סוכן זוטר, מקסימום לבלר

(כי לפעמים טוויטר נראה… מקוטע מדי)

ואולי התרומה העיקרית של #j14 למאבק הכללי לצדק, שוויון וחירות טמונה בהמחשה שהוא מציע למצבן השברירי, הקפריזי והאבסורדי של זכויות האדם במדינת ישראל כיום.

"מחסנית בהכנס? מה אנחנו, מחבלים?"

דיכוי אחד. מאבק אחד?

לא.

כי כל עוד האתר הרשמי של המחאה מנסה לעורר את זעמי בדיבורים על מחירי הדלק והפסק-זמן, אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה שהמחאה הזאת נכנסה לתלם… מיוחס מדי. מאבק של בעלי הפריבילגיות, למען שימור הפריבילגיות.

אז מה, איבןבלומנטל צדק, אחרי הכל? לא בדיוק, אבל בערך. כן, זהו עדיין, עד כמה שאני מצליח להתרשם, גם מאבקם של נפגעי הדיור הציבורי מהפריפריה, דור שלישי למעברות, הגולנצ'יקים שנלחמו באותו צבא עם יפי הבלורית והתואר מדרור ישראל.

ועדיין, כמעט כמו המם התורן של ביבי, גם המאבק הזה, באיזשהו מקום, מנכה ערבים וחרדים.

מה? מה פתאום?! אוהלנו פתוח לכל נערה ונער! כל מי שרוצה להצטרף, שרק ירים את קולו ויבוא לצעוד איתנו!

נו, תסלחו לי אם  קריאת הקרב של המאבק הזה, קריאת הקרב שעולה פה אחד משיכוני לוד ועד מיטב סמולנינו – "בתור אחד ששירת בצבא ומשלם מיסים…" – לא נראית לי מזמינה במיוחד למיעוטים/מגזרים שלא שירתו בצבא, ובהרבה מקרים גם לא משלמים מסים.

יש משהו אירוני בהתקוממות חברתית שלא כוללת, בקושי מכילה, את השכבות הדפוקות ביותר. בתנועת מחאה ששוכחת במחי כתבה אחת בערוץ 2 את כל הדיבורים הנאצלים מהקיץ על הונאת "הפרד ומשול", ורצה להפגין נגד חרדים בבית שמש¹. בהתקוממות חברתית שחבריה וחלק מראשיה לא מוותרים על זכותם לדכא, במשך חודש בשנה, את השכבות הדפוקות ביותר. כן, אמרתי כיבוש.

אנחנו לא ה99%. אנחנו ה99% בניכוי ערבים וחרדים. כמה זה יוצא בימינו?

ובגלל זה, כמו שהתרעתי כבר באוגוסט, מתוח קו ישר בין הדרישה לצדק כלכלי ("די, נמאס, תורידו את המס"??) ויללת ה"מגיע לי" שמרכיבה חלק גדול (ובעיקר קולני) מהקולות שעולים מj14, לבין נהמת "איפה הכסף?" של יאיר לפיד שרוצה "להחזיר את המדינה למי שהיא שייכת לו", לבין דוקטרינת ההסתה הקבועה של המשטר הישראלי מביבי ועד בכלל.

כל הדיבור על "יוקר המחייה", בקיצור, הוא התעסקות בפרוטות קמעונאיות בעוד הארץ, על משאביה ותושביה, נמכרת בסיטונאות לאדוני המלחמה, אדוני הממון. הם ישמחו להמשיך לספוג מכות קטנות בכנף, להקריב מדי פעם איזה טייקון זוטר או יועץ כשעיר לעזאזל, לזרוק איזו עצם כ"הישג למחאה", לשחק ב"חלוקת העוגה" בעודם מהמרים על עתידנו ועתיד האזור, מספסרים בחיינו ובחיי ילדינו, כאילו היינו צמיתים. כאילו?

לא, כי צריך להחליט. או שאתה חלק מ"האביב הערבי" – או שאתה משתתף בדיכוי האביב הערבי, כמו שהוא מתבטא בהפגנות לא-חמושות ועם זאת עתירות נפגעים מדי יום שישי, כאן בחצר האחורית שלך, בבט"ש עם החבר'ה מהמילואים.

במקרה הזה, אין גם וגם.

ונכון, מדובר במשבר גלובאלי, שלא נובע מהכיבוש ולא ייגמר בו. אבל כדי להשתתף במאבק הגלובאלי כסובייקט ולא כאובייקט, הישראלים צריכים קודם כל להכיר באנומאליה הלוקאלית שלהם, להביט נכוחה בחטוטרת המעוותת כל דרישה שלהם ל"צדק חברתי" (בגבולות הקו הירוק בלבד, צמוד למדד המחירים) והופכת אותה לקריקטורה.

.

(כבר שקלתי לסיים באיזה פורטיס מלנכולי, א-לה קהלת.

אבל כוסומו, הילדים צריכים עתיד חדש.)

1. ומדלגת מהקיץ של האוהלים להפגנות "שוויון בנטל". ודוק: בנטל השירות. הצבאי; כלומר גיוס ערבים וחרדים לצבא. הציוני. [נוסף ב-9 בנובמבר 2015] [↩]