פחד ותיעוב באום רשרש
קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.
קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.
שחר כתב פעם בטוויטר, בשובו מנופש באילת, שבמרוצתה הלהוטה לעשות כסף מהנכס העיקרי שלה – דהיינו הים – הרסה אילת את הנכס הזה ממש. בשבוע שעבר הייתי שם בעצמי (אחרי עשרים שנה שבהן אילת לא היתה עבורי יותר מתחנת מעבר לסיני, שלושים שנה מאז הפעם האחרונה ששהיתי שם במלון), והמסקנה שלי מרחיקת לכת אף יותר: התחושה שקיבלתי היתה שאילת בעצם הפנתה עורף לאטרקציות הטבעיות שלה בלהיטותה להפוך לסימולקרה – העתק משוכפל – של מקום שבעצמו מתבסס על סימולקרה. וגאס שבערבה.
הדוגמא הכי בולטת להתכחשות הזאת, ששורפת לי בעיניים כל פעם שאני נכנס לעיר, היא הקניון הקובייתי, הקונפורמי והמנוכר שהוקם כבר מזמן בפינת החוף הצפוני והמערבי, היישר בכניסה לעיר, במקום שבו הייתי יורד פעם מטרמפים וחולץ נעליים תוך כדי ריצה לים. "קניון מול הים", הוא נקרא, כאילו שלקניון אכפת בכלל איפה הוא נמצא (וכן, הבנתי את משחק המילים, גיחי גיחי), והוא יושב על חורבות בר-החוף הבקתתי שבו שמעתי לראשונה את טרייסי צ'פמן שרה "האינך יודע? מדברים על מהפכה, נשמע… כמו לחישה". מאה מטר ממזרח לשם, איפה שישנתי בשק"ש כמה פעמים עד שנגנב לי ארנק, יש עכשיו אתר בנייה מגודר. מזרחה משם, בקטע המרכזי של הטיילת, נשארה מהחוף רצועה שרוחבה מספיק למיטת שיזוף, בערך, ושאר השטח נתפס על ידי טיילת עמוסת בסטות. הלאה משם – המרינה, בגבה לים ובפניה למסעדות ולחנויות הנוצצות, הו, החנויות. אחרי זה, סוף סוף, קצת חוף.
מאחורי החזית המרנינה הזאת נמצא קסקרטין המלונות. בני המזל ועמוקי הכיס זוכים לראות את הים וההרים מהמרפסת, אבל זאת רק תפאורה, כמו טפטים של חוף טרופי שמשמשים כרקע לצילומים. ממילא המלון הוא יחידה עצמאית, שנראית אותו דבר ומתנהלת אותו דבר בכל מקום בעולם שבו תזרוק אותה, ובטבורה הבריכה, ועל שפתה אָ-גָ-דוּ.
