כריסטופר הייאט (1943-2008) – הפסיכולוג שכישף אותי
זה עתה פבלשתי פוסט שכתיבתו ארכה חמש שעות, אבל אז בא דמטריוס ובישר שכריסטופר הייאט מת בגיל 65, "אחרי קרב הרואי עם מחלת הסרטן", ככתוב בידיעה. אז רצתי להביא את העותק המרופט והמתפרק של Undoing Yourself (שהיה בשְלוֹף על מדף ספרי הבישול במטבח, משום מה), ולחפש ציטוטים לזכרו של האיש שכתב את אחד הספרים שהכי השפיעו על חיי, אם לא המשפיע מכולם.
.
(לפחות מאז שיצאתי מפאזת שר הטבעות שנמשכה מעל עשר שנים.)
.
.
הטכניקה שדוקטור הייאט תיאר בספר, שאותה כינה Energized Meditation , היתה היוגה המוסדרת הראשונה שניסיתי בחיי, ובהיעדר מילים אומר רק שהיא עשתה לי הרבה טוב. צירוף מקרים או אצבע אלואימא, אבל כשאחי התאבד הייתי עמוק בתוך סשן כזה. אבל זה לא נגמר בזה. אני חושב שזה הספר היחיד שלא אכזב אותי בכל הפעמים הרבות שדפדפתי בו בחיפוש אחר עוז-רוח, הכוונה ומילה מחזקת. שסיפק לי מנטרות מעודדות ותובנות נוקבות. ששלח אותי שוב ושוב ושוב להביט פנימה, לבחון את עצמי, להסתכל בראי ללא מורא וללא משוא פנים, לשאוף קדימה ולמעלה, ולא לשכוח לצחוק.
.
רשות הדיבור לפרופסור הייאט, למדגם לא-מייצג בעליל של הספר הקרנבלי הזה
.
.
רגע, יא טיפוס אנלוגי, שכחתי שיש לי קובץ PDF . אז אחרי כל הפוסטים על ילדים לאחרונה, עשיתי חיפוש על המילה Children בטקסט. וזה מה שהעליתי בחכתי ונתקלתי דווקא בקטע שלא מופיע במהדורה המודפסת הישנה שלי. וזה אפילו לא קטע שכתב הייאט עצמו, אלא נספח מאת תלמידו
Jack Willis, MFT, D.C.
מה שזה לא אומר.
.
והקטע הזה משתלב בול עם שני הפוסטים האחרונים, על הורים וילדים ואינדיבידואציה, בסינכרוניזציה שהולמת ירח מלא אביבי. אין צורך בהקדמות, פשוט תקראו. כולה ארבע פסקאות (וסלחו לי שאין לי כוח לתרגם).
.
.
Every child is born in joy. I don't mean the joy of the parents; I
mean the joy of the child. Newborn children can tell the difference
between their mother's voice and that of other females. By one week
of age, an infant shows distress if the mother's face and the voice he
hears are different. By ten weeks of age, infants are responsive to the
mother's moods of joy, anger, and distress. By three months of age
the infant shows a smiling response to the appearance of the mother's
face. By nine months of age a toddler can tell when its emotional state
is different from that of someone else.
.
When a child starts to walk, usually at 10 to 12 months of age, we
can see the child's determination to master its world. During the next
year the child will acquire a vocabulary, and by age two will be talking
in two-word sentences. It is from about age two to three that we
see the most remarkable period in a child's development and one that
will have lasting effects. This is the period that uninformed parents
often call "the terrible twos," but which developmental psychologists
call the period of individuation (Mahler) or the period of self-system
development (Fairbairn, Stern). This is also the period when the
superego – the internal policeman, begins its development. It is the
period where it is decided whether the child's inborn sense of joy will
develop, expand, and become pervasive or whether the child will
become locked into internal contradictions and a sense of burden, evil
or inadequacy.
.
Have you ever meet someone who seems to just enjoy life?
Someone who has a seemingly boundless sense of adventure and
excitement even when doing mundane tasks? Someone who has no
need of drugs to alter his mind because he enjoys his mind too much
to want to alter it?
.
If so, then you have meet someone whose parents did not regard
the "terrible twos" as a contest of wills between their choice and their
child's choice. Then you have met someone whose parents regarded
their child as a person deserving of the utmost respect. Then you have
met someone whose parents neither controlled nor indulged. Then
you have met someone who does not need any undoing.
But, for the rest of us—and that is near to all of us—we need to
undo ourselves, and that means to slay the savage superego.
.
.
(טוב, אם זה רק עד גיל 3, אפשר לשלוח אותה בשנה הבאה לזרועות הפשיזם הממלכתי בלב שקט)
.
