קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.

קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.

שחר כתב פעם בטוויטר, בשובו מנופש באילת, שבמרוצתה הלהוטה לעשות כסף מהנכס העיקרי שלה – דהיינו הים – הרסה אילת את הנכס הזה ממש. בשבוע שעבר הייתי שם בעצמי (אחרי עשרים שנה שבהן אילת לא היתה עבורי יותר מתחנת מעבר לסיני, שלושים שנה מאז הפעם האחרונה ששהיתי שם במלון), והמסקנה שלי מרחיקת לכת אף יותר: התחושה שקיבלתי היתה שאילת בעצם הפנתה עורף לאטרקציות הטבעיות שלה בלהיטותה להפוך לסימולקרה – העתק משוכפל – של מקום שבעצמו מתבסס על סימולקרה. וגאס שבערבה.

הדוגמא הכי בולטת להתכחשות הזאת, ששורפת לי בעיניים כל פעם שאני נכנס לעיר, היא הקניון הקובייתי, הקונפורמי והמנוכר שהוקם כבר מזמן בפינת החוף הצפוני והמערבי, היישר בכניסה לעיר, במקום שבו הייתי יורד פעם מטרמפים וחולץ נעליים תוך כדי ריצה לים. "קניון מול הים", הוא נקרא, כאילו שלקניון אכפת בכלל איפה הוא נמצא (וכן, הבנתי את משחק המילים, גיחי גיחי), והוא יושב על חורבות בר-החוף הבקתתי שבו שמעתי לראשונה את טרייסי צ'פמן שרה "האינך יודע? מדברים על מהפכה, נשמע… כמו לחישה". מאה מטר ממזרח לשם, איפה שישנתי בשק"ש כמה פעמים עד שנגנב לי ארנק, יש עכשיו אתר בנייה מגודר. מזרחה משם, בקטע המרכזי של הטיילת, נשארה מהחוף רצועה שרוחבה מספיק למיטת שיזוף, בערך, ושאר השטח נתפס על ידי טיילת עמוסת בסטות. הלאה משם – המרינה, בגבה לים ובפניה למסעדות ולחנויות הנוצצות, הו, החנויות. אחרי זה, סוף סוף, קצת חוף.

מאחורי החזית המרנינה הזאת נמצא קסקרטין המלונות. בני המזל ועמוקי הכיס זוכים לראות את הים וההרים מהמרפסת, אבל זאת רק תפאורה, כמו טפטים של חוף טרופי שמשמשים כרקע לצילומים. ממילא המלון הוא יחידה עצמאית, שנראית אותו דבר ומתנהלת אותו דבר בכל מקום בעולם שבו תזרוק אותה, ובטבורה הבריכה, ועל שפתה אָ-גָ-דוּ.

מקומות כאלה, הבנתי בהפסקת ג'וינט על שפת הבריכה השוממת בשעת דמדומים – בשפל של עונת השפל, כשהפיגומים שמחזיקים את האשליה בולטים לעין יותר מתמיד – לא מציעים בעצם חוויה של מנוחה, התרגעות או סיפוק, איזשהו מפלט ממירוץ העכברים. מה שהם מציעים הוא למעשה השתוקקות מזוקקת יותר, חוויית צריכה מרוכזת, מוחשית ומדידה יותר. זה מתחיל במלון עצמו, מספר הכוכבים שלו, כמות הפינוקים שהוא מציע, עם מרפסת או בלי, עם נוף של הים או של עכוזי המלונות האחרים; זה ממשיך ברמת היוקרתיות של המסעדות, הברים ושאר מקומות הבילוי, בפיתויי הקניות הנוצצים והאינסופיים שהם הדבר הבולט ביותר לעין; ומעל הכל, גולת הכותרת של החופשה התעשייתית לכל המשפחה: האטרקציות. כולן מלאכותיות כמובן, כולן בתשלום כמובן, ואיזה תשלום. ממש כמו המלונות, חלקן הגדול מנוכר ומופרד כליל מהסביבה הטבעית שלהן. עיר המלכים, איימאקס… יכולת לשים את כל הקומפלקס הזה בכל מקום אחר בעולם, בלי שום שינוי מהותי כמעט. התחושה העיקרית שהוא מעביר למשוטט בו היא שהאושר נמצא מעבר לפינה, כמעט בהישג יד, אם רק תקנה עוד משהו, תאכל עוד משהו, תשלם דמי כניסה, תשדרג את עצמך…

