טולקינאות אזוטרית באורינוקו (תחנות בזמן #12)
היום [יום שישי שעבר, אבל מי סופר] ניסיתי להיזכר מתי לאחרונה יצאתי לרקוד במועדון.
המרמיטה טענה שזה היה לפני יותר משנה, והיא כנראה צודקת (11 חודש, אבל מי סופר).
מאז הייתי אמנם בשתיים-שלוש מסיבות תחת כיפת השמיים, אבל גם ככה כמות הריקודים שלי בשלוש השנים האחרונות מדגדגת בקושי את ההספק החודשי הממוצע בלונדון…
.
זה לא בגלל שנמאס לי, או שלא בא לי לרקוד יותר. לפעמים מדגדג לי החשק, אבל זה לא מסתדר לי עם דרישות הפאזה הנוכחית של חיי בכל הנוגע להקצאת זמנים, כוחות, אפילו כספים. את המקצבים והריקודים שלי אני מוצא עכשיו במקומות אחרים, בסגנונות אחרים, בשעות אחרות. מנסה לשלב אותם במציאות-הקונצנזוס שלקחתי על עצמי.
.
אני חושב שזאת אחת המוטיבציות לכל הסדרה הזאת, של התחנות בזמן. אני חוזר לגיל ההתבגרות המוארך שלי ברגשות מעורבים: מצד אחד רצון עז לשמור על רוח המרד, על חדוות החיפוש והחופש, ומצד שני מבוכה גופנית כמעט על רמות הניתוק הבועתי, הפינוק הילדותי, התמימות הקלולסית והיהירות הבלתי מודעת לעצמה.
חייתי בגן-עדן של שוטים; לזכותי ייאמר שזה הציק לי.
לא רציתי רק לברוח; רציתי להגיע.
.
והיום, משום מה (אחרי שתרגלתי קצת טרילותרפיה, עם תוצאות מפתיעות), עלתה בזיכרוני אחת התחנות המוקדמות במסע הזה, מוקדמת אף יותר מטעימת האהבה בגואה שפתחה את הסדרה.
.
אז אני חוזר 15 שנה אחורה, לאורינוקו, בצפון האי הדרומי של ניו-זילנד, לחוויה ראשונה של פסטיבל כהלכתו, חודש אחרי שקניתי את כדורי הג'אגלינג הראשונים שלי, עם "ותק" פסיכדלי של שתי מסיבות מוטרפּות במנאלי. זהו גם האקורד הפותח של הטריפ הטולקינאי שלי, שנמשך כמה שנים טובות (כמו שהקוראים הקבועים כבר שמו לב).
(גם את לוסיה המוזכרת להלן כבר פגשתם בחטף, כמה שנים אחרי; הכרנו במלבורן, כמה שבועות לפני ניו-זילנד. אולי יום אחד אקדיש גם לזה פוסט.)
.
.
26.1.94
אי שם, Highway 7
19:30
.
יומיים בכריסטצ'רצ'. פגישה עם לוסיה, כל מיני סידורים, קנייה, סוף סוף, של אוהלים.
היום חשבנו לנסוע על חצי האי שנמשך מכריסטצ'רצ', ולעשות מחנה איפשהו בדרך. אסי ונעם קפצו לעיר, וחזרו עם חדשות מרעישות על איזשהו פסטיבל רוק של יומיים שמתחיל מחרתיים ליד נלסון, איזה 400 ק"מ צפונה מפה.
.
אז קמנו, ארזנו ויצאנו צפונה. במין חוסר מחויבות, גמישות, חופש. יכולתי לראות עד כמה זה נפלא דרך העיניים של שתי בחורות שישבו בפאב כשקפצנו לוודא פרטים. הם הסתכלו, חייכו, וכשהזמנו אותם להצטרף אמרו שהן צריכות לעבוד… Fuck work , אמרתי בכזאת טבעיות… סיק[ס]טיז' או לא?
.
לוסיה חטפה עכשיו את הדכאון הראשון כתוצאה מחוסר תקשורת ומחוסר בתשומת לב מצידי. נקווה שלא יקרה יותר. הפגישה איתה היתה נפלאה, עם לילה נפלא של סקס פראי, ואחריו לילה יותר שקט באוהל.
טוב, הסטייקים מוכנים, על המדורה שהכנתי, במחנה על גדת הנהר, כמו בחלומות. חייב ללכת.