מקומות כאלה, הבנתי בהפסקת ג'וינט על שפת הבריכה השוממת בשעת דמדומים – בשפל של עונת השפל, כשהפיגומים שמחזיקים את האשליה בולטים לעין יותר מתמיד – לא מציעים בעצם חוויה של מנוחה, התרגעות או סיפוק, איזשהו מפלט ממירוץ העכברים. מה שהם מציעים הוא למעשה השתוקקות מזוקקת יותר, חוויית צריכה מרוכזת, מוחשית ומדידה יותר. זה מתחיל במלון עצמו, מספר הכוכבים שלו, כמות הפינוקים שהוא מציע, עם מרפסת או בלי, עם נוף של הים או של עכוזי המלונות האחרים; זה ממשיך ברמת היוקרתיות של המסעדות, הברים ושאר מקומות הבילוי, בפיתויי הקניות הנוצצים והאינסופיים שהם הדבר הבולט ביותר לעין; ומעל הכל, גולת הכותרת של החופשה התעשייתית לכל המשפחה: האטרקציות. כולן מלאכותיות כמובן, כולן בתשלום כמובן, ואיזה תשלום. ממש כמו המלונות, חלקן הגדול מנוכר ומופרד כליל מהסביבה הטבעית שלהן. עיר המלכים, איימאקס… יכולת לשים את כל הקומפלקס הזה בכל מקום אחר בעולם, בלי שום שינוי מהותי כמעט. התחושה העיקרית שהוא מעביר למשוטט בו היא שהאושר נמצא מעבר לפינה, כמעט בהישג יד, אם רק תקנה עוד משהו, תאכל עוד משהו, תשלם דמי כניסה, תשדרג את עצמך…
החוף המערבי, יש לציין, מחובר יותר לסביבתו. בבוקר נסענו למצפה התת-ימי, שריד אחרון לתפארת עברן של השוניות והלגונות הכחולות (או שמא עלה תאנה להסתיר בו את ערוות החורבן הסביבתי). אבל כנראה שהמצפה כשלעצמו לא מספיק היום כדי להתחרות באטרקציות האחרות, אז היום המקום נקרא "פארק המצפה התת-ימי", וכולל בנוסף למצפה גם אקוואריומים, בריכת כרישים, "אושינאריום" שבו מוקרן סרט על כרישים ושוניות (עם כיסאות מתנועעים) שעושה הכל כדי להאפיל על השונית במצפה עצמה (שחלקה נתמכת בפיגומי אלמוגים שהוספו מלאכותית כדי לטשטש את עקבות ההרס המתמשך), וגם דברים בלתי קשורים בעליל כמו ביתן "אמזונס" (כדי לחזק את ההשתוקקות למקום אחר, שווה יותר) ואפילו שני צבי יבשה שקיבלו מכלאה בגודל מטר על מטר וחצי בפינה פנויה. הסיסמה של כל הקומפלקס המלאכותי הזה היא מופת של שיחדש הקסליאני, שנהיה כה רווח בעולמנו הפרסומאי עד שהפסקנו לשים לב אליו: להתמזג עם הטבע, לא פחות. להתמזג במובן של "לשים בקופסאות ולראות מבעד לזגוגית", מן הסתם.
למרות עוצמת המועקה, השתדלתי לשמור את תוגת הדקונסטרוקציה שלי לעצמי ולהתחבר להנאה של זוֹזוֹ. והיתה לה הרבה הנאה לחלוק. נהניתי איתה בערב ההגעה, כשהסתובבה בין אורות הניאון הקורצים של הטיילת בעיניים פעורות, כמו שהאנטר תומפסון היה נראה אם היה לו טריפ טוב לשם שינוי. (ולתוך הטריפ הזה, באזור הבאסטות המפתה, השחלתי בקול רם וצלול את המשפט "אפשר ליהנות מדברים יפים גם בלי לקנות אותם". דברי הכפירה שלי הדהדו באוזניי כמו קולו של ישו ההופך את הדוכנים שהוקמו במקדש.) התמוגגתי איתה מהדגים הססגוניים והריגושים הסוחפים במצפה, אפילו לבריכה הקפואה נכנסתי בשבילה. הרוח הקרה ביטלה את התוכנית להמשיך משם לחוף ים אמיתי, וחזרנו למלון לארוחת קינואה ואורז (אני באותו שלב הייתי בהשתוקקות עזה לאנטריקוט; גם אלי היא חלחלה, ההשתוקקות הזאת). היה עוד סיבוב ערביים בטיילת, אבל רק בערב, כשהגעתי בחיפושיי אחרי פירות וירקות אל אזור התחנה המרכזית, הרגשתי סופסוף שאני נמצא בעיר אמיתית ולא בקָניון על סטרואידים, והוורטיגו שלי נרגע מעט.
למחרת נמלטנו מה"אטרקציות" ויצאנו להרים, לקניון שחורת, אטרקציה אמיתית עם קירות טיפוס ואבנים נוצצות בשלל צבעים ונוף מצוקים בשלל סוגי סלעים רבגוניים, והכל בחינם לגמרי, כמובן. מי אמר "להתמזג עם הטבע" ולא קיבל?
