היום [יום שישי שעבר, אבל מי סופר] ניסיתי להיזכר מתי לאחרונה יצאתי לרקוד במועדון.

המרמיטה טענה שזה היה לפני יותר משנה, והיא כנראה צודקת (11 חודש, אבל מי סופר).

מאז הייתי אמנם בשתיים-שלוש מסיבות תחת כיפת השמיים, אבל גם ככה כמות הריקודים שלי בשלוש השנים האחרונות מדגדגת בקושי את ההספק החודשי הממוצע בלונדון…

.

זה לא בגלל שנמאס לי, או שלא בא לי לרקוד יותר. לפעמים מדגדג לי החשק, אבל זה לא מסתדר לי עם דרישות הפאזה הנוכחית של חיי בכל הנוגע להקצאת זמנים, כוחות, אפילו כספים. את המקצבים והריקודים שלי אני מוצא עכשיו במקומות אחרים, בסגנונות אחרים, בשעות אחרות. מנסה לשלב אותם במציאות-הקונצנזוס שלקחתי על עצמי.

.

אני חושב שזאת אחת המוטיבציות לכל הסדרה הזאת, של התחנות בזמן. אני חוזר לגיל ההתבגרות המוארך שלי ברגשות מעורבים: מצד אחד רצון עז לשמור על רוח המרד, על חדוות החיפוש והחופש, ומצד שני מבוכה גופנית כמעט על רמות הניתוק הבועתי, הפינוק הילדותי, התמימות הקלולסית והיהירות הבלתי מודעת לעצמה.

חייתי בגן-עדן של שוטים; לזכותי ייאמר שזה הציק לי.

לא רציתי רק לברוח; רציתי להגיע.

.

והיום, משום מה (אחרי שתרגלתי קצת טרילותרפיה, עם תוצאות מפתיעות), עלתה בזיכרוני אחת התחנות המוקדמות במסע הזה, מוקדמת אף יותר מטעימת האהבה בגואה שפתחה את הסדרה.

.

אז אני חוזר 15 שנה אחורה, לאורינוקו, בצפון האי הדרומי של ניו-זילנד, לחוויה ראשונה של פסטיבל כהלכתו, חודש אחרי שקניתי את כדורי הג'אגלינג הראשונים שלי, עם "ותק" פסיכדלי של שתי מסיבות מוטרפּות במנאלי. זהו גם האקורד הפותח של הטריפ הטולקינאי שלי, שנמשך כמה שנים טובות (כמו שהקוראים הקבועים כבר שמו לב).

(גם את לוסיה המוזכרת להלן כבר פגשתם בחטף, כמה שנים אחרי; הכרנו במלבורן, כמה שבועות לפני ניו-זילנד. אולי יום אחד אקדיש גם לזה פוסט.)

.

.

26.1.94

אי שם, Highway 7

19:30

.

יומיים בכריסטצ'רצ'. פגישה עם לוסיה, כל מיני סידורים, קנייה, סוף סוף, של אוהלים.

היום חשבנו לנסוע על חצי האי שנמשך מכריסטצ'רצ', ולעשות מחנה איפשהו בדרך. אסי ונעם קפצו לעיר, וחזרו עם חדשות מרעישות על איזשהו פסטיבל רוק של יומיים שמתחיל מחרתיים ליד נלסון, איזה 400 ק"מ צפונה מפה.

.

אז קמנו, ארזנו ויצאנו צפונה. במין חוסר מחויבות, גמישות, חופש. יכולתי לראות עד כמה זה נפלא דרך העיניים של שתי בחורות שישבו בפאב כשקפצנו לוודא פרטים. הם הסתכלו, חייכו, וכשהזמנו אותם להצטרף אמרו שהן צריכות לעבוד… Fuck work , אמרתי בכזאת טבעיות… סיק[ס]טיז' או לא?

.