.
.
30.1.94
Sandy Bay
13:00
.
חוף ים, אי שם בצפון מערב האי הדרומי.
אורינוקו, אורינוקו. רק עכשיו אני מבין, באמת מבין, מה קרה שם בוודסטוק. פה היו רק שני לילות, ולא שלושה, 1000 איש, ולא חצי מיליון, אבל מה שהלך שם.
הג'יגולים, ההופעות – רוק מסביב לשעון, האנשים, האווירה, השלווה, העישונים.
הטריפ.
.
לא. אין סיכוי שבעולם שאני אצליח לתאר את הכל, אפילו לא לזכור את הכל, בטח לא בפרטים. אולי הייתי צריך להצמיד ללוסיה טייפ שתקליט את כל אנחות ההתפעלות שלי.
הג'יגולים – הולך ומשתפר, ונהייה כבר מספיק מושך עין בין כל הליצנים שמסביב. דברים מתחברים – העובדה שבכל משחקי הוידאו למיניהם המכשפים תמיד מוצגים כשהם מג'גלים בכדורי אור, העובדה שכל האנשים הנכונים עפים לעולם הפנטזיה כשהם על טריפ. ג'יגול הוא האומנות הבסיסית של המכשף.
.
ואפרופו מכשפים. בפול-מון השני במנאלי חשבתי שהוסמכתי למכשף, הסתבר שרק נפתחה בפני הדלת, והפעם הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד, כמה סיפורים לשנן, ספרים לקרוא, עד שאהיה חבר במסדר המכשפים הגדולים.
.
מכשפים גדולים כמו סַגרה. ניו זילנדי, בן… ? אטרקציה לילדים ביום עם ג'גולים, חד-אופן, כריזמה. מכשף גדול למבוגרים בלילה, מג'גל באש, או רק יושב ליד המדורה, האש מבריקה בזקנו, עיניו נוצצות, מספר סיפורים. ואני לא הקשבתי למילה, רק הסתכלתי בצדודית המוארת באש וחשבתי – גנדלף, גנדלף, גנדלף.
.
גנדלף. פתאום, בעוד אני מספר ללוסיה על 1984 של אורוול, על אלילי הדעה הקדומה של שפינוזה, על זן ואומנות אחזקת האופנוע, בעוד אני מדבר כמו אחד המכשפים ומקשר בין מה שאני מרגיש עכשיו למה שכתבתי באותה הארה פלאית בקופנגן, כתבתי ולא הבנתי מאז. פתאום, ברור כמו צלב הדרום בשמיים הבהירים שמעלי, רועם כמו צליל התופים איתם יצרנו מוסיקת אסיד משלנו ליד המדורה, אחרי ההופעות, פתאום הבנתי את טולקין.
.
פרודו וסאם, זה כל הסיפור. פרודו וסאם חוצים ביחד את אותו מפתן דלת, עולים ביחד על אותה דרך, הדרך אל התשובה. התשובה הידועה למכשפים, לשועי בני לילית במרום מגדלם, לשר האפל.
הם עוברים את כל הדרך ביחד. במשך אלף עמודים הם נפרדים רק פעם אחת, לתקופה קצרה, כששילוב עוקצת את פרודו ומשאירה את סאם לבדו למצוא את אותה תשובה. כל החבורה מתפצלת, נפגשת, נפרדת שוב, רק פרודו וסאם ביחד, לכל אורך הדרך.
.
עד העמוד האחרון. אז מגיע רגע האמת. פרודו, שיודע, שראה, שמבין שאין מנוח, אין תשובה. פרודו שראה בלוע הר האבדון את האפסות, את הריקנות, שהיא היקום. פרודו שיודע שאין אלוהים, אין אמיתות, אין כלום, עולה על האניה יחד עם שאר נושאי הטבעת – יודעי התשובה, ממשיך בנדודיו (לאן? טולקין לא אומר. במשפט אחד קצר הוא מתאר איך אחרי זמן בלתי מוגדר – אולי שעות, אולי שנים, העננים מתרוממים ולמול עיני נוסעי האניה מתגלה יבשת קסומה. האם שם התשובה? האם שם נשארו? טולקין לא אומר). סאם קרוע, הוא טעם את טעם התשובה, הוא יודע את האמת, אך אינו בטוח שהוא רוצה מוכן לנטוש מאחוריו הכל, להתמסר להכנע לאמת. פרודו אומר לו, בפרידה, שהוא חייב לבחור, ויותר מזה – להיות שלם עם הבחירה. סאם בוחר, אך רק כשהוא מגיע הביתה, מתעטף במשפחתיות – האח המבוערת, כוס התה, הבת בזרועותיו, רק אז, באנחת רווחה, הוא משלים עם גורלו. "הנה חזרתי," אמר סאם, והספר נגמר.