.
.
ופטור בלי הייאט עצמו אי אפשר, אז הנה קטע קצר ונוקב, שהפתיח שלו שימש לי משואה בימים אפלים ומבולבלים:
.
.
TO CLEAR THE MIND
OF ITS NOISE
THEN TO LOSE THE MIND ALTOGETHER
THIS IS MEDITATION
OF COURSE SOME WOULD CALL THIS INSANITY
.
To achieve Enlightenment (The Real Knowledge That You
Are A Robot And Have Been Programmed, And That You Can
Re-Program Your Brain According To Your True Will) you must first put yourself aside.
.
The Wisdom and Freedom of the Great Work (becoming more
than human) is available to everyone who is willing to work and give up the security and stupidity of collective humanity.
.
.
.
(מוקדש באהבה למאסטר; הוא כבר יודע למה)
.
.
(הנה שוב השיר:)
.
.
.
[3 תגובות נפלו בדרך; לקריאת הדיון המלא בישראבלוג]
.
תובל כהן ב-24 פבר' 2008 בשעה 5:53 #
פאזת שר הטבעות?
ג’וליאנה ב-24 פבר' 2008 בשעה 6:54 #
(מתאוששת מההלם. בחיים לא ראיתי את סי היימן בפאזה הזאת)
אני מתקרבת לterrible two בצעדי ענק. אני יכולה להבין מאיפה באה התיאוריה הזאת של לתת לילד להתנסות. אני רואה את הרעב לגלות עולם חדש בעיניים של הילד שלי ומצד שני אני מרגישה שיש לי צורך פנימי לשים לו גבולות כצורך להגן עליו ועל עצמי. איך לעזאזל עושים את זה? אני מתחברת לעניין הלתת כבוד לילד כאדם בפני עצמו אבל יש סיטואציות שסותרות את עניין הכבוד ואני מרגישה שיש לי צורך להפעיל עליו את הכוח שלי כמבוגר אחראי…
(מורכב, מאד מורכב…)
יש רק שיטת חינוך אחת ויחידה בה אני דוגלת והיא דוגמא אישית. וזה הכל.
אשרייך שהדברים כל כך פשוטים אצלך.
זה מזכיר לי את ההתדיינות שלנו פעם על תודעה מורחבת, הארה וכאלה: את כל הזמן אומרת שזה פשוט, והעיקרון באמת פשוט, אבל נורא מסובך להגיע אליו…
דמטריוס_סייבר.ציניקן\ ב-24 פבר' 2008 בשעה 12:26 #
מי יתן והמוות הזה יהיה האבק שריפה שיגרום לי סוף סוף לעשות את הפאקין תרגילים.
לא, זהו, החלטתי. אני עכשיו "מוציא" את הספר ומתחיל.
זה נשמע מטומטם אבל לקח לי חודשים רבים להחליט האם אני אמור להתחיל קודם מהתרגילים בספר של RAW או בספר של הייאט.
המוות הזה הוא כמו מוות של חבר אחרי שירית בו בטעות מהנשק. זה מדרבן אותך (טוב, אותי, אתה כבר עשית את התרגילים ועוד הרבה) להתעורר. או משהו.
יש ראיוןhttp://www.technoccult.com/archives/2007/01/02/howard-campbell-interviews-christopher-hyatt/">ראיון> די ארוך איתו (כמעט שעתיים).
גליה ב-24 פבר' 2008 בשעה 12:31 #
דוגמא אישית זה נראה לך דבר פשוט? וואו זה הדבר הכי מורכב שיכול להיות. בכל מצב שאתה חשוף אל הילד/ה אתה אמור להתנהג בצורה "נכונה". אתה כל הזמן צריך לבדוק את עצמך, להיות מודע כל רגע למה שאתה עושה ואומר. מעבר לזה שאתה צריך להיות בטוח שהדרך שבה בחרת היא הדוגמא האישית הרצוייה…כמה אנשים יכולים באמת להגיד על עצמם שהם דוגמא אישית רצוייה?
לי זה בכלל לא נראה פשוט. אסתי מציגה את זה כדבר פשוט ("זה הכל").
ככל שאני חושב על זה יותר, זה נראה לי זהה לדיון על הארה שהיה פה בספטמבר. גם אז אני הכברתי מילים על כל המחסומים שצריך לעבור, ואסתי אמרה שצריך פשוט לחיות או משהו כזה.