לוסיה חטפה עכשיו את הדכאון הראשון כתוצאה מחוסר תקשורת ומחוסר בתשומת לב מצידי. נקווה שלא יקרה יותר. הפגישה איתה היתה נפלאה, עם לילה נפלא של סקס פראי, ואחריו לילה יותר שקט באוהל.

טוב, הסטייקים מוכנים, על המדורה שהכנתי, במחנה על גדת הנהר, כמו בחלומות. חייב ללכת.

.

.

30.1.94

Sandy Bay

13:00

.

חוף ים, אי שם בצפון מערב האי הדרומי.

אורינוקו, אורינוקו. רק עכשיו אני מבין, באמת מבין, מה קרה שם בוודסטוק. פה היו רק שני לילות, ולא שלושה, 1000 איש, ולא חצי מיליון, אבל מה שהלך שם.

הג'יגולים, ההופעות – רוק מסביב לשעון, האנשים, האווירה, השלווה, העישונים.

הטריפ.

.

לא. אין סיכוי שבעולם שאני אצליח לתאר את הכל, אפילו לא לזכור את הכל, בטח לא בפרטים. אולי הייתי צריך להצמיד ללוסיה טייפ שתקליט את כל אנחות ההתפעלות שלי.

הג'יגולים – הולך ומשתפר, ונהייה כבר מספיק מושך עין בין כל הליצנים שמסביב. דברים מתחברים – העובדה שבכל משחקי הוידאו למיניהם המכשפים תמיד מוצגים כשהם מג'גלים בכדורי אור, העובדה שכל האנשים הנכונים עפים לעולם הפנטזיה כשהם על טריפ. ג'יגול הוא האומנות הבסיסית של המכשף.

.

ואפרופו מכשפים. בפול-מון השני במנאלי חשבתי שהוסמכתי למכשף, הסתבר שרק נפתחה בפני הדלת, והפעם הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד, כמה סיפורים לשנן, ספרים לקרוא, עד שאהיה חבר במסדר המכשפים הגדולים.

.

מכשפים גדולים כמו סַגרה. ניו זילנדי, בן… ? אטרקציה לילדים ביום עם ג'גולים, חד-אופן, כריזמה. מכשף גדול למבוגרים בלילה, מג'גל באש, או רק יושב ליד המדורה, האש מבריקה בזקנו, עיניו נוצצות, מספר סיפורים. ואני לא הקשבתי למילה, רק הסתכלתי בצדודית המוארת באש וחשבתי – גנדלף, גנדלף, גנדלף.

.

גנדלף. פתאום, בעוד אני מספר ללוסיה על 1984 של אורוול, על אלילי הדעה הקדומה של שפינוזה, על זן ואומנות אחזקת האופנוע, בעוד אני מדבר כמו אחד המכשפים ומקשר בין מה שאני מרגיש עכשיו למה שכתבתי באותה הארה פלאית בקופנגן, כתבתי ולא הבנתי מאז. פתאום, ברור כמו צלב הדרום בשמיים הבהירים שמעלי, רועם כמו צליל התופים איתם יצרנו מוסיקת אסיד משלנו ליד המדורה, אחרי ההופעות, פתאום הבנתי את טולקין.

.

פרודו וסאם, זה כל הסיפור. פרודו וסאם חוצים ביחד את אותו מפתן דלת, עולים ביחד על אותה דרך, הדרך אל התשובה. התשובה הידועה למכשפים, לשועי בני לילית במרום מגדלם, לשר האפל.

הם עוברים את כל הדרך ביחד. במשך אלף עמודים הם נפרדים רק פעם אחת, לתקופה קצרה, כששילוב עוקצת את פרודו ומשאירה את סאם לבדו למצוא את אותה תשובה. כל החבורה מתפצלת, נפגשת, נפרדת שוב, רק פרודו וסאם ביחד, לכל אורך הדרך.

.

