מה, איך כבר נהיה חמישי בערב?

את השורה הזאת התחלתי לכתוב לפני שלוש שעות בתשע הערב, כשניסיתי להכריח את עצמי לשבת ולכתוב את אחד מהפוסטים שהתנסחו לי בראש כל השבוע, ונדחקו למגירה שאיימה להתפקע עלי כל פעם שהצצתי בה. אולי זאת חדוות הוורדפרס, אולי תחושת בהילות לנוכח הבקיעים המתרחבים, ואולי סתם התמכרתי לתקתוק הקאונטרים של FireStats – אבל אני נתון לשטף של נושאים, רעיונות, ניסוחים, פסקאות, תיזות ותימות, והכל מתערבב במגירה שבראש לבלי התר…

…ורציתי לכתוב משהו שיפיג קצת את ענני הדכדוך והחרדה שאפפו את הפוסט הקודם, שהגיח מנהמת לב ובטן ועקף בישראליות אופיינית את כל הפוסטים המושכלים והמנומקים שחיכו בסבלנות. אני יכול להגיד שכל עניין הדיאלוג מהקבר היה רק כלי רטורי לחידוד המסר, יענו, אבל זה יהיה טיוח. זה היה אולי ביטוי של רגע של הכרה בודהיסטית בארעיות ושבריריות שלי, או שמא בעיקר חרדה בורגנית לגורלם ולאיכות חייהם של צאצאיי. וכדאי לקרוא את סדרת התגובות המנומקת של נתאי שיצא כנגד כל הבכי והנהי ומריטת השערות….

…אבל אז חאג' התקשר, והזעיק אותי להצטרף לשליש האחרון של "המשחק הכי טוב שראיתי העונה" (ציטוט שלו, וגם של השדר) – משחק דרמטי, שוטף, התקפי בטירוף ועם זאת אלגנטי, עתיר מצבים ושערים ותהפוכות (נגמר 4-4, אחרי כמעט ארבעים בעיטות לשער בסך הכל. זה מצב הבקעה כל שתי דקות) בין ולנסיה לוורדר ברמן בליגה האירופית. והמשחק הזה, אפילו לא מהדרג הראשון והנוצץ ביותר, היה בעיניי הוכחה ניצחת להיותו של הכדורגל משחק אותנטי, דינמי ובלתי צפוי, ובד בבד גם מפגן של כישורים גופניים, מנטליים ושכליים – כוח, זריזות, גמישות, טקטיקה, תיאום, שליטה טכנית – שלא נופלים במאום מאלה שנדרשים ב"אמנות" אליטיסטית לעילא כמו בלט.

כדורגל הוא תרבות עם מורשת וחוקים ברורים, שנמצאת בספֵירה אחרת לגמרי מסוג אחר של משחקי גלדיאטורים עממיים, תוכניות ה"מציאות" עלק שאינן אלא בידור טלוויזיוני מתועש, סדרתי ומתוזמר שכל מהותו מניפולציות הפקתיות ותמרונים פסיכולוגיים על גבול ההתעללות. זאת גם הסיבה שמורשת הכדורגל והתהילה של גיבוריו מאריכות ימים יותר מ-15 השניות הפוסט-וורהוליות של "פליטי" פס-הייצור ההוא לגלדיאטורים בשקל.

מה גם שבניגוד להרבה ענפי ספורט אחרים, חוויית הצפייה בכדורגל נותרת חפה יחסית מהפרעות והסחות שיווקיות למיניהן. מהבחינה הזאת -האפשרות לצפות בארבעים וחמש דקות רצופות של טלוויזיה בלי אף פרסומת ופרומו – כדורגל הוא כמעט שמורת טבע בנוף הבידור הטלוויזיוני הפופולרי.

הערה חשובה: כל האמור לעיל על כדורגל אינו נוגע לענף המכונה כדורגל ישראלי, שהמיומנות היחידה שהשתכללה בו לכדי אמנות היא "העבירה החכמה".
(בישראל, רק לשם השוואה, הנתון הדומיננטי הוא ארבעים עבירות במשחק ממוצע, עבירה כל שתי דקות.)