* * *
בערב, הערב האחרון, אני יוצא עם האלטרנסליזי – שנפש איתנו על אשתו וטפו – לחפש גינס וכדורגל אנגלי ב"מרכז התיירות" שמעבר לכביש, מול האיימקס. בשנות השמונים לא היה שום איימקס, ואת כל לילות אילת שלי ביליתי במרכז הזה (ובעיקר במועדון ה"לידו" שבמרכזו) בין תרמילאים שיכורים, וגם היום המקום נראה כמו מובלעת זמן מהאייטיז. בפאב אחד קיבלו את פנינו צלילי גאנז-נ'-רוזס, בשני טניטה טיקארם, ובשלישי… "האינך יודע? מדברים על מהפכה, נשמע כמו לחישה."
"נו, סגרת מעגל," אומר לי האלטרנ'.
פסקול האייטיז המשיך לשלוט גם בפאב ה"אירי" שבו התיישבנו לבסוף, מול משחק של מנצ'סטר יונייטד. ואני ידעתי, פשוט ידעתי, ש"פויזן" של אליס קופר יופיע גם הוא באיזשהו שלב. והוא הופיע, ומיד אחריו "חתונה לבנה" של בילי איידול. ובמעין מחוות התרסה לאני התפרן והסגפן שהייתי באייטיז, הרשיתי לעצמי להזמין המבורגר. והזאב הרעב שבתוכי נרגע קצת לבסוף.
("מה, כבר הולכים? יש פה כמה אמריקאיות שמחכות שיתחילו איתן.")
* * *
אבל רק באחר הצהריים של היום האחרון, אחרי עוד מסלול הליכה (מיותר ומפרך מדי, בדיעבד), כשישבנו על החוף בואך טאבה לצלילי הגלים המשתברים על החלוקים, הגדולה אוספת אבנים ושברי אלמוגים והקטן סתם מכניס אותם לפה ויורק, הרחק מהסימולקרה הנוצצת כמקסם שווא, הרגשתי סופסוף שלווה. שלמות. אהבה. בחיק המשפחה. עם הילדים, והאישה.
לא יותר ממאתיים מטר מהמקום שבו, לפני עשרים שנה כמעט, כתבתי את "המניפסט הניהיליסטי".
הייתי אז בחופשה ספונטנית מהצבא, בזולה של מוטי ב"חוף אדי", שסיפר לי איך הוא וחבריו צוללים וחותכים בסכינים את חבלי העגינה של היאכטות שזורקות בּויות מבטון והורסות את השונית. הם ניצחו אולי בכמה קרבות, אבל הפסידו במלחמה – בחוף שלהם שוכן היום מלון "הנסיכה". קצת אחרי הביקור ההוא המרתי סופית את אילת בסיני, ואת המלנכוליה האלכוהולית של האינדי באופוריה המעושנת של השאנטי.
I'm coming now, I'm coming to reward them…
בפעם הבאה, סיכמתי עם המרמיטה, נשלם קצת יותר ונתאכסן בבית-ספר שדה זולאיסטי. המבצעים האלה במלונות הם כמו צעצועים סיניים זולים מפלסטיק פריך – מפתים במבט ראשון, אבל הורסים את כל הטעם וההנאה בהתנסות מעמיקה יותר.
בדרך הארוכה חזרה עצרנו בפונדק נאות סמדר, סעדנו את לבנו בלבּנֶה (שמיימית!), מרק ירוק עם עלי חובזה (המרמיטה התלהבה, לי לא התחשק מרק) וחומוס (דווקא בינוני), שתינו מיצי פירות וקפה גדול שהוכן באהבה, ושילמנו בערך מה ששילמנו יומיים קודם על שתי מנות נודלז תפלות ושתי בירות בטיילת של אילת.