החוף המערבי, יש לציין, מחובר יותר לסביבתו. בבוקר נסענו למצפה התת-ימי, שריד אחרון לתפארת עברן של השוניות והלגונות הכחולות (או שמא עלה תאנה להסתיר בו את ערוות החורבן הסביבתי). אבל כנראה שהמצפה כשלעצמו לא מספיק היום כדי להתחרות באטרקציות האחרות, אז היום המקום נקרא "פארק המצפה התת-ימי", וכולל בנוסף למצפה גם אקוואריומים, בריכת כרישים, "אושינאריום" שבו מוקרן סרט על כרישים ושוניות (עם כיסאות מתנועעים) שעושה הכל כדי להאפיל על השונית במצפה עצמה (שחלקה נתמכת בפיגומי אלמוגים שהוספו מלאכותית כדי לטשטש את עקבות ההרס המתמשך), וגם דברים בלתי קשורים בעליל כמו ביתן "אמזונס" (כדי לחזק את ההשתוקקות למקום אחר, שווה יותר) ואפילו שני צבי יבשה שקיבלו מכלאה בגודל מטר על מטר וחצי בפינה פנויה. הסיסמה של כל הקומפלקס המלאכותי הזה היא מופת של שיחדש הקסליאני, שנהיה כה רווח בעולמנו הפרסומאי עד שהפסקנו לשים לב אליו: להתמזג עם הטבע, לא פחות. להתמזג במובן של "לשים בקופסאות ולראות מבעד לזגוגית", מן הסתם.

למרות עוצמת המועקה, השתדלתי לשמור את תוגת הדקונסטרוקציה שלי לעצמי ולהתחבר להנאה של זוֹזוֹ. והיתה לה הרבה הנאה לחלוק. נהניתי איתה בערב ההגעה, כשהסתובבה בין אורות הניאון הקורצים של הטיילת בעיניים פעורות, כמו שהאנטר תומפסון היה נראה אם היה לו טריפ טוב לשם שינוי. (ולתוך הטריפ הזה, באזור הבאסטות המפתה, השחלתי בקול רם וצלול את המשפט "אפשר ליהנות מדברים יפים גם בלי לקנות אותם". דברי הכפירה שלי הדהדו באוזניי כמו קולו של ישו ההופך את הדוכנים שהוקמו במקדש.) התמוגגתי איתה מהדגים הססגוניים והריגושים הסוחפים במצפה, אפילו לבריכה הקפואה נכנסתי בשבילה. הרוח הקרה ביטלה את התוכנית להמשיך משם לחוף ים אמיתי, וחזרנו למלון לארוחת קינואה ואורז (אני באותו שלב הייתי בהשתוקקות עזה לאנטריקוט; גם אלי היא חלחלה, ההשתוקקות הזאת). היה עוד סיבוב ערביים בטיילת, אבל רק בערב, כשהגעתי בחיפושיי אחרי פירות וירקות אל אזור התחנה המרכזית, הרגשתי סופסוף שאני נמצא בעיר אמיתית ולא בקָניון על סטרואידים, והוורטיגו שלי נרגע מעט.

למחרת נמלטנו מה"אטרקציות" ויצאנו להרים, לקניון שחורת, אטרקציה אמיתית עם קירות טיפוס ואבנים נוצצות בשלל צבעים ונוף מצוקים בשלל סוגי סלעים רבגוניים, והכל בחינם לגמרי, כמובן. מי אמר "להתמזג עם הטבע" ולא קיבל?