.
ואני, אני שיצאתי מסף ביתי לפני שמונה חודשים, עליתי על הדרך שהתפתלה, והתפתלה שוב, דרך שהתוותה את עצמה בפני בהמוני בחירות קטנות, פניות בצמתים. אני צועד עכשיו במסע הזה, אוחז בידי את התשובה, אולי נושא אותה על גבי, ורק בסוף, בעמוד האחרון מתוך אלף, אדע אם אני מקולל באמת, כמו פרודו, או מבורך בפשרה, כמו סאם, כמו רוב בני האדם.
.
רובם, אבל לא כולם. אני ממשיך לפגוש אותם, את הצוענים המודרנים, את הנוודים. האנשים שבעיר ייראו עלובי חיים, שלא במקומם, כשלונות, נפלים של המירוץ.
אבל הם נושאי האמת. מוכר התיקים שישב לידנו, עישן איתנו, שתה איתנו קפה, רקד איתי ותופף איתי ואפילו את שמו אני לא יודע. חבורת האנגלים ("כולכם אנגלים?" שאלתי, וקיבלתי על הפנים ב"אחנו לא אוהבים להיות משהו, אנחנו זה מי שאנחנו") שמטיילת בבית-אוטובוס, חצו את העולם בשלוש שנים ארוכות, לאורך מסלול מצית דמיון. סַגרה שהוזכר לעיל. כל החבר'ה שנוסעים להודו, חוזרים מדרום אמריקה, מתכננים על מאצ'ו פיצ'ו [ליקוי חמה, נובמבר 94'], כולם באותו מסע. חלקם יגמרו אותו כמו פרודו, רובם כמו סאם, אבל כשהם יבחרו (ולא סתם המילה הניו-זילנדית ל"טוב" היא "choice ") – הם יבחרו מתוך ידע, ולא מתוך פחד. אם הם (ואני) יחליטו להתפשר, לפרוש מהמסע, להתמקם, הם יעשו את זה אחרי שניסו, ראו, הבינו, ולא בגלל שפחדו לבדוק.
והכל, הכל מתקשר, מתחבר, מסתדר במקום. אורוול ושפינוזה וטולקין ופירסיג. קופנגן ומנאלי וסידני. אני.
.
ציטוט מצטיין:

"…הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד, כמה סיפורים לשנן, ספרים לקרוא, עד שאהיה חבר במסדר המכשפים הגדולים."
אתה מסכים עם השורות האחרונות שלך היום?
, אבל כשהם יבחרו (ולא סתם המילה הניו-זילנדית ל"טוב" היא "choice") – הם יבחרו מתוך ידע, ולא מתוך פחד. אם הם (ואני) יחליטו להתפשר, לפרוש מהמסע, להתמקם, הם יעשו את זה אחרי שניסו, ראו, הבינו, ולא בגלל שפחדו לבדוק.
בעיקרון – לגמרי.
ולא מדובר רק על בחירה מתוך הכרת האלטרנטיבות, אלא גם על המטען התודעתי שנרכש במסע, על הרחבת האופקים במפגש עם מקומות אחרים ותרבויות שונות. זה משהו שנשאר איתי גם אחרי ש"התמקמתי".
מפריעה לי רק המילה "להתפשר", שמרמזת שהנדודים והתלישות הם האידיאל היחיד, וההתמקמות היא רק "פשרה".
כשאני חושב על זה עכשיו, יש כאן המשך די ישיר של "המניפסט הניהיליסטי" שנכתב 4 שנים קודם.
תמיד אמרתי שטולקין הוא המאסטר האמיתי
ולזמן מה גם הסכמתי איתך
בניגוד לך, היום אני רואה גם הרבה חולשות ביצירה שלו, אבל אני עדיין חושב שאפשר למצוא בה הרבה רבדים מעניינים.
