אינטרלוד תרבותי
מה, איך כבר נהיה חמישי בערב?
את השורה הזאת התחלתי לכתוב לפני שלוש שעות בתשע הערב, כשניסיתי להכריח את עצמי לשבת ולכתוב את אחד מהפוסטים שהתנסחו לי בראש כל השבוע, ונדחקו למגירה שאיימה להתפקע עלי כל פעם שהצצתי בה. אולי זאת חדוות הוורדפרס, אולי תחושת בהילות לנוכח הבקיעים המתרחבים, ואולי סתם התמכרתי לתקתוק הקאונטרים של FireStats – אבל אני נתון לשטף של נושאים, רעיונות, ניסוחים, פסקאות, תיזות ותימות, והכל מתערבב במגירה שבראש לבלי התר…
…ורציתי לכתוב משהו שיפיג קצת את ענני הדכדוך והחרדה שאפפו את הפוסט הקודם, שהגיח מנהמת לב ובטן ועקף בישראליות אופיינית את כל הפוסטים המושכלים והמנומקים שחיכו בסבלנות. אני יכול להגיד שכל עניין הדיאלוג מהקבר היה רק כלי רטורי לחידוד המסר, יענו, אבל זה יהיה טיוח. זה היה אולי ביטוי של רגע של הכרה בודהיסטית בארעיות ושבריריות שלי, או שמא בעיקר חרדה בורגנית לגורלם ולאיכות חייהם של צאצאיי. וכדאי לקרוא את סדרת התגובות המנומקת של נתאי שיצא כנגד כל הבכי והנהי ומריטת השערות….
…אבל אז חאג' התקשר, והזעיק אותי להצטרף לשליש האחרון של "המשחק הכי טוב שראיתי העונה" (ציטוט שלו, וגם של השדר) – משחק דרמטי, שוטף, התקפי בטירוף ועם זאת אלגנטי, עתיר מצבים ושערים ותהפוכות (נגמר 4-4, אחרי כמעט ארבעים בעיטות לשער בסך הכל. זה מצב הבקעה כל שתי דקות) בין ולנסיה לוורדר ברמן בליגה האירופית. והמשחק הזה, אפילו לא מהדרג הראשון והנוצץ ביותר, היה בעיניי הוכחה ניצחת להיותו של הכדורגל משחק אותנטי, דינמי ובלתי צפוי, ובד בבד גם מפגן של כישורים גופניים, מנטליים ושכליים – כוח, זריזות, גמישות, טקטיקה, תיאום, שליטה טכנית – שלא נופלים במאום מאלה שנדרשים ב"אמנות" אליטיסטית לעילא כמו בלט.
כדורגל הוא תרבות עם מורשת וחוקים ברורים, שנמצאת בספֵירה אחרת לגמרי מסוג אחר של משחקי גלדיאטורים עממיים, תוכניות ה"מציאות" עלק שאינן אלא בידור טלוויזיוני מתועש, סדרתי ומתוזמר שכל מהותו מניפולציות הפקתיות ותמרונים פסיכולוגיים על גבול ההתעללות. זאת גם הסיבה שמורשת הכדורגל והתהילה של גיבוריו מאריכות ימים יותר מ-15 השניות הפוסט-וורהוליות של "פליטי" פס-הייצור ההוא לגלדיאטורים בשקל.
מה גם שבניגוד להרבה ענפי ספורט אחרים, חוויית הצפייה בכדורגל נותרת חפה יחסית מהפרעות והסחות שיווקיות למיניהן. מהבחינה הזאת -האפשרות לצפות בארבעים וחמש דקות רצופות של טלוויזיה בלי אף פרסומת ופרומו – כדורגל הוא כמעט שמורת טבע בנוף הבידור הטלוויזיוני הפופולרי.
הערה חשובה: כל האמור לעיל על כדורגל אינו נוגע לענף המכונה כדורגל ישראלי, שהמיומנות היחידה שהשתכללה בו לכדי אמנות היא "העבירה החכמה".
(בישראל, רק לשם השוואה, הנתון הדומיננטי הוא ארבעים עבירות במשחק ממוצע, עבירה כל שתי דקות.)
בכל אופן, המשכנו עם המומנטום למשחק המאוחר בין אתלטיקו מדריד וספורטינג ליסבון, שהתחיל מבטיח עם 2-2 במחצית הראשונה אבל התדרדר לקרב גליצ'ים פרוע ונטול שערים בשנייה. בינתיים עלתה בי תובנה תרבותית אחרונה לערב זה, וגם לא מקורית במיוחד: בשני המשחקים, גם בגרמניה וגם בפורטוגל, נראה בקהל מספר מכובד של נשים (ולא רק הבחורות נאות המראה שהמצלמה התעכבה עליהן [היי, לפחות בכדורגל אין צ'ירלידרס]). וחשבתי לי איך באירופה אהדת כדורגל היא בילוי סופשבוע לגיטימי ובטוח לכל המשפחה, ובארץ זוהי מלחמה אלימה בין שבטים יריבים שעיקר הנאתם בשירי הנאצה המחליאים שהם מחברים על הקבוצות היריבות.