זה לא עניין של פשטות או מורכבות בעיניי. כשאנחנו הולכים וקוראים מאה ואחת תיאוריות שכתבו אלף ואחד אנשים שונים בצורות שונות, אנחנו שוכחים פשוט לזכור. כשאתה פועל בשביל האושר שלך, זה מה שהילד שלך גם יעשה. כשלא, לא משנה מה תנסה להנחיל לו ואת מי, שום דבר לא יעזור. וזה בכלל לא קשור באיזה בית ספר הוא ילמד. אמא אומללה וחסרת מודעות שתשים את הילד שלה בבית ספר דמוקרטי או אנטרופוסופי, תקבל בסוף ילד אומלל וחסר מודעות בכל מקרה. ככה זה עבד מאז ומעולם ושום דבר מסובך אין בזה.
ונדמה לי, מההיכרות שלי איתך, שאין לך מה לדאוג.
כשאני אומרת דוגמא אישית אני לא מתכוונת להתנהגות שלך מול הילד, אלא להתנהגות שלך מול עצמך. כל עוד את עובדת על להיות מודעת לעצמך, להיות מובנת לעצמך, כל עוד את שואפת להשתפר ולהיות יותר טובה ושלמה, זה מה שהוא ילמד. לא משנה אם תהיי לידו חייכנית או חמוצה. כמו שאמר יונג: "אין דבר בעל השפעה פסיכולוגית חזקה על ילדים יותר מאשר חיי הוריהם שלא נחיו."
אוהו. עשר שנים, 20 קריאות, קריירה קצרה אך זוהרת כDM.
זה התחיל כמפלט מהמציאות המדכאת, המשיך כתיאולוגיה אזוטרית ("גדלת, בן המחצית!") ונגמר כשמצאתי כשמצאתי פנטזיות יותר, אהמ, סקסיות.
כנראה שאת מבני-המזל "שההורים שלהם לא ראו בגיל שנתיים ’הנורא’ קרב רצונות בינם לבין ילדים".
כמו שכתבתי לך אז, כשהתווכחנו אם הארה זה פשוט או מסובך, יש אנשים שצריכים לקרוא אלף ואחד ספרים ותאוריות בשביל להיזכר.
מורכב, בהחלט מורכב…
אולי אפשר להתחיל בלשאול את עצמך ממה נובע הצורך שלך להציב לו גבול. לשאול את זה על כל דבר ספציפי כשלעצמו. לשאול את עצמך מה יקרה אם הגבול הזה לא יוצב.
סי היימן הבליחה בפאזה הזאת, ואז נעלמה לכמה שנים בתקווה שאנשים ישכחו את הפריזורה
בשנות ה80 די הערצתי אותה, אבל את פס-קול הסרט מצאתי בחנות תקליטים משומשים כעבור הרבה שנים. קניתי בשביל הקטע, והופעתי לגלות כמה שירים שנגעו לי חזק בכל מיני מקומות באותה תקופה, ובראשם השיר הזה:
עד שהבנתי מי אני
אני זהב טהור!
אה, קתרזיס.
תובל כהן ב-24 פבר' 2008 בשעה 16:27 #
חחחח
"מוות של חבר שירית בו בטעות מהנשק" זאת לאו דווקא הדוגמא שהייתי בוחר
שלא נדע.
דרך אגב, הגעתי רק לתרגיל השני בסדרה שהוא מתאר בספר, וגם זה רק אחרי הרבה זמן ולעתים רחוקות. מעבר לזה שהביצוע דורש הרבה זמן (ובזמנו הייתי אנאלי לגמרי, והקפדתי על כל התזמונים שהוא נותן בספר), אלה תרגילים מאוד חזקים. לי המליצו להתקדם בצעדי צב, ואני מעביר את ההמלצה הלאה. תעשה את הטכניקה הראשונה עד שתרגיש נוח איתה, ורק אז נסה את השנייה.
בהצלחה
להתעורר
עם חיוך גדול על השפתיים
זה מדבק ומשחרר את הכנפיים
אל תתכסה
בעוד חלום אחד או שניים
תתעורר
להתעוררhttp://www.justsomelyrics.com/563072/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A3-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%A8-Lyrics">להתעורר>
ההורים שלי לא ידעו לגדל אותי כמו רוב ההורים, וגם אני קראתי טונות של ספרים ותיאוריות בשביל להיזכר. רק מנקודת המבט הזו אני יכולה להרשות לעצמי להגיד את מה שאני אומרת, זו לא התנשאות כפי שאתה מנסה לסחוט מבין השורות של מה שאני אומרת. זו תוצאה של דם ויזע ודמעות. ואם אתה לא מעוניין "לקחת" את זה כפשוטו ואולי להשתמש בזה ככיוון אפשרי, זה בסדר גמור. לא הסכמה אני מחפשת אלא רק להצביע על נקודת מבט שונה משלך.
אז צריך לקרוא טונות של ספרים בשביל להיזכר, ואז צריך לשכוח את כולם ולהקשיב ללב?