בין נאות סמדר למצפה רמון, באפלה מדברית שאין עבותה ממנה, נולדתי מחדש. שוב. (ואולי בעצם הלידה קרתה על החוף, ורק ההכרה הכתה בדרך. מה זה משנה.) יד אחת מרגיעה על בטנו של התינוק במושב לידי, שנרדם ובוכה חליפות. יד שנייה על ההגה עם אצבע על מתג האורות. נושם עמוקות מהאף ומרגיש איך החמצן ממלא ומרענן את המוח, עיניים ממוקדות בכביש. ופתאום אני לא מרגיש שום צורך לחרוג מאזור הנוחות, למתוח את גבולות הבטיחות; פתאום אני לא ממהר לשום מקום, לא רוצה להיות בשום מקום אחר. רק להיות כאן, בנשימה שנכנסת ויוצאת, ביבבת התינוק שהופכת לאנחה, במחזירורים המבשרים על העיקול הבא, בשיר שמתנגן לי בראש.
כמה שהדרך ארוכה ומפותלתאני לא עוצר מלכת לא יכול להפסיקמשאיר מאחוריי את הפחדים ואת הצערהכל הוא הכל אני חייב להמשיך...
כמה קטנות בשולי הדברים
"תראה איזה קטע, הפרסומות הפכו לתוכניות והתוכניות הפכו לפרסומות,"
אמר לי המוכר במינימרקט, אחרי שפרץ בצחוק ממערכון של מרגול על אבקות כביסה שהוקרן בטלוויזיה שמעליו.
"וואלה אחי, עלית בול על העניין," אמרתי לו.
היה שווה את הגבנ"צ המקולקלת שקניתי אצלו.
* * *
לא לקחתי ספר לחופשה, אפילו לא מחברת ועט, שלא לדבר על אינטרנט. מנוחה מוחלטת מהמילה הכתובה. ביום האחרון, במועדון צלילה בחוף אלמוג, בהפסקת ארטיקים בין הירידה המפרכת מההר לשלווה המבורכת על החוף, בינות חבורת צוללים שתפסו תנומה בהמתנה להסעה, ראיתי על השולחן גיליון של "כלכליסט". בעמוד הראשון היתה כתבה על הרשת החברתית החדשה של גוגל ש"מאיימת על פייסבוק". כתבו שם על האפשרות לשתף בעדכוני סטטוס את כל רשימת המכותבים שלך בג'ימייל, ואני לא הצלחתי להעלות בדעתי שום דבר שבו אני רוצה לשתף גם את הלקוחות שלי, גם את בני המשפחה וגם את החבר'ה. חזרנו בחמישי בערב, עכשיו מוצאי שבת ועדיין לא התחברתי לאינטרנט. אני יכול כמעט לשמוע את זמזום הטוויטר ורחש הרסס, את כל הרעש הזה שמחכה לשאוב אותי לתוכו שוב. ועדיין אני מעדיף לבלות את הזמן עם האישה והילדים, עם המשפחה המורחבת, עם החברים מהשכונה, לדחות ככל האפשר את הנפילה חזרה לסם. כי האינטרתנט הזאתי זה סם חזק.
והרי גם האינטרנט קורץ לך בהבטחות של אושר שמתחבא מעבר לפינה, אם רק תעלה עוד פוסט, תכתוב עוד תגובה, תזרוק עוד שנינה בטוויטר, תחרוש עוד אתר של שטויות משעשעות, תבהה עוד קצת בסטטיסטיקה של הבלוג שלך, תקבל חיזוקים שייתנו לך את ההרגשה שיש לך את זה!
וכל הסושיאל מדיה הזאת מעוררת בי לפעמים את ההרגשה שגם היא עסוקה בעיקר באָ-גָ-דוּ סביב הבריכה, במקום לצאת מגבולות הקסקרטין ולהקשיב לגלי הים.
ופתאום אני חש רצון להצטרף ללודיטים החדשים, לעבור לנאות סמדר, לגדל ילדים אורגניים מחומרים ממוחזרים, לבהות בבליית הסלעים. אומרים שזה אפילו יותר איטי מצמיחת העשב.
