…I would tell you that sometimes it's easier to desire
and pursue the attention and admiration of a hundred strangers
than it is to accept the love and loyalty
of those closest to me

ואתוודה שגם זאת כנראה סיבה – חוץ מתחושת הבהילות ונבואות הזעם – לדחף שמניע אותי לכתוב פוסטים במקום לעשות לביתי.

And I would tell you that sometimes
I prefer to look at myself
through someone elses eyes
Eyes that aren't clouded with the tears of knowing
what an asshole I can be, as yours are

וכן, צדקת כשאמרת שאני מציג בבלוג את הצדדים שנוח לי להציג, שהקוראים שלי לא רואים את התמונה המלאה. וצדקת גם כשאמרת שזה טבעי.

If ever I would stop thinking about music and politics
I might be able to listen in silence to your concerns
rather than hearing everything as an accusation
or an indictment against me…

ואני תוהה איך הלהקה הזאת שלא מכירה אותי בכלל, Disposable Heroes of Hiphoprisy, ידעה לכתוב שיר עלי:

<>

ואתמול, עוד לפני ששחר הכיר לי את השיר הזה, סיכמתי עם הדִיָה להשהות את תיקון העולם לאיזה שלוש שנים, עד שגם המרמיטון יתחיל לפרוש כנפיים וללכת לחברים, ולהתרכז בינתיים במיזם החינוכי והאקטיביסטי הכי גדול ומורכב שעומד בפניי כרגע: הצבת יסודות מוצקים ובריאים לאישיות של הילדים שלי. "שיראה איך העיניים שלך נדלקות כשאתה רואה אותו" (במקום שדעתך תהיה נתונה לפוסט הבא, נניח, או שתרגיש אשם שהתבחבשת בטוויטר במקום לעבוד).

ועכשיו, כמובן, רצתי לכתוב את זה בבלוג. לפחות יצא קצר.

If ever I would stop thinking about music and politics
I would tell you that the personal revolution
is far more difficult
and the first step in any revolution