בכל אופן, המשכנו עם המומנטום למשחק המאוחר בין אתלטיקו מדריד וספורטינג ליסבון, שהתחיל מבטיח עם 2-2 במחצית הראשונה אבל התדרדר לקרב גליצ'ים פרוע ונטול שערים בשנייה. בינתיים עלתה בי תובנה תרבותית אחרונה לערב זה, וגם לא מקורית במיוחד: בשני המשחקים, גם בגרמניה וגם בפורטוגל, נראה בקהל מספר מכובד של נשים (ולא רק הבחורות נאות המראה שהמצלמה התעכבה עליהן [היי, לפחות בכדורגל אין צ'ירלידרס]). וחשבתי לי איך באירופה אהדת כדורגל היא בילוי סופשבוע לגיטימי ובטוח לכל המשפחה, ובארץ זוהי מלחמה אלימה בין שבטים יריבים שעיקר הנאתם בשירי הנאצה המחליאים שהם מחברים על הקבוצות היריבות.

.

ההיסטוריה הרשמית מספרת שהחוליגניות בכדורגל הבריטי באה לקיצה עם הסדרת יציעי הישיבה באצטדיונים, והתקנת מצלמות במעגל סגור. ההיסטוריה האלטרנטיבית אוהבת לספר שאחד הגורמים לרגיעה היה שהחוליגנים לקחו אקסטזי במועדונים של מנצ'סטר וליברפול ומצאו את עצמם חבוקים עם החוליגנים היריבים. גם תרבות הטראנס בארץ ניסתה בראשיתה לחבק את השבטים היריבים, ככה לפחות היא אוהבת לספר לעצמה (ע"ע לרקוד עם דמעות בעיניים). אבל ברגע שהיא חדרה למיינסטרים היא אימצה את הבידול המיינסטרימי, והצטרפה לסלקציה. לעולם לא אשכח איך צעדתי לי, חודשיים אחרי שחזרתי מלונדון מלא אהבה רב-תרבותית, מ"ביתי" החדש ביפו אל מצעד האהבה 1999 – המצעד הראשון בעידן "השחר החדש" של אהוד ברק, בשיא האופוריה של ימי אוסלו האחרונים – ונתקלתי בסוללת שוטרי מג"ב האתיופים שאבטחו את גן צ'ארלס קלור מדרום, בואכה יפו, למקרה שאיזה ערבי ירצה לבוא להשתתף באהבה.

המיעוט המשרת, חוצץ בעד המיעוט הנדכא. ובאותו רגע הבנתי שהגעתי לגן-עדן של שוטים.

הידעת? החוליגנים של הכוכב האדום בלגרד היו בין השותפים המאורגנים והנלהבים ביותר במיליציות הסרביות שטבחו בבוסנים עם התפרקות יוגוסלביה. יאללה בית"ר יאללה.

.
טוב, שוב יצא לי פוסט משלוש מחשבות מזדמנות וג'וינט. התכנון המקורי היה גם לכתוב על כל מה שמנע ממני לכתוב את מה שרציתי לכתוב השבוע, בין בארסה (שחוזרת ומתחברת ומשתחררת) אתמול בערב; שיעור היוגה שלשום שבו חוויתי רגע נדיר של התארכות באמצעות רכות; המרמיטון שמסתער עלי בזחילה צוהלת ברגע שהוא רואה אותי וממרר בבכי אם אני מנסה להתחמק; אחותו הגדולה שמהדהדת ומשקפת לי את מצבי הרוח שלי בבהירות, וכשאני מצליח להירגע היא מרעיפה עלי רגעי חסד וקסם; המרמיטה שמוצאת איתי אהבה איכשהו, בתוך כל הבלגן; והעבודה (משחררת! זאת הפרנסה שמשעבדת), כל מיני עבודות מפתיעות ומעניינות ואף משתלמות יחסית שהגיעו בדיוק בזמן כדי לגאול אותי מהשיממון של רב-המכר האחרון מפרי מקלדתו התעשייתית של שיבוט-דן-בראון שייגע וייסר אותי שלושה חודשים, ועוד ידו נטויה.

אה, אופס, בסוף כן כתבתי את זה.

חשבתי אפילו לעשות מעשה ערס פואטי ולכתוב רשימה תמציתית של הפוסטים שמחכים לתורם – אולי כהבטחה לעתיד, אבל בעיקר כנשיקת מוות – אבל מהון להון עברה שעה ומעל 700 מילים, ויש לי עוד את הלינקים להכניס, אז אחתום בציטוט מייצג מתוך מאמר אקדמי מאיר עיניים שהתענגתי על תרגומו השבוע, ובקליפ שמרגש אותי כל פעם מחדש.

.