-"אבא, אתה יודע שנחש מוריד את העור שלו כשהוא קטן עליו? רועי ויונתן מצאו עור שנחש הוריד והראו לנו בגן."
-"את יודעת איך קוראים לעור הזה שהנחש מוריד? קוראים לו נשל הנחש, כי הנחש משיל אותו. להשיל זה להוריד."
-"כן. גם אני, כשיש בגדים שקטנים עלי, אני משאילה אותם."
בשביל הפיסקה האחרונה עם זוזו היה שווה לצלוח את כל הפוסט
'לו רק יכולתי גם אני כך להגיח'
מהו השיר של: "הדרך ארוכה ומפותלת"…? לא מכיר
מזדהה עם הפוסט האילתי שלך, גם בי געגועים רבים לשלווה אמיתית, נירוונה כמו שהיה ניתן פעם לחוות באילת…
לפני שלושים וחמש ושלושים ועשרים וחמש שנה, אכן, אזור המול בואכה אתר אום-רשרש היה בעצם בר המתנדבים של אילת. ובחוף ליד השדה היה מספיק מקום לכל שקי השינה שהבאנו.
אם אתה מחוץ לעונה לא מוותרים על האה-גא-דו בבריכה?
איזה כיף שחזרת
ממחוזות המיקס וכו', שקצת זרים לי. בפוסט הזה הבנתי ממש את רוב המילים. והסיום עם הבגדים הנשאלים – מתוק.
אילת. אחת מתיאוריות הקונספירציה היחידות שהצליחו לשכנע אותי היא זו שקובעת שהמאבק בכלובי הדגים נועד לפנות את החוף האילתי לבנייה.
חתונה לבנה. איזה קטע, הייתי בטוח שזה של שאלוֹם.
המלונות המלונות. כאמור, גבנו לברושים (גולדברג) כפי שבר ציטטתי כאן אז רק הפתיחה: גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים / אֲנַחְנוּ מַסְתִּירִים אֶת הֶהָרִים מֵאֲחוֹרֵי בָּתֵּינוּ.
המנפיסט. בוגר ומעניין ומורכב להפליא בשביל ילד בן ??? פחות עשרים. אנצוֹר בהחלט.
החלום האמריקאי. הייתי בטוח שזה הפסקת הבנייה בהתנחלויות.
פוסט מקסים ומעורר ונוכח מאוד. תודה
חזרתי
עוררת בי זכרון על פוסט שלי מלפני שנתיים על איילת:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301296&year=2008&month=1
פוסט מצולם בו גם אני בחרתי לנהל דיאלוג עם מאיר
זהו פוסט שהחל בפוסט קודם על הקוקוס
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301296&catcode=&year=2008&month=1&day=0&pagenum=2&catdesc=
שהושפע מהפוסט של אקס
כשאני קורא אותו שוב עכשיו את הפוסט האיילתי שלי נראה שדרך הצילומים אמרתי כמה דברים דומים לשלך
הקינוח שלי הוא כאן:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301296&blogcode=8445378
בתמונה השנייה של חוף ציון
אחלה פוסט. אילת ממש מוציאה מכם את המיטב. אולי הגיע הזמן לנסוע לשם
הבאזז הזה הביא לי בסופשבוע רוויה של סושיאלמדיה שבא לי להקיא. מזדהה עם פנטזית הלודיט. אבל לא באמת. או אולי כן?
אהבתי את מה שכתבת על אילת. נסעתי עם האקס לאילת אולי חמש פעמים בתקופה שלי איתו ובכל פעם לא הצלחתי להבין או להסביר למה כל כך קשה לי שם.
עוד יותר אהבתי את מה שכתבת על האינטרנט ואני מתנתקת קצת. בכל זאת משהו יוצא מהאינטרנטה אם חולקים תובנות
מרמיט,
למה התגובה שלי 'מחכה לאישור'?
