פבר' 6 2010

על בן כספית, הקרן החדשה ומה שביניהם

ה"פוסט" האחרון ב"בלוג" של בן כספית בערוץ הבלוגים של נרג' לא מבייש את הפירמה. כיאה לפוסט בבלוג הוא חסום לתגובות. כיאה לטקסט מבית בן כספית הוא מלא ביומרות מיותרות שבמצב רגיל לא היו עוברות עורך. מצב רגיל, כאמור. הרי מדובר כאן, אחרי הכל, בבן כספית. עיתונאי, פובליציסט, כתב פוליטי ואב בישראל. עוד לא בן 50, אבל כבר מזמן לא בן 40, כפי שמנסח זאת תיאור הכותב בעמוד הבלוג באצטלה המכובדת. צריך לקרוא כדי להאמין – ולא רק את התיאור המחמיא, שבו מופיע הביטוי "ישראלי מבולבל ואוהד הפועל".

בעוד שבכל הנוגע לאהדת קבוצת הפועל (זה האדומים, לא?) הרבה מושג אין לי, וגם לא ביכולת הדבר להיות אמצעי לעמידה על טיבו של אדם (בניגוד לרבים מבני מיני בעלי הפין), הרי ש"ישראלי מבולבל" הוא בהחלט דבר שכספית איננו, או לפחות אינו משתדל להראות שהוא כן, בטוריו יודעי הכל. ייתכן והסיבה שבחר להשתמש בביטוי זה נובעת מכך שאותו אדם בעל מקלדת שם לב לעיתים קרובות לכישלון הלוגי שהוא עצם הווייתו. כי בסופו של יום דעותיו אינן מתיישבות זו עם זו. קשה להיות ציוני אמיתי ולתמוך בכל אחת מגחמותיו של אריק שרון. בלתי אפשרי כמעט לראות את הלבן בעיניהם של שרי מפלגת העבודה, הליכוד וקדימה בעבר ובהווה ולהמשיך להאמין, באמת ובתמים, שכלומניקים אלה אוצרים בתוכם בשורה כלשהי לעתיד טוב יותר לישראל ה(שלמה). כספית הוא אכן אדם של סתירות וניגודים, שנדמה לעיתים קרובות מדי כי אלה יגרמו לו לקרוס לתוך עצמו.

הדבר אינו שונה בכל הקשור לטקסטים היוצאים תחת ידיו, הכוללים גם רשימות שונות בטורו האישי, שמסיבות שלא ניכנס אליהן נקרא "בלוג". אלא מה. כספית אינו עונה למגיביו, הוא בעל מגבלת מילים ויש להניח כי כתביו רואים קודם לכן אור בדפוס. אבל זה בלוג, אל תטעו. כספית כותב את הגיגיו האישיים בעורך טקסט עשיר השוכן בעמוד אינטרנט, מגיב לבן דרור ימיני "מוזמן לשלי" ומאבד פוסטים כי שכח לשמור.

ביצירתו האחרונה מתייחס כספית ל"פרשת" ה"קרן החדשה לישראל" ו"אם תרצו" (אותי לעידוק). בתחילת הטקסט הוא כותב: "עשרות אלפי מילים נשפכו השבוע על הקרן החדשה לישראל", כאילו זוהי לא פחות מעדותו של קורא אדוק, שהטריח את עצמו לעיין בעשירית מאותם מילים. לא. כספית "לא קורא מקומונים כבר מזמן", וגם באינטרנט לא נמצא אותו יותר מדי, לדבריו (חוץ מאתר נרג', המפרסם את כתביו, טוריו והגיגיו רבי המשמעות).

כספית בוחר, כיאה לזחיחותו, להתמקד במאמר שפורסם בעיתונו הוא (המהווה ככל הנראה את אחד המאמרים הבודדים שקרא בנושא), שנכתב על ידי מרב דוד ומיה בנגל (אין קישור אליו בבלוג של כספית, למרבה האירוניה, אבל הנה הלינק).