עם זאת, נראה לי שהבחירה שלי בגנדלף כאורים-ותומים נבעה בין השאר מזה שחיפשתי גורו, אבל לא הייתי מסוגל להכפיף את עצמי בפני מורה בשר-ודם. זאת אולי גם הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן עד שהתחלתי ללמוד יוגה.
בַּיִם ב-08 דצמ' 2008 בשעה 17:07 #
מאוד אוהב את הכתיבה הזורמת שלך כאן.
עשה לי מצב רוח טוב לקרוא.
וכמובן גם רגע של נוסטלגיה לניוזילנד, לכריסצ’רץ, לחופים בצפון.
כבר הרבה שנים שלא נגעתי בשר הטבעות…
אולי זהו זמן טוב לחדש קשר.
או יה. מבחינה גיאוגרפית, זאת ללא ספק הארץ הכי יפה שהייתי בה. ומקום מדהים לטיול אופנועים.
לוסיה קנתה לי את שר הטבעות בקווינזלנד, כך שהארץ הזאת היתה קשורה אצלי לשרה"ט הרבה לפני הסרטים… זאת היתה סגירת מעגל משעשעת, כששמעתי שמצלמים שם את הסרטים.
מתי היית בניוזילנד?
בַּיִם ב-08 דצמ' 2008 בשעה 17:24 #
כנראה שהייתי שם עוד קצת לפנייך
הייתי חודשיים בלבד כי נגמר הכסף ונגמר אופציות ההתעלקות
הייתי רק באי הדרומי ואהבתי אותו מאוד
עבדתי קצת בחווה עם כבשים אבל לא מצאתי אופציות נוספות
מכיוון שלא הייתי באירופה לפני כן (סידני הייתה העיר המערבית היחידה שראיתי לפני כן אם לא נכליל את אתונה שהיא יותר תל אביב מאירופה)
אז כירסצרץ היא העיר המערבית הראשונה שהרגשתי בה בבית
האם פגשת שם את הוויזרד המקומי?
מעניין, אצלי סידני היתה העיר (המערבית ובכלל) הראשונה שהרגשתי בה בבית (ועל כך בפוסט הבא
)


האי הדרומי באמת מקסים, וגם אני הייתי "רק" חודשיים. דווקא מצאנו עבודה במטע שזיפים ליד אלקסנדריה (לא רחוק מקווינזטאון), אבל פוטרנו אחרי יומיים בגלל איזה אידיוט שהתעקש לקטוף את השזיפים הירוקים. זאת היתה תחילת ההיכרות של הניוזילנדים עם הישראלי היפה
מה שכן, בקושי הייתי שם בערים, אז לא כ"כ הכרתי אותן. רוב הזמן נדדנו בקאונטרי.
וויזרד מקומי בכריסצ’רץ’? הרחב ובאר
ללה ב-08 דצמ' 2008 בשעה 17:38 #
כשאני ממחזרת חומרים ומתעסקת בנוסטלגיה מזן כלשהו זה בדרך כלל מעיד על ואקום נוכחי כלשהו. אתה עושה את זה הרבה לאחרונה.
אני לא מתכוונת לקנטר. זו שאלה.
בַּיִם ב-08 דצמ' 2008 בשעה 17:44 #
אבוי, להיות בכריסצרץ ולא לשמוע את הוויזרד על הסולם בכיכר העיר ליד הכנסיה!!
זו החמצה!
אפרט יותר אחר כך
חבל שלא ידעתי אז לערוך סיכומים כמוך…
סידני עיר מדהימה ביופיה, אבל הרגשתי בה זר כל הזמן ואפילו לא רצוי לעיתים, וחווית מכירת התמונות הייתה כה רעה ששברה אותי וברחתי בסוף.
העבודה בחווה בניו זילנד דווקא זכורה לטוב,
ישראלים מכוערים פגשתי במקומות אחרים אבל לא בניוזילנד.
בהמשך לכריסצרץ גם בדונידין הרגשתי נפלא (להבדיל מקוויסטאון התיירותית)
הניוזילנדים קיבלו
זו שאלה טובה. נכבדת. וגם אני שאלתי את עצמי.
אני חושב שגם התייחסתי לזה במילים הראשונות של הפוסט הזה – לא הייתי אומר ואקום, אולי איזשהו חסר. אבל החיים שלי מלאים וגדושים בדברים אחרים כרגע. דברים מאתגרים, דברים מעניינים ברובם.
