמיוחסים נפלה שלהבת, מה לנו כי נלין על המוחלשים הנתונים במאבק הישרדות אכזרי?
טוב, יאללה. אולי בכל זאת נביא MDMA נוזלי.
…כאילו שהדברים האלה לא היו כאן לפני הכיבוש, ודי להזכיר את הממשל הצבאי בגליל.
זה מזכיר את (ואולי גם קשור ל) הדיכוטומיה שלפיה מפא"י והמערך היו "שמאל", וישראל היתה מדינה תקינה עד שהליכודניקים הרסו הכל.
זה שוב חוזר לטבע האנושי. האדם צריך את הדיכוטומיות האלה כדי להגדיר את עצמו, כדי ליצור משהו יציב להיאחז בו בתוך המורכבות והזרימה של המציאות. בודהה מקטר על זה כבר 2500 שנה.
מרמיט. יש לך כמה טעויות.
ראשית, אברי רן זאת לא שום התנחלות רכה. הוא יושב ביצהר (או אולי קוראים לזה איתמר?), מעל הכפר ינון, שהוא ואנשיו כמעט רוקנו אותו מתושביו, בעומק הגדה, כמעט בבקעה.
שנית, שום נציגה של השמאל הציוני; זאת נציגה של הישראלי האורגני המצוי, שחוץ מהגזר שלו ואיזה הלך רוח חיובי כללי אין לו מושג מהחיים שלו.
ועכשיו לענייננו. יצא לך קצת פשטני כי אתה עונה לי תשובה מוכנה שלא בהכרח קשורה למה שאני כתבתי. לא מדובר בגרירת הדיון לעבר. נדמה לי שדווקא נסכים, שבנרטיב הציוני יש איזה באג מובנה. לכן, אני לא בקטע של "לזרוק את כל היהודים לים" (טוב נו, לפעמים כן…) או "תחזרו לאירופה", אלא אני חושבת שבהינתן שהתנועה הציונית היא תנועה התנחלותית מיסודה, בעלת מאפיינים דמוגרפיים-גזעניים, הדברים *לא היו יכולים* להתפתח אחרת.
לכן, זרע הפורענות נזרע עוד הרבה לפני 1948, ו-1948 זו עוד נקודת ציון. כיבוש לא במובן של occupation אלא של colonization, ומה לעשות, הבן גוריוניזם הזה זרע זרעים של אלימות שאנחנו קוצרים אותה היום, ובגדול.
נכון מאוד. ובקצרה: קל לנו להתעלם ממה שרחוק. ועג'מי רחוקה בדיוק כמו אל-ערוב, כלומר בדיוק כמו בורונדי. לא מזמן הצטרפנו (חד פעמית) למתנדבים שעוסקים (בקביעות) בחלוקת מזון בטבעון. שאלנו את את הבחור המקומי – מה, באמת יש אנשים רעבים בטבעון? והוא אמר, כן, גם אני לא ידעתי עד שהתחלתי להתנדב כאן. כאילו – גרים באותו מקום אבל שקופים אחד לשני.
ובשבוע שעבר היינו בים המלח, באחד החופים הלא מוסדרים בצפון. באמצע הסבבה הגיעו שני חיילים, כינסו את הערבים ששהו בחוף וגירשו אותם (כן כן, ערבים מהשטחים. ויפה שהחיילים יודעים לדבר בשפה שלהם, או בקיצור, יאללה, רוח). לשאלת אשתי אמרו החיילים ש"גונבים כאן תיקים, וגם היה כאן מקרה אונס לא מזמן".
לכן אתה צודק, כיבוש זה לא האישיו.
אני חושב שלא נכון לומר שהכיבוש הוא רק סימפטום. הכיבוש והמעשים שהוא גורר (ולפני זה המשטר הצבאי) הם סימפטום אבל הם גם מחזקים את הסיבה. סוג של מעגל שמזין את עצמו.
אהלן אור,
אני חושב שאנדלוסיה, שתי תגובות מעליך, הסבירה יפה איך הכיבוש הוא המשך מתבקש של המפעל הציוני. זה נכון שהוא מזין את המצב בתוך הקו הירוק בו בזמן שהוא ניזון מהמצב הזה, אבל מה שניסיתי להגיד פה הוא שגם אם מחר כל ההתנחלויות יעלמו כבמטה קסם, את הבעיות המובנות בישות הציונית זה לא יפתור. הכיבוש הוא ללא ספק הסימפטום הבולט ביותר, ו*אולי* גם הכואב ביותר, אבל הוא לא המחלה. האוקסימורון "מדינה יהודית-דמוקרטית" הוא המחלה.