מה כל כך בעייתי בתגובה שלי?
תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » בואי נימלט אל האספלט ב-14 פבר' 2010 בשעה 12:11 #
[...] חזר מחופשה משפחתית מאילת, ובניגוד אליי התיישב וכתב פוסט מפורט על החוויה. חלקים גדולים מהפוסט שלא כתבתי אז מופיעים [...]
השיר עם הדרך הארוכה והמפותלת הוא "נופל וקם" של שב"ק ס, שיר מופת לעניות דעתי, מהמנוני האלף השלישי שלי.
ובתגובה לאחת התגובות הבאות שלך: התגובה שלך המתינה לאישור כי היו בה הרבה לינקים, ומערכת סינון תגובות הזבל חושדת בתגובות כאלה. אישרתי ידנית ובא לבים גואל
אכן לא היה א-ג-דו בבריכה. הזכרתי את זה על דרך המשל.
גם הטיילת היתה ריקה, ד"א. אני מניח שבעונת השיא עוצמת הפחד והתיעוב שם עולה לאין שיעור.
אבל אתה, אני בכלל לא מדבר איתך עד שתעדכן את הבלוגרול, פוחז.
כן, אני זוכר את הפוסטים האלה בזמן אמיתי.
אחלה תמונות, חבל שלי אין סבלנות לצלם.
כן צילמתי תמונת "אילוסטרציה" אחת, של המצפה התת-ימי ולפניו גדר ושלטי "אין כניסה לחוף". אבל החלטתי שהתמונה לא מספיק טובה בשביל להעלות אותה לבלוג. אם הייתי מכניס לפריים אחד מדגי הפלסטיק שהיו שם בגן-שעשועים, האירוניה היתה אולי יותר ברורה.
אולי, אולי.
כשחזרתי לארץ מלונדון, הייתי סמוך ובטוח שלא ארצה לחיות באף מקום אחר חוץ מתל אביב. עכשיו גם המושב הזה מרגיש לי רועש מדי, ולא בהכרח ברמת הדציבלים, אלא ברמת הזיהום המנטלי.
אין מה לעשות, זה מחלחל, בטח כשיש ילדים (זוכר שדיברנו פעם על העריריות של קירקגור וקראולי?). קשה עד בלתי אפשרי לשחות נגד הזרם (המרכזי) כשהוא כל כך הומוגני והגמוני. יותר משתיקת הסלעים, אני מחפש את הקשבת האנשים, את המודעות הקהילתית והסביבתית שתאפשר לנו לגדל את הילדה שלנו בדרכנו בלי לחשוש שתצא אאוטסיידרית מנודה. הפנטזיה העתיקה ההיא על השבט, נו…
זה לא אומר בהכרח לחתוך את הכבל של האינטרנט. אבל אולי את הטלוויזיה כן נזרוק, לדוגמא. את הכדורגל הספרדי שלי אני כבר אצרוך במועדון או משהו.
אז כן, אולי כן. זה מתבשל.
אה, והשיר המדברי ההוא של מאיר הוא פיסת גאונות צרופה.
"הגיע הזמן שתוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב" זאת שורה שהיא מבחינתי מניפסט פוליטי.
כן, יש גם ערך באינטרנט, הבעיה היא כמות הרעש הלבן שאופפת את הערך הזה, וכמה קל לשקוע ברעש הזה.
וזה בכלל בריא להתנתק מדי פעם מדברים, על אחת כמה וכמה דברים שתפסו כזה חלק גדול בחיים שלנו, עד שאנחנו שוכחים איך חיינו בלעדיהם.
ואת, כפרה עלייך, אני עוקב אחרי מסע ההשלה שלך בהערצה.
תודה, נעים לחזור לתגובות כאלה.
כן, ככה זה פה, כל מה שמעניין אותי, ולא הכל מעניין בהכרח את כולם. אפשר לדלג
לא הכרתי את תאוריית הקונספירציה הזאת. נשמע הגיוני. זה גם מסביר מאיפה היה להם כ"כ הרבה כסף לפרסום.