.
ההיסטוריה הרשמית מספרת שהחוליגניות בכדורגל הבריטי באה לקיצה עם הסדרת יציעי הישיבה באצטדיונים, והתקנת מצלמות במעגל סגור. ההיסטוריה האלטרנטיבית אוהבת לספר שאחד הגורמים לרגיעה היה שהחוליגנים לקחו אקסטזי במועדונים של מנצ'סטר וליברפול ומצאו את עצמם חבוקים עם החוליגנים היריבים. גם תרבות הטראנס בארץ ניסתה בראשיתה לחבק את השבטים היריבים, ככה לפחות היא אוהבת לספר לעצמה (ע"ע לרקוד עם דמעות בעיניים). אבל ברגע שהיא חדרה למיינסטרים היא אימצה את הבידול המיינסטרימי, והצטרפה לסלקציה. לעולם לא אשכח איך צעדתי לי, חודשיים אחרי שחזרתי מלונדון מלא אהבה רב-תרבותית, מ"ביתי" החדש ביפו אל מצעד האהבה 1999 – המצעד הראשון בעידן "השחר החדש" של אהוד ברק, בשיא האופוריה של ימי אוסלו האחרונים – ונתקלתי בסוללת שוטרי מג"ב האתיופים שאבטחו את גן צ'ארלס קלור מדרום, בואכה יפו, למקרה שאיזה ערבי ירצה לבוא להשתתף באהבה.
המיעוט המשרת, חוצץ בעד המיעוט הנדכא. ובאותו רגע הבנתי שהגעתי לגן-עדן של שוטים.
הידעת? החוליגנים של הכוכב האדום בלגרד היו בין השותפים המאורגנים והנלהבים ביותר במיליציות הסרביות שטבחו בבוסנים עם התפרקות יוגוסלביה. יאללה בית"ר יאללה.
.
טוב, שוב יצא לי פוסט משלוש מחשבות מזדמנות וג'וינט. התכנון המקורי היה גם לכתוב על כל מה שמנע ממני לכתוב את מה שרציתי לכתוב השבוע, בין בארסה (שחוזרת ומתחברת ומשתחררת) אתמול בערב; שיעור היוגה שלשום שבו חוויתי רגע נדיר של התארכות באמצעות רכות; המרמיטון שמסתער עלי בזחילה צוהלת ברגע שהוא רואה אותי וממרר בבכי אם אני מנסה להתחמק; אחותו הגדולה שמהדהדת ומשקפת לי את מצבי הרוח שלי בבהירות, וכשאני מצליח להירגע היא מרעיפה עלי רגעי חסד וקסם; המרמיטה שמוצאת איתי אהבה איכשהו, בתוך כל הבלגן; והעבודה (משחררת! זאת הפרנסה שמשעבדת), כל מיני עבודות מפתיעות ומעניינות ואף משתלמות יחסית שהגיעו בדיוק בזמן כדי לגאול אותי מהשיממון של רב-המכר האחרון מפרי מקלדתו התעשייתית של שיבוט-דן-בראון שייגע וייסר אותי שלושה חודשים, ועוד ידו נטויה.
אה, אופס, בסוף כן כתבתי את זה.
חשבתי אפילו לעשות מעשה ערס פואטי ולכתוב רשימה תמציתית של הפוסטים שמחכים לתורם – אולי כהבטחה לעתיד, אבל בעיקר כנשיקת מוות – אבל מהון להון עברה שעה ומעל 700 מילים, ויש לי עוד את הלינקים להכניס, אז אחתום בציטוט מייצג מתוך מאמר אקדמי מאיר עיניים שהתענגתי על תרגומו השבוע, ובקליפ שמרגש אותי כל פעם מחדש.
.