כן, גם בתגובה שלי הזכרתי את התקופה שלפני 67. מסכים לגמרי
הכל אבוד בוכה עזרא דהן
אהבתי את הכותרת.. יש איזה ספר על חוסר גבולות שעוד לא קראתי אבל נשמע לי שזה הכיוון של המחלה. חוסר גבולות ומגיע לי הכול ורק אני והאינטרסים שלי קיימים. והכיבוש הוא באמת סימפטום של המחלה הזו.
מרמיט,
בסעיף 2 בתשובתך לאנדלוסיה, אתה מצהיר כי אינך מקבל את הנראטיב הציוני. שקול שוב, כי זו בדיוק הבעייה שלנו כאן, שתי קבוצות שאינן מוכנות לקבל את הנראטיב של האחרת.
לסעיף
אהלן בני,
המשך המשפט הוא "אבל זה לא אומר שאני חושב שכל כולו שקר מוחלט"…
התגובה שלך הזכירה לי את הניסיונות המעטים והעגומים שלי להשתתף במפגשים בין ישראלים ופלסטינים, כשמצאתי את עצמי מספר לאלה על הנכבה ולאלה על השואה. לשני הצדדים יש צידוקים חזקים, הבעיה היא ששני הצדדים דבקים בנראטיב של קורבן, שהכל מותר לו מתוקף היותו קורבן.
…וזה אגב, הדבר היחיד שזוכה להסכמה מקיר לקיר.
http://hahem.co.il/mermit//land-of-d… RT @MemeR: @effifuks האלימות באה, בחלק מהמקרים, מכך שגם אלו שמגישים בג"צים נואשו, ואינם מרגיעים עוד את ה"נוחים להתלהם".
לא נעים להגיד, אבל מסתבר שלפעמים יש הצדקה לחוסר הרצון להיות מטופל אצל רופא ערבי: arab48 כותב כאן שיש בין ערביי ישראל כאלו שלא היו מתקבלים ללימודי חינוך בארץ, אבל לומדים רפואה בירדן.
(ולא שאני מצדיקה את היחס לרופאים ערביים, כמובן)
אהבתי מאוד את התגובה הזו.
אוקיי.
תודה שזכרת את הפוסט הזה
זה בהחלט משהו שיכול ליצור סטיגמה על רופאים ערבים.
אני תוהה מהי רמת לימודי הרפואה בירדן.
אני תוהה אם אין רופאים ישראלים עם תארים ממקורות מפוקפקים בחו"ל.
אבל אין לי נתונים.
בשמחה. זה אחד הפוסטים הראשונים שקראתי אצלך, אני חושבת, או לפחות אחד שעשה עליי הרבה רושם, אז זכרתי (חוץ מזה שזיכרון טוב זה בהחלט הצד החזק שלי).
יש הרבה יהודים שלמדו רפואה בחו"ל כי לא התקבלו בארץ. אני לא יודעת איך נחשבים המקומות האלה ביחס לירדן (המקום הכי מקובל ללמוד בו זה הונגריה, למיטב ידיעתי), אבל לפחות ממה ששמעתי בד"כ אלה שהולכים לשם זה לא אלה שלא היו מתקבלים ללימודי חינוך בארץ אלא אלה שבגלל מצוקת המקום בפקולטות לרפואה בארץ ותנאי הקבלה הפסיכיים כתוצאה מכך היו חסרות להם 10 נקודות בפסיכומטרי כדי להתקבל, כאלה שאחרי 3 פעמים פסיכומטרי התייאשו ונסעו ללמוד בחו"ל.
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » במאהל לוד לא רוצים מהפכה, רק לחיות בכבוד ב-08 אוג' 2011 בשעה 18:56 #
[...] דווקא לוד, שפעם התנבאתי בחרדה על החורבן שעלול לצאת ממנה, היא גם קרקע פורייה לצמיחת ברית המנושלים. דווקא מתוך [...]
במאהל לוד לא רוצים מהפכה, רק לחיות בכבוד « מאהל אין ברירה – לוד ב-20 ספט' 2011 בשעה 23:41 #
[...] דווקא לוד, שפעם התנבאתי בחרדה על החורבן שעלול לצאת ממנה, היא גם קרקע פורייה לצמיחת ברית המנושלים. דווקא מתוך [...]