עד העמוד האחרון. אז מגיע רגע האמת. פרודו, שיודע, שראה, שמבין שאין מנוח, אין תשובה. פרודו שראה בלוע הר האבדון את האפסות, את הריקנות, שהיא היקום. פרודו שיודע שאין אלוהים, אין אמיתות, אין כלום, עולה על האניה יחד עם שאר נושאי הטבעת – יודעי התשובה, ממשיך בנדודיו (לאן? טולקין לא אומר. במשפט אחד קצר הוא מתאר איך אחרי זמן בלתי מוגדר – אולי שעות, אולי שנים, העננים מתרוממים ולמול עיני נוסעי האניה מתגלה יבשת קסומה. האם שם התשובה? האם שם נשארו? טולקין לא אומר). סאם קרוע, הוא טעם את טעם התשובה, הוא יודע את האמת, אך אינו בטוח שהוא רוצה מוכן לנטוש מאחוריו הכל, להתמסר להכנע לאמת. פרודו אומר לו, בפרידה, שהוא חייב לבחור, ויותר מזה – להיות שלם עם הבחירה. סאם בוחר, אך רק כשהוא מגיע הביתה, מתעטף במשפחתיות – האח המבוערת, כוס התה, הבת בזרועותיו, רק אז, באנחת רווחה, הוא משלים עם גורלו. "הנה חזרתי," אמר סאם, והספר נגמר.

.

ואני, אני שיצאתי מסף ביתי לפני שמונה חודשים, עליתי על הדרך שהתפתלה, והתפתלה שוב, דרך שהתוותה את עצמה בפני בהמוני בחירות קטנות, פניות בצמתים. אני צועד עכשיו במסע הזה, אוחז בידי את התשובה, אולי נושא אותה על גבי, ורק בסוף, בעמוד האחרון מתוך אלף, אדע אם אני מקולל באמת, כמו פרודו, או מבורך בפשרה, כמו סאם, כמו רוב בני האדם.

.

רובם, אבל לא כולם. אני ממשיך לפגוש אותם, את הצוענים המודרנים, את הנוודים. האנשים שבעיר ייראו עלובי חיים, שלא במקומם, כשלונות, נפלים של המירוץ.

אבל הם נושאי האמת. מוכר התיקים שישב לידנו, עישן איתנו, שתה איתנו קפה, רקד איתי ותופף איתי ואפילו את שמו אני לא יודע. חבורת האנגלים ("כולכם אנגלים?" שאלתי, וקיבלתי על הפנים ב"אחנו לא אוהבים להיות משהו, אנחנו זה מי שאנחנו") שמטיילת בבית-אוטובוס, חצו את העולם בשלוש שנים ארוכות, לאורך מסלול מצית דמיון. סַגרה שהוזכר לעיל. כל החבר'ה שנוסעים להודו, חוזרים מדרום אמריקה, מתכננים על מאצ'ו פיצ'ו [ליקוי חמה, נובמבר 94'], כולם באותו מסע. חלקם יגמרו אותו כמו פרודו, רובם כמו סאם, אבל כשהם יבחרו (ולא סתם המילה הניו-זילנדית ל"טוב" היא "choice ") – הם יבחרו מתוך ידע, ולא מתוך פחד. אם הם (ואני) יחליטו להתפשר, לפרוש מהמסע, להתמקם, הם יעשו את זה אחרי שניסו, ראו, הבינו, ולא בגלל שפחדו לבדוק.

והכל, הכל מתקשר, מתחבר, מסתדר במקום. אורוול ושפינוזה וטולקין ופירסיג. קופנגן ומנאלי וסידני. אני.

.

פוסטים קשורים, פחות או יותר:

  1. על קו התפר בין הארה ופרנויה (תחנות בזמן #9.2)
  2. ריוונדל, חזרנו אלייך שנית (תחנות בזמן #9.1)
  3. טעימה ראשונה של אהבה (תחנות בזמן #1)
  4. Time Out of Mind (תחנות בזמן #6)
  5. Memories of a Free Festival (תחנות בזמן #8)