אבל דברים אחרים לגמרי. לא העליתי על דעתי אז שיבוא יום והבילוי השגרתי שלי יהיה לראות כדורגל עם החבר’ה. ובטח לא העליתי על דעתי שאיהנה מזה כל כך.
אני חוזר לטקסטים האלה מכל מיני סיבות, כל מיני אסוציאציות. אבל המעניין הוא שבכל קריה והקלדה אני מופתע לגלות דברים רלוונטיים מאוד לחיי הנוכחיים. בין אם זרעים של דברים שנבטו בינתיים, או דברים שהתהפכו על הראש מאז…
אני לא מתגעגע לחיים ההם, ובטח שלא לסאת ייסורי ורתר הצעיר שסחבתי על גבי. אני מסתכל על מה שכתבתי, עשיתי, חשבתי והרגשתי אז בפיכחון, בלי דוק של נוסטלגיה.
ובכל מקרה זה לא מחזור חומרים כי מעולם לא עשיתי כלום עם החומרים האלה. ורציתי.
והחזרה לעבר מלווה הרבה סגירות-מעגלים מכל מיני צורות. מסתבר שזה מעניין אותי מספיק בשביל להקדיש לזה לילות מדי פעם.
מכירת תמונות באמת נראית לי באסה

אני עבדתי במלבורן בתחנת דלק (איכס) ובסידני בחנות ירקות (קטעים).
ניסינו גם לעשות סיבוב חוות באוסטרליה, אבל זה נגמר ב5000 ק"מ בחודש ומעט מאוד עבודה, למרות שהיו הזדמנויות לא רעות.
בתקופתך נראה לי שבקושי היו ישראלים בניוזילנד. גם אותנו קיבלו במאור-פנים כאטרקציות חריגות. ממה ששמעתי, זה השתנה עם הזמן והיום הניוזילנדים התפכחו
בַּיִם ב-08 דצמ' 2008 בשעה 19:36 #
עבדתי לפני כן בשיפוצים אבל פיטרו אותי, נראה שלא נועדתי להיות פועל בנין.
מכירת התמונות הייתה פשוט להתעלק על האוסטרלים השיכורים אחה"צ ולספר להם שאנחנו אמנים שמציירים טיגרס, נורא!
4 ימים וברחתי לניו זילנד הקסומה.
ללה ב-08 דצמ' 2008 בשעה 19:56 #
וואו. גם התגובה נכבדת. יפה.
ובכן, מה שמציק לי בדבריך, אם יוּתר לי, זו הנחת יסוד מובלעת על סתירה בין שתי "ממלכות" בחיים, ככה אני קוראת לזה "ממשלת היום" ו"ממשלת הלילה" (כך בבריאת העולם) וכמובן שאיני מתייחסת לזמן כרונולוגי.
איפה הנקודות של איזורי הדימדומים שלך?
אני רואה משפטים שקובעים קביעות דיכוטומיות "לא מתגעגע לחיים ההם" "גן עדן של שוטים" "מדגדג לי החשק אבל זה לא מסתדר לי" (תראה איך אני משקיעה, מצטטת…)
זו חשיבה שלא מאפיינת אותך בדרך כלל לפי התרשמותי עד כה.
אתה לא מתגעגע לקצת "רע לתפארת"?
בידידות, אני
חוששני שאת מכניסה לי מילים לפה.
העבר, כבודו במקומו מונח. ויש כבוד. זה לא עושה אותו יותר טוב מההווה, ולא יותר גרוע. אני לא מבטל אותו ולא מאדיר אותו. כל דבר בזמנו; היה טוב וטוב שהיה.
הקטע הוא שזה לא דו-סטרי. בעבר, כשחשבתי על העתיד, האפשרות שהוא ייראה כמו ההווה שלי החרידה אותי. הורות? זוגיות יומיומית שהיא לא רומן מהאגדות? עבודה מסודרת? זה נראה לי אז כמו סוף העולם.
והנה, הגעתי לסוף העולם וגיליתי "שם" עולם ומלואו. משחקי הפרספקטיבה בין אז להיום מרתקים אותי. לשמחתי יש לי דיווחים אותנטיים וכנים מהעבר שמאפשרים לי לשחק בפרספקטיבות האלה. לבדוק איך הגעתי משם לכאן, מה איבדתי ומה מצאתי בדרך.