את זה אני בהחלט יכול לקבל, אבל זה אפשרי רק אחרי הרבה "דם ויזע ודמעות" כמו שכתבת בעצמך. הארה זה לא משהו שקופץ עליך כשאתה ישן. זה דורש הרבה תרגול, שינויים מודעים ומכוונים, חזרה על תרגולת "מלאכותית" שוב ושוב ושוב עד שהיא הופכת לחלק מהטבע.
מבחינתי לפחות, ההבנה האינטלקטואלית של מה "נכון" לא הספיקה. הייתי צריך להתאמן בלעשות את זה "נכון". הרי מתי הדוגמא האישית הכי קריטית? במצבי לחץ למיניהם, בדיוק הרגעים שבהם ההתניות העמוקות צצות ממעמקי התת-מודע.
(לא האשמתי אותך בהתנשאות. העובדה היא שלא חסרים אנשים שבשבילם אהבה היא דבר יותר מובן מאליו מאשר בשבילי.)
דמטריוס_סייבר.ציניקן\ ב-24 פבר' 2008 בשעה 18:45 #
כן, האנלוגיה די בעייתית. היום התחלתי, ויש לי כבר בארסנל את 2 הרשימות שRAW ביקש בטובו לעשות. אני זוכר שמה שעצר אותי בעבר היה הקטע הזה שהייתי צריך לחשוב בעצמי אם הוא צוחק או לא, זה היה לפני התרגילים- מתי שהוא מדבר על לקרוא ספר של טימותי לירי בזמן שאתה מקשיב לקלטות של השחר הזהוב ועומד על הראש או משהו… קיצר משהו מוזר. פטרתי את הדיסוננס הקוגנטיבי על ידי כך שהחלטתי שהוא צוחק. אבל הספק הוא זה שמנע ממני התקדמות! כן! הספק!!! אבל לפחות נלחמתי בשד העצלנות.
הייתה עוד איזה בעיה, RAW הזכיר בספר שלו שכדי לפתוח את המעגל (החמישי?) צריך מדיטציה, והוא המליץ על הספר של הייאט, ואז חשבתי לעצמי- אז לעשות קודם שיעורי בית בRAW או בהייאט? והגעתי למסקנה שעדיף להתחיל לעשות משהו עם המדיטציהיוגה הזאת, מאשר להתחיל לקרוא את אחד הספרים בפעם המיליון ולא לעשות כלום.
נראה לי שהבעיה היא שאני חושב על המודל של ה8 מעגלים בתור משהו ליניארי- ז"א צריך לעבור את ה4 כדי להתקדם לחמישי. אולי זה נכון, אני צריך לקרוא על זה שוב. אבל אם זה לא אז הרי שהדילמה הקשה שלי הייתה לחינם, ואפשר לעשות פאראניאמה בשקט.
עזוב את התאוריה, תעשה את העבודה.
The Goddess of the
New Aeon has a
Name
And it’s
אני מהסס לתת עצות ככה מרחוק, בלי שום היכרות עם הסיטואציה. אבל שאלת, אז בכל זאת עוד דבר:
)
המפתח לדעתי הוא להקשיב לילד, ולא רק בעניינים של מותר ואסור. פחות להגיד לו, יותר לשוחח איתו.
בתחתית הפוסט הקודם נתתי לינק לפוסט (לא שלי) על קצב של ילדים כמו שהוא בא לידיד ביטוי בשיחות עם מבוגרים. איך אנחנו עונים בשבילם עוד לפני שהם עיכלו את השאלה. מומלץ, וכדאי לקרוא גם את כל הפוסטים בקטגוריה " Target=_BLANK class=msg>http://onefather.blogli.co.il/archives/category/%d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%a4%d7%a1%d7%98-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99/">"המניפסט ההורי" בבלוג הזה.
(ובעניין אחר לגמרי, אפרופו משהו שכתבת אצלך: התעמלות ספונטנית עם הילד בגינה הציבורית שווה פי אלף מחוג "תנועה"
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » כלכלת תשומת לב הורית ב-06 אוק' 2010 בשעה 22:24 #
[...] בדיעבד, המרווח הזה נראה לי נכון. התייחסתי בעבר לתהליך האינדיבידואציה, שמתחיל בסביבות גיל שנתיים "הנורא" ובמקרה הבריא [...]
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » האיקו לא כפי שעושים האחרים ב-14 יולי 2011 בשעה 23:13 #
[...] להעלות לבלוג, הוא החלק השני (והחשוב) מתוך מאמר של כריסטופר הייאט, שתרגמתי אי אז בתחילת המילניום והעליתי לפורום מדע [...]