בעוד כל מיני דינוזאורים נאופובים כדוגמת ירון לונדון מספרים לנו, ובעיקר לעצמם, שטוויטר זה מין קטע כזה של בזבוז זמן שמספרים בו מתי חרבנתי ומה אכלתי…

…אני מוצא את עצמי בשיחה מרתקת עם עלי אָבּוּ-ניעמֵה שהוא, עד כמה שהצלחתי לדלות, אמריקאי ממוצא פלסטיני שתומך במה שנקרא "הקו התקיף", מהלל את החמאס ותוקף קשות את אבו מאזן המשת"פ.


הקטע בטוויטר הוא שצריך לצאת מגדרך (או להשתמש באיזה גד'גט, יש הצעות?) כדי לתעד שיחות שהתרחשו בו, או אפילו לעקוב אחריהן בדיעבד, אבל אם תיכנסו בקרוב תוכלו לראות את הצד שלי בשיחה בחשבון שלי (ואת הצד של עלִי בשלו, מן הסתם, אבל תצטרכו למהר כי האיש מפציץ).

והנה, הצלחנו להגיע להבנה (?) (היא ניגשת אליו נרגשת?) שסנקציות הרבה יותר אפקטיביות מרקטות, וששנינו נשמח אם כל העולם יפסיק לקנות נשק מתוצרת ישראל מחר.

במהלך השיחה התברר לי שהאיש כתב ספר ושמו, שימו לב:

מדינה אחת: הצעה נועזת לפתירת המבוי הסתום בין הישראלים והפלסטינים

הממ… נראה לכם שאולי הוא קורא עברית?

גוגל טרנסלייט נראה מפתה מאי פעם.

ובשביל שיחות כאלה, כנות ונוקבות ו"בלתי אמצעיות", עם אנשים שקלושים היו סיכויי להידבר איתם אלמלא האינטרטנת הזאתי, שווה לסבול דיווחים משמימים ודאחקות הפסקת-קפה (מצחיקות לעתים, יש להודות; הסוד הוא לדעת אחרי מי לעקוב, ואיך למוץ בר משמוּץ; כמו בכל דבר בחיים. והנה אני מפזר חוכמעס).

(ואם כבר, אפרופו כוחן של האינטרוובז, אי אפשר להתעלם מסיפור טרפיגורה מבריטניה, המרנין מכל בחינה [חוץ מ30,000 חולים בחוף השנהב, יש לסייג]. הבריטים הם אלילים של מחאה ציבורית.)

.


.

וחוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר.

אני קם בבוקר מסוּר לחיפוש האמת בכל מצב,

בכל מילה ומעשה,

וקורים לי

ניסים

(וורצל, אתה מלך.)

.


.

שעתיים באמצע הצהריים "לבד" עם הילדים. פאזלים ובובות על הרצפה, סיפורים והצגות מהגדולה וטעימות צעצועים נמרצות מצד הקטן. ואני מתבשם מלוא ריאותיי ותוהה: מזה כל כך פחדתי כל השנים?

מצד שני, יש לי עוד דרך לעשות בהשתלטות על הקריזים שלי…

…אבל יש לי נסיבות מקילות…

"מחניק לי," אמרתי למרמיטה בצהריים. "יש חמסין באוויר."

"אני לא מרגישה חמסין," ענתה. "אני מרגישה חמסין ממך."

"וואללה," היא באה ואמרה אחר כך. "צפוי שרב לסוף שבוע."

.

[נדמה לי שנפלו תגובה או שתיים בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון שם בחלון חדש]

.