תחילה הציטוט, מתוך מאמר בשם
Vision, Values and Systemic Wisdom
שגדוש חוכמת זן עם מעטה דק של התנסחות אקדמית
(זה קורה הרבה עם מאמרים בתורת המערכות)
המאמר עוסק במנהיגות, וליתר דיוק במגבלות היכולת של מנהיגים להוביל ארגונים אך ורק בכוחם של "ערכים וחזון", כל עוד לא יפתרו את המתחים שנוצרים בנקודות החיכוך של הערכים והחזון האלה עם המציאות. בפתיחה, המחברים מסבירים במשפטים ארכניים את מטריצת הדיסאינפורמציה – הדינמיקה בארגונים סמכותניים שבה הבכירים בהיררכיה משדרים לכפופים להם את המסרים שמשרתים (לדעתם) את מטרותיהם, בעוד הכפופים מספרים לבכירים רק את מה שיעלה את קרנם בעיניהם, והתוצאה הא שאף אחד לא יודע מה בעצם קורה. הדיסקורדיאנים קוראים לעיקרון הזה SNAFU:
Situation Normal, All Fucked UP
ואז מגיעה הפסקה הבאה:
היושרה של המנהיג כאדם האמון על קידום ערכים והגנה עליהם עלולה להתערער אם נשללת מחברי המוסד האפשרות לקרוא תגר על תקפות האמונות שמנחילה ההנהגה. אמונה עיוורת במנהיגים תוקעת את המיזם במעגל של תהליכי אפירמציה עצמית, המשמרים זהות עצמית שאינה מתיישבת עם המציאות. מורגן כינה את המלכודות האלה "בתי-כלא נפשיים". הנחות יסוד שגויות, אמונות הנתפסות כמובנות מאליהן, חוקים ונהלים המתקבלים ללא עוררין: כל אלה משתלבים "ליצירת השקפות עולם הניזונות מעצמן, ומהוות בה בעת משאב לפעולה מאורגנת ומגבלה על פעולה כזאת". התהליכים האלה מבערים צורות ראייה וחשיבה חלופיות. הכלא התרבותי מקבל חיזוק נוסף מחברים בארגון המייחסים למנהיגים סגולות פלאיות, ובכך מעלים את יוקרת המנהיג בעיני עצמו ומבססים נטיות נרקיסיסטיות המובילות לצורך אובססיבי בשימור עצמי. הארגון הנרקיסיסטי (Walter, 1983) מנקז ומבזבז אנרגיה במאמצים בין-קבוצתיים [בתוך הארגון] לתמרן את היחסים על מנת לשמר את כוחה של הקבוצה ולרומם את מעמדה. רמות החרדה גוברות, ומכוננות מעגל קסמים המזין את עצמו על חשבון הרגישויות וצרכי התלות של חברי המוסד. וכך, כשהוא פונה כנגד עצמו, מאבד המוסד את יכולתו להסתגל לתנאים המשתנים בסביבה התחרותית שבה הוא פועל.
תגידו שזה לא נשמע כמו עדות-מומחה של פסיכולוג בוועדה לבדיקת נסיבות חורבנה של מדינת ישראל.
(בעקבות שיחה עם ידידי עלי אבו-ניעמה הבנתי שהתיאור הזה מתאים כנראה גם לחמאס, מה שרק מעצים את הטרגדיה.)
.
ולסיום סיומת, אחרון חביב, קליפ מקסים של פורטיסחרוף שגיליתי לא מזמן באיחור קל של כ-15 שנה (כשהתקליט הזה יצא הייתי עמוק בלונדון ועמוק בטראנס). השיר עצמו, הדלת, מקסים, ויש בו מין הדהוד אופטימי יותר (או נאיבי יותר?) של פנתר שחור שחתם את הפוסט הקודם (ורק עכשיו ראיתי שאת מילותיו כתב בכלל מיכה שטרית). אבל מה שבאמת שבה את ליבי פעם אחר פעם היה הקליפ השונה, המרענן והמרטיט, שעורר בי מחשבות ורגשות על כל הקשת בין חדווה ותוגה, הערכה וחמלה ואהבה, ועוד הרבה הערצה לפורטיסחרוף, for keeping it real.
נו, שלוש בלילה, כמה אתה מזיין בשכל?
פשוט תראו בעצמכם:
אל תביט לאחור
לא הכל שחור
הדלת מסתובבת
ואתה הביתה שוב תחזור
אל תתנצל, תשפיל מבט
כי אתה יורד למטה כדי לחזור
ארוך מדי לשישי בבוקר
יש לי מה לומר
אחזור לקרוא שוב
ולהגיב שוב
קח את הזמן
אני לא בורח לשום מקום.
שתהיה לך שבת שלווה ונעימה עם כל הילדים, מהגדול (בן 15? וואו, לא ידעתי) ועד הפטנצ'יק.