* * *

בערב, הערב האחרון, אני יוצא עם האלטרנסליזי – שנפש איתנו על אשתו וטפו – לחפש גינס וכדורגל אנגלי ב"מרכז התיירות" שמעבר לכביש, מול האיימקס. בשנות השמונים לא היה שום איימקס, ואת כל לילות אילת שלי ביליתי במרכז הזה (ובעיקר במועדון ה"לידו" שבמרכזו) בין תרמילאים שיכורים, וגם היום המקום נראה כמו מובלעת זמן מהאייטיז. בפאב אחד קיבלו את פנינו צלילי גאנז-נ'-רוזס, בשני טניטה טיקארם, ובשלישי… "האינך יודע? מדברים על מהפכה, נשמע כמו לחישה."

"נו, סגרת מעגל," אומר לי האלטרנ'.

פסקול האייטיז המשיך לשלוט גם בפאב ה"אירי" שבו התיישבנו לבסוף, מול משחק של מנצ'סטר יונייטד. ואני ידעתי, פשוט ידעתי, ש"פויזן" של אליס קופר יופיע גם הוא באיזשהו שלב. והוא הופיע, ומיד אחריו "חתונה לבנה" של בילי איידול. ובמעין מחוות התרסה לאני התפרן והסגפן שהייתי באייטיז, הרשיתי לעצמי להזמין המבורגר. והזאב הרעב שבתוכי נרגע קצת לבסוף.

("מה, כבר הולכים? יש פה כמה אמריקאיות שמחכות שיתחילו איתן.")

* * *

אבל רק באחר הצהריים של היום האחרון, אחרי עוד מסלול הליכה (מיותר ומפרך מדי, בדיעבד), כשישבנו על החוף בואך טאבה לצלילי הגלים המשתברים על החלוקים, הגדולה אוספת אבנים ושברי אלמוגים והקטן סתם מכניס אותם לפה ויורק, הרחק מהסימולקרה הנוצצת כמקסם שווא, הרגשתי סופסוף שלווה. שלמות. אהבה. בחיק המשפחה. עם הילדים, והאישה.

לא יותר ממאתיים מטר מהמקום שבו, לפני עשרים שנה כמעט, כתבתי את "המניפסט הניהיליסטי".

הייתי אז בחופשה ספונטנית מהצבא, בזולה של מוטי ב"חוף אדי", שסיפר לי איך הוא וחבריו צוללים וחותכים בסכינים את חבלי העגינה של היאכטות שזורקות בּויות מבטון והורסות את השונית. הם ניצחו אולי בכמה קרבות, אבל הפסידו במלחמה – בחוף שלהם שוכן היום מלון "הנסיכה". קצת אחרי הביקור ההוא המרתי סופית את אילת בסיני, ואת המלנכוליה האלכוהולית של האינדי באופוריה המעושנת של השאנטי.

I'm coming now, I'm coming to reward them…

בפעם הבאה, סיכמתי עם המרמיטה, נשלם קצת יותר ונתאכסן בבית-ספר שדה זולאיסטי. המבצעים האלה במלונות הם כמו צעצועים סיניים זולים מפלסטיק פריך – מפתים במבט ראשון, אבל הורסים את כל הטעם וההנאה בהתנסות מעמיקה יותר.

בדרך הארוכה חזרה עצרנו בפונדק נאות סמדר, סעדנו את לבנו בלבּנֶה (שמיימית!), מרק ירוק עם עלי חובזה (המרמיטה התלהבה, לי לא התחשק מרק) וחומוס (דווקא בינוני), שתינו מיצי פירות וקפה גדול שהוכן באהבה, ושילמנו בערך מה ששילמנו יומיים קודם על שתי מנות נודלז תפלות ושתי בירות בטיילת של אילת.

בין נאות סמדר למצפה רמון, באפלה מדברית שאין עבותה ממנה, נולדתי מחדש. שוב. (ואולי בעצם הלידה קרתה על החוף, ורק ההכרה הכתה בדרך. מה זה משנה.) יד אחת מרגיעה על בטנו של התינוק במושב לידי, שנרדם ובוכה חליפות. יד שנייה על ההגה עם אצבע על מתג האורות. נושם עמוקות מהאף ומרגיש איך החמצן ממלא ומרענן את המוח, עיניים ממוקדות בכביש. ופתאום אני לא מרגיש שום צורך לחרוג מאזור הנוחות, למתוח את גבולות הבטיחות; פתאום אני לא ממהר לשום מקום, לא רוצה להיות בשום מקום אחר. רק להיות כאן, בנשימה שנכנסת ויוצאת, ביבבת התינוק שהופכת לאנחה, במחזירורים המבשרים על העיקול הבא, בשיר שמתנגן לי בראש.