גם לאיידול יש חתונה לבנה, יותר רקידה, עם אחת מהצווחות הכי מרנינות ברוק.
"אנחנו מסתירים את ההרים מאחורי בתינו" זה תיאור מצוין של אילת. בכלל, גאונה לאה. אתמול נזכרתי פתאום שהיא אחראית גם ל"איה פלוטו", שאני יודע בעל-פה.
בן 20 הייתי, כשכתבתי את המניפסט הזה. לא יודע כמה הוא היה בוגר ומורכב, היום זה נראה לי בעיקר זעם נעורים מנוסח היטב, אבל זאת היתה תחנה חשובה במסע הזה – להתנער ממה שחשבתי שאני יודע, ולהתחיל לחפש משמעות משל עצמי.
ושוב תודה. זה פוסט שהתנסח לי בראש, ברקע, כל הימים האלה, וכשחזרתי פשוט שפכתי אותו כמעט בלי עריכה. וכמה נעים לגלות שהדיבור הגולמי הזה מובן ומהדהד גם מחוץ לראש שלי.
בתור ילידת אילת שעזבה אותה לפני שלוש שנים לטובת לימודים במרכז, אחרי 23 שנים שגדלתי וחייתי בה, אני חייבת לומר שכתבת את המחשבות שלי.
לצערי ביליתי את הקיצים שלי בעיר, סגורה בביתי מחשש לצאת לטיילת ההומה והנוראית וכפי שכתבת, מפלצות הבטון הותירו מקום למיטת שיזוף אולי ואין מקום לזוז ובטח אין למצוא פיסת שלווה ושקט.
ואז, בתום החופש הגדול, הייתי יוצאת לנקות את החופים ומנסה להנות מהמים הקרירים כשרגליי נתקלות בבקבוקי בירה וקופסאות קוט'ג ריקות..
כולי מתמלאת קנאה כשאני רואה את רצועת החוף הרחבה של תל אביב.
חול וים. מה צריך יותר מזה.
כל כך נכון לומר שיש לאילת כל כך הרבה "אטרקציות טבעיות" להציע וכל שאר הצעצועים הענקיים שמציעים שם כיום הם בגדר בדיחה בעיניי. מנסים להעביר חווית וגאס אבל זה יוצא הכי עלוב שיכול להיות.
עצוב. פשוט עצוב.
אגב, אני ממליצה בחום על חוף ריף הדולפינים. אמנם גם שם בקבוק מים קטן עולה כמו כליה והאטרקציות של ספא "סתלבט על המים" וצלילה עם דולפינים עולות לא מעט כלל אך למי שמחפש רצועת חוף שקטה יחסית, נקיה ויפיפיה – אחלה מקום!
במשך 10 שנים, אילת היתה בשבילי בעיקר משקפיים, רופא שיניים, שילב ופסטיבל הג'אז. אף פעם לא חזרתי אליה כתייר במלון.
כשאני באיזור, אני בקיבוץ לוטן. שם אני מרגיש הכי בבית דרומית לבאר שבע.
ושם אני חושב גם אתם הייתם מרגישים קצת בבית. עם הבניה האקולוגית, גן הירק ופעילויות המיחזור השונות.
לנסח ניהיליזם במונחים חיוביים(ומדויקים, בעיני) – זה בוגר. ואיך לא נזכרתי כבר קודם בשורות האלה, המצמררות בדיעבד:
בואי נמלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות
בואי נמלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת לאילת
(ירון לונדון)
המאבק בכלובי הדגים: הובל ע"י עמותת צלול=מומנה ע"י מוריס קאהן=הבעלים של המצפה התת ימי באילת=כמו גם של עסקים בולטים אחרים, בהם: אמדוקס, עורק, ו…בית הפנקייק. המקורי.=שהוא הקים ליד הבית שלו=בית ינאי.