פטנצ'וק
תודה
השבוע מלאו לגדול 15, גם אני אומר על זה: וואו,
שבת נפלאה לכם
טוב, פוסט קצת מבלוגן אבל מה זה חשוב, העיקר שהמצאתי מילה חדשה, טפשית ככל שתהיה. את העניין עם הכדורגל הבנתי בשנתיים האחרונות, שבהן שיחקתי כדורגל תת-חובבני במסגרת השכונתית (וגם עם הילדים, שזה עוד יותר כיף). הבנתי שזה הרבה יותר מריצה מהירה ובעיטה טובה, זה בהחלט סוג של גאונות (אצל מי שטוב בזה). המון המון המון אסטרטגיה, ועיניים בגב כמו אצל מורות, וחוכמה לדעת מתי האגו שלך חייב לסתום לרגע כי יש מישהו ב'מצב'. הבנתי, כמובן, גם שאין לי את כל זה.
אפשר להמשיך להקבלות לשחמט – והן רלוונטיות – אבל זה בטח מיותר. בכל אופן, אני לא רואה משחקים בינתיים אבל אולי זה יגיע. אולי עם הילד, ת', שהסביר לי בעקבות הרשימה הקודמת שלך מה זה 'בארסה'.
בעניין יפו צריך (כמובן) לראות שוב את עג'מי, ובעניין המאמר שאתה מצטט צריך לקרוא את המניפסט הצרפתי ההוא (מקווה להתקדם היום), ובעניין חיים הכט (מה, אסור להעלות נושאים חדשים?) שווה לקרוא את אלון עידן על חיים הכט ב'העיר', עמ' 75 ("עצם החדירה למרחב הפרטי היא פעולה לא מוסרית הרבה יותר מלא לקרוא לשוטר בגלל איזושהי התרחשו בקניון").
אגב כדורגל,
יורם ברונובסקי כתב פעם, אחרי טיסה טראומטית בחברתם של שחקני כדורגל אנגלים,
"אם ספורט הוא הסובלימציה של האלימות, יקשה עלינו לדמיין מהי האלימות עצמה"
(מהזיכרון)
כן, בהחלט פוסט מבלוגן. וזה רק קטע קצר, אקראי כמעט, מהבלוגן של מחשבות ושברי מחשבות שזורם לי בשצף בראש כל הזמן.
בעקבות הפגישה עם הדִיָה אתמול הבנתי שזאת התקוממות של הראש שלי נגד זה שאני "עושה לביתי" כרגע, ושאני צריך להשהות את תיקון העולם לאיזשהו זמן ("סיכמנו" על שלוש שנים) ולהתמקד בעשייה החינוכית הפרטית שלי.
והנה, באותו עניין, שיר שהכירו לי אתמול ונראה כאילו נכתב עלי. תקרא את המילים, אני מנחש שהן ידברו גם אליך:
http://www.youtube.com/watch?v=FCFZPT2skTY
בעניין הכדורגל: גם אני נדלקתי על הספורט הזה אחרי ששיחקתי קצת, עם חברים בלונדון. כילד התעניינתי הרבה יותר בכדורסל. היום גם אני משחק באופן תת-חובבני עם החבר'ה בשכונה, מה שרק גורם לי להעריך עוד יותר את מה שהמקצוענים מצליחים לעשות. וגם אני משחק על הפנים. זה כנראה מסוג הדברים שאם לא התחלת בגיל שש, כבר לא תדע בגלגול הזה.
יפה, המשפט של ברונובסקי. את אלון עידן לא קראתי, למה אין לי עיתונות מודפסת. את עג'מי המבריק ועוכר השלווה ראיתי רק לאחרונה, והוא הזכיר לי מאוד את השכן היפואי שלי, שנהיה עבריין בגיל 16 למרות שבא מ"משפחה טובה". פשוט זוועה מה שקורה שם.
תודה על השיר, ייקרא בקרוב.
תודה על השיר, ייקרא בקרוב.
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » סתם יום של חול בארץ חולה ב-08 אפר' 2010 בשעה 13:41 #
[...] המוסרי העולם עלול (גם) לחזק את ההתבצרות בדיסוננס הזה, להרחיק עוד יותר את הזהות העצמית של הציונים מהמציאות. (התייחסתי לזה אי-שם במורד הפוסט [...]
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » Monday Bloody Monday ב-31 מאי 2010 בשעה 13:24 #
[...] זהו, שלא. ציטטתי כאן לא מזמן2 מתוך מאמר שעסק בארגון הנרקיסיסטי, שמאבד [...]
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » צונאמי ציוני ב-11 אוק' 2010 בשעה 9:26 #
[...] נותר לי להגיד כשאני חוזה בהתגלגלות הצפויה של דינמיקת "הארגון הנרקיסיסטי", ארגון שהדימוי העצמי שלו התרחק כל כך מהמציאות, עד שלא [...]