תחילה הציטוט, מתוך מאמר בשם
Vision, Values and Systemic Wisdom
שגדוש חוכמת זן עם מעטה דק של התנסחות אקדמית
(זה קורה הרבה עם מאמרים בתורת המערכות)

המאמר עוסק במנהיגות, וליתר דיוק במגבלות היכולת של מנהיגים להוביל ארגונים אך ורק בכוחם של "ערכים וחזון", כל עוד לא יפתרו את המתחים שנוצרים בנקודות החיכוך של הערכים והחזון האלה עם המציאות. בפתיחה, המחברים מסבירים במשפטים ארכניים את מטריצת הדיסאינפורמציה – הדינמיקה בארגונים סמכותניים שבה הבכירים בהיררכיה משדרים לכפופים להם את המסרים שמשרתים (לדעתם) את מטרותיהם, בעוד הכפופים מספרים לבכירים רק את מה שיעלה את קרנם בעיניהם, והתוצאה הא שאף אחד לא יודע מה בעצם קורה. הדיסקורדיאנים קוראים לעיקרון הזה SNAFU:

Situation Normal, All Fucked UP

ואז מגיעה הפסקה הבאה:

היושרה של המנהיג כאדם האמון על קידום ערכים והגנה עליהם עלולה להתערער אם נשללת מחברי המוסד האפשרות לקרוא תגר על תקפות האמונות שמנחילה ההנהגה. אמונה עיוורת במנהיגים תוקעת את המיזם במעגל של תהליכי אפירמציה עצמית, המשמרים זהות עצמית שאינה מתיישבת עם המציאות. מורגן כינה את המלכודות האלה "בתי-כלא נפשיים". הנחות יסוד שגויות, אמונות הנתפסות כמובנות מאליהן, חוקים ונהלים המתקבלים ללא עוררין: כל אלה משתלבים "ליצירת השקפות עולם הניזונות מעצמן, ומהוות בה בעת משאב לפעולה מאורגנת ומגבלה על פעולה כזאת". התהליכים האלה מבערים צורות ראייה וחשיבה חלופיות. הכלא התרבותי מקבל חיזוק נוסף מחברים בארגון המייחסים למנהיגים סגולות פלאיות, ובכך מעלים את יוקרת המנהיג בעיני עצמו ומבססים נטיות נרקיסיסטיות המובילות לצורך אובססיבי בשימור עצמי. הארגון הנרקיסיסטי (Walter, 1983) מנקז ומבזבז אנרגיה במאמצים בין-קבוצתיים [בתוך הארגון] לתמרן את היחסים על מנת לשמר את כוחה של הקבוצה ולרומם את מעמדה. רמות החרדה גוברות, ומכוננות מעגל קסמים המזין את עצמו על חשבון הרגישויות וצרכי התלות של חברי המוסד. וכך, כשהוא פונה כנגד עצמו, מאבד המוסד את יכולתו להסתגל לתנאים המשתנים בסביבה התחרותית שבה הוא פועל.

תגידו שזה לא נשמע כמו עדות-מומחה של פסיכולוג בוועדה לבדיקת נסיבות חורבנה של מדינת ישראל.
(בעקבות שיחה עם ידידי עלי אבו-ניעמה הבנתי שהתיאור הזה מתאים כנראה גם לחמאס, מה שרק מעצים את הטרגדיה.)

.

ולסיום סיומת, אחרון חביב, קליפ מקסים של פורטיסחרוף שגיליתי לא מזמן באיחור קל של כ-15 שנה (כשהתקליט הזה יצא הייתי עמוק בלונדון ועמוק בטראנס). השיר עצמו, הדלת, מקסים, ויש בו מין הדהוד אופטימי יותר (או נאיבי יותר?) של פנתר שחור שחתם את הפוסט הקודם (ורק עכשיו ראיתי שאת מילותיו כתב בכלל מיכה שטרית). אבל מה שבאמת שבה את ליבי פעם אחר פעם היה הקליפ השונה, המרענן והמרטיט, שעורר בי מחשבות ורגשות על כל הקשת בין חדווה ותוגה, הערכה וחמלה ואהבה, ועוד הרבה הערצה לפורטיסחרוף, for keeping it real.

נו, שלוש בלילה, כמה אתה מזיין בשכל?

פשוט תראו בעצמכם:

אל תביט לאחור
לא הכל שחור
הדלת מסתובבת
ואתה הביתה שוב תחזור
אל תתנצל, תשפיל מבט
כי אתה יורד למטה כדי לחזור