במקרה נודע לי ואני מספרת
וכן, כמו שכבר אמרו, סיפרת יפה את הסיפור של אילת
http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=664
חלק 3
פוסט יפה. הגעתי משחר, נדמה שאשאר.
דרך אגב, אחד הצאצאים לבית בגין מגיש – בגיליון האחרון של 7 ימים – מניפסט ניהיליסטי משלו. בעיני קצת ילדותי, אבל שווה להציץ.
זכרתי את המילים קצת אחרת
אבל אכן הימנון
נחמד שאתה זוכר
תלביש את דג הפלסטיק לתמונה בפוטו שופ (קריצה)
אתה מוזמן להשתמש בתמונת 'חוף ציון' שלי…שכידוע לך צולמה בדיוק באותו החוף עליו אתה מספר
אהלן אילתית, ברוכה הבאה.
שמח מאוד שהצלחתי לקלוע אפילו לתחושותייך כמקומית. אני מתאר לעצמי שבקיץ הרגשת שם נתונה לפלישה ברברית.
באמת עצוב מה שקרה לעיר הזאת, אפילו בעשרים השנים שעברו מאז ששוטטתי שם לאחרונה, שלא לדבר על איך המקום נראה לפני 100 שנה, נגיד.
תודה על ההמלצה. בחוף ריף הדולפינים לא היינו, אבל החוף המערבי בכללותו סימפטי יותר בכמה סדרי גודל מהצפוני. בפעם הבאה (אם תהיה) נתמקם שם.
@חנן
אז אתה רומז שגרת בערבה פעם? איפה?
דווקא ביררנו לגבי צימרים בקיבוצים, אבל הם היו יקרים הרבה יותר. גם רצינו להיות קרובים לים.
האמת שעם ההנחות המטורפות במלונות עכשיו, המלון היה אפילו יותר זול מבי"ס שדה. אבל כנראה שכמו במשחקים, עדיף להשקיע יותר ולקנות משהו איכותי ולא מייצור המוני חסר נשמה.
גם על לוטן שמענו, ונבקר בהזדמנות.
אהלן אינטרטקסטואל, ברוך הבא!
ושוב תודה לשחר על ההפניה.
ותודה גם לך על הלינק. נדמה לי שקראתי את זה פעם והדברים האלה על המשרתים שקונים אשליה של אדנות הדהדו אצלי. יכול להיות גם שקראתי משהו דומה אצל אקס-אקסטרימיסטית.
השורה האהובה עלי בשיר:
'נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים'
שהיא 'מניפסט מעודן' ומרומז יותר…
אבל דווקא הלחן של ברוזה באמת משלים את זה ליצירה נפלאה
מכיר את הביצוע בפורטוגזית?
http://profile.myspace.com/index.cfm?fuseaction=user.viewprofile&friendid=214641655
הרמז היה מאוד בוטה
וגם אני זוכר את חנן מלוטן
גם את המחשבות שלי על אילת כתבת בדיוק.
עקבה שמהצד השני נראית מקום יותר נחמד, אם כי אין לדעת.
לגמרי המנון. הגדול ביותר של 15 השנה האחרונות בארץ, לפחות.
ואגב, אני חייב להתקרצץ: "האינך יודע"?? נסה לשמוע את עצמך שר את זה… "לא שמעת?" עדיף.
ספיקינג אוף טרייסי – אהבתי את הראשון, היא ממש היתה בדרך לאבד אותי בשני… ואז הגיע "give me one reason" המדהים והזכיר שלא מדובר בסתם חננה אידיאליסטית…girl got groove.
תראו מה שכסף יכול לעשות | לא רואה בעיניים ב-01 מרץ 2010 בשעה 18:30 #
[...] לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה פנינת טבע וחוף נושאת עיניה ללאס-וגאס, מתנכרת לכל מה שטוב בה ומתאמצת להדגים כיצד רומסים [...]
מקסים, תודה.