כמה שהדרך ארוכה ומפותלת
אני לא עוצר מלכת לא יכול להפסיק
משאיר מאחוריי את הפחדים ואת הצער
הכל הוא הכל אני חייב להמשיך...

כמה קטנות בשולי הדברים

"תראה איזה קטע, הפרסומות הפכו לתוכניות והתוכניות הפכו לפרסומות,"

אמר לי המוכר במינימרקט, אחרי שפרץ בצחוק ממערכון של מרגול על אבקות כביסה שהוקרן בטלוויזיה שמעליו.

"וואלה אחי, עלית בול על העניין," אמרתי לו.

היה שווה את הגבנ"צ המקולקלת שקניתי אצלו.

* * *

לא לקחתי ספר לחופשה, אפילו לא מחברת ועט, שלא לדבר על אינטרנט. מנוחה מוחלטת מהמילה הכתובה. ביום האחרון, במועדון צלילה בחוף אלמוג, בהפסקת ארטיקים בין הירידה המפרכת מההר לשלווה המבורכת על החוף, בינות חבורת צוללים שתפסו תנומה בהמתנה להסעה, ראיתי על השולחן גיליון של "כלכליסט". בעמוד הראשון היתה כתבה על הרשת החברתית החדשה של גוגל ש"מאיימת על פייסבוק". כתבו שם על האפשרות לשתף בעדכוני סטטוס את כל רשימת המכותבים שלך בג'ימייל, ואני לא הצלחתי להעלות בדעתי שום דבר שבו אני רוצה לשתף גם את הלקוחות שלי, גם את בני המשפחה וגם את החבר'ה. חזרנו בחמישי בערב, עכשיו מוצאי שבת ועדיין לא התחברתי לאינטרנט. אני יכול כמעט לשמוע את זמזום הטוויטר ורחש הרסס, את כל הרעש הזה שמחכה לשאוב אותי לתוכו שוב. ועדיין אני מעדיף לבלות את הזמן עם האישה והילדים, עם המשפחה המורחבת, עם החברים מהשכונה, לדחות ככל האפשר את הנפילה חזרה לסם. כי האינטרתנט הזאתי זה סם חזק.

והרי גם האינטרנט קורץ לך בהבטחות של אושר שמתחבא מעבר לפינה, אם רק תעלה עוד פוסט, תכתוב עוד תגובה, תזרוק עוד שנינה בטוויטר, תחרוש עוד אתר של שטויות משעשעות, תבהה עוד קצת בסטטיסטיקה של הבלוג שלך, תקבל חיזוקים שייתנו לך את ההרגשה שיש לך את זה!

וכל הסושיאל מדיה הזאת מעוררת בי לפעמים את ההרגשה שגם היא עסוקה בעיקר באָ-גָ-דוּ סביב הבריכה, במקום לצאת מגבולות הקסקרטין ולהקשיב לגלי הים.

ופתאום אני חש רצון להצטרף ללודיטים החדשים, לעבור לנאות סמדר, לגדל ילדים אורגניים מחומרים ממוחזרים, לבהות בבליית הסלעים. אומרים שזה אפילו יותר איטי מצמיחת העשב.

-"אבא, אתה יודע שנחש מוריד את העור שלו כשהוא קטן עליו? רועי ויונתן מצאו עור שנחש הוריד והראו לנו בגן."

-"את יודעת איך קוראים לעור הזה שהנחש מוריד? קוראים לו נשל הנחש, כי הנחש משיל אותו. להשיל זה להוריד."

-"כן. גם אני, כשיש בגדים שקטנים עלי, אני משאילה אותם."

הכל קשור, אבל הרובוט לא מצא פוסטים קשורים.