הדרך היתה מפוארת, אבל זה לא אומר שאני רוצה לחזור לקטעים ממנה שכבר עברתי. פעם חשבתי שלהישאר במקום אחד זה המוות. עכשיו לא יצאתי מישראל כבר 9 שנים, ואני מרגיש חי יותר מאי פעם.
(…)
…
לעניין הציטוטים: גן עדן של שוטים מתייחס לדאגות היומיומיות שהיו לי אז. בכמה מובנים זה היה גיהנום, ולו רק כי חוויתי את זה מתוך סיוט בדרך כלל. היתה לי מנה גדושה של רע לתפארת, תודה.
וכן, מדגדג לי החשק לרקוד לפעמים (ולזה התייחס הציטוט), אבל בכל מקרה כבר שנים שלא עשיתי את זה באינטנסיביות ההיא. וכרגע זה לא מסתדר לי מבחירה – כי בחרתי להשקיע את המשאבים שלי בכיוון אחר. והכיוון הזה מתגמל בפני עצמו.
אי אפשר לשחזר את הנשיקה הראשונה, הזיון הראשון, הסוטול או הטריפ הראשון. אנשים שמנסים לעשות את זה נופלים בד"כ לפאתטיות. היום אני מתמודד עם אתגרים אחרים, שבהם אני מוצא את חדוות הראשוניות. ובהתמודדות הזאת אני מוצא תועלת רבה בכלים שרכשתי לי אז. מסתבר שאפשר לעשות כשפים גם עם התלמידים בבית-ספר, והכשפים האלה ניזונים ישירות מהג’אגלינג הזה, ומכלים נוספים שרכשתי אז ומאז.
(אוף…)
(אחרון ודי…)
  Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana10.co.il/moodicons/huh.gif">
ה-quest נמשך. בצורות אחרות, בדרכים אחרות, בכלים אחרים. אני לא מרגיש שהאש כבתה, אפילו אם היא יותר מבוקרת היום.
אני לא כמה לאש הבלתי-מבוקרת שהיתה אז. ולו רק כי לפי הכוונות שהיו לי אז, הייתי אמור להיות מת כבר 3 שנים
I’m not burning out, but not fading away either
ללה ב-08 דצמ' 2008 בשעה 22:02 #
טוב, אז כמעט ’נאמר כאן הכל’, ומה נותר להוסיף,
שהייתי בטוחה תמיד שגיל 27 נתפס כגיל הסקסי ביותר למוות המייצר אלמותיות. וגם להותיר חותם מופלא באנושות.
ועוד, שאני עדיין מרגישה שאתה קצת משיב לי תחת איזושהיא אג’נדה או הלך-רוח (יותר מתאים, בעצם) שאתה נמצא בה/בו כרגע. ובמיוחד, קורת הרוח שלך (שתמשך, אמן) מהפרוייקט החדש והמסעיר.
ומאידך, הטענה שלי לא כל כך תקפה כי כולנו פועלים במסגרת דומה רוב הזמן, למעט גיחות הספקנות.
האמת היא שמה שמפריע לי, כנראה, שאתה נשמע מאוד בטוח, מפוכח ומרוצה. כן, זה העניין, מרוצה.
כנראה התיסכולים שלי מבעבעים כאן…
והכי חשוב, באנו להנות. לא? כאן ובכלל. ומשתדלים, נו…
כל טוב,
שמת לב שעבר שבוע+ בין הפוסט הקודם לזה?

אז בשבוע הזה לא תמיד הייתי כל כך מרוצה.
אבל לא הייתי צריך שבוע בקופנגן. שעתיים על החוף החזירו לי את חדוות החיים. ותודה למרמיטה שהעלתה את הרעיון.
למה התפשרת? אם היית מתעקשת על אג’נדה, אולי עוד היית סוחטת ממני הודאה מפתיעה
סתאאם. מה לעשות. אני מרוצה, בסך הכל, ולא רק מהפרויקט החדש. זה לא אומר שאין פחדים, קשיים, מועקות, תסכולים… השאלה היא מה עושים איתם.
והופה, הנה בא עוד פוסט…
וורצל ב-10 דצמ' 2008 בשעה 19:16 #
טקסט טוב.
תודה
http://israblog.nana10.co.il/moodicons/hug.gif">