מאמר זה, אשר הופיע במדור הדעות של מגזין מעריב, הוא הטקסט אליו בחר להתייחס כספית ולנתחו. בכך יצא, לכאורה, כשידו היא העליונה, אולם זהו ניצחון שכולו עלבון לאינטליגנציה. מאמר הדעה של דוד ובנגל אינו טקסט מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. על אף נקודות חשובות המועלות בו (ספרתי שתיים – גולדסטון ביקר בעצמו בעזה, ובלבול סמולני כלשהו על חופש הביטוי ו/או הזכות למתוח ביקורת) הוא לא בליל מילים שהייתי בוחר להדפיס על עץ מת ולשלוח אל הישראלי המבולבל במעטפה כדי להקל עליו לעיין בו. יש מאמרים טובים ממנו וטענות חשובות פי כמה המועלות בהם. לדוגמה הפוסט בבלוגיקה העוסק בארגון הפשיסטי והמגוחך גם יחד "אם תרצו" (אלו שני תיאורים המתיישבים זה עם זה בקלות, כל עוד איש אינו נהרג ישירות על ידי אותו ארגון), שאת דו"חותיו, הבליו וה-השימוש-הנבזה-במילה-ציונות של מייסדיו גומע כספית בשקיקה. עוד דוגמה: טקסט נהדר בבלוג "כבשה שחורה", המציין כי אותם ארגונים "פוסט ציוניים", משמידי עמם, שונאי עצמם ומערערי לגיטימציותם (זה בסדר, מדינתנו עושה עבודה לא רעה בכלל בעצמה) מהווים חלק מזערי מסך התרומות של הקרן החדשה, אשר מנכ"ליתה דואגת במאמר תגובה מצוין להבהיר כי היא מהווה חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל (זה בסדר, רחל, אתם לא חייבים להצדיק את עצמכם כל הזמן). ובל נשכח את האנטישמי החביב אשר תרם סכומים נכבדים לתנועה הפשיסטית. הכתבה שפורסמה בוואלה לא זכתה לתגובה מבן כספית, אשר מסר כי אינו מתראיין אל האתר (בפעמים המעטות שיצא לכספית לבקר באינטרנט האנרכיסטי הזה, כנראה קרא מאמר או שניים בכלי התקשורת הנלוז).

מילים אלו, המהווה לא יותר מאשר פרומיל מ"עשרות אלפי המילים שנשפכו השבוע" על "הקרן החדשה", "אם תרצו" ודו"ח גולדסטון, לא נקראו ולא ייקראו על ידי כספית – זוהי בקשה מוגזמת, בינינו. את הישראלי המבולבל ואוהד הפועל לא תמצאו באינטרנט. אך גם בעיתונים מתחרים כמו הארץ (לו מצמיד הכספית את הביטוי "אלא מה" כל פעם שהנ"ל טורח לצטט ממנו דבר כזב פוסט-ציוני אליו הפנו את תשומת ליבו) קשה לראות אותו מעיין, לא כל שכן בידיעות, שם שוכן בבטחה תאומו המאוים מהתקשורת החדשה, נחום ברנע.

ובזה למעשה מסתכם העניין. כספית הוא עיתונאי עצלן. כזה שאינו מאתגר את דעותיו ואת מחשבותיו באלה המנוגדות לו, אלא אם כן שוכנות אלה בדלת אמותיו ומשתמשות בנתונים סטטיסטיים לביסוס טיעוניהן (הו, כמה שכספית אוהב טיעונים המשלבים את המילה "אחוזים" בתוכן).

כספית הוא כמובן דוגמה אחת לעיתונאי מ"הדור הישן", אשר בטוח שהוא יודע הכל – ואם לא, אז ודאי שכל התשובות נמצאות אצלו. עיתונאי שאינו טורח לקרוא ולשמוע דעה שונה משלו. עיתונאי שלא מתעניין, חוקר ובודק, שאינו יוצא את גבולות הקו הירוק. הוא לא צריך. הוא פאקינג בן כספית.

התופעה הבעייתית הזו אינה ייחודית (כאמור) לכספית, כתבים, פובליציסטים או עיתונאים מהסוג הישן. היא נפוצה מאוד בחברה הישראלית המלאה באזרחים שכל רצונם הוא לחיות את חייהם, שהצעד המשמעותי ביותר שיעשו למען שינוי נקודת מבטם הוא לזפזפ בין ערוץ 2 לערוץ 10. שהאמירה הפוליטית האחרונה שנתקלו בה הייתה ב"ארץ נהדרת", עטויה בשלוש שכבות מייק אפ ובמבטא משעשע. אולם כאשר מדובר במעצבי דעת קהל – ולמרבה הצער, כספית הוא אכן כזה – הדבר חמור שבעתיים. אזרחים אלה (מודאגים, ציונים, חיילים לשעבר ובעלי עור לבנבן וחוק ישראלי העומד לצדם) אינם ראויים להיקרא עיתונאים. המקלדת, הפנקס, העט, מכשיר ההקלטה, הבמה הציבורית האוטומטית ותעודת הפלסטיק הם כולם אמצעים ויזואליים שמפרידים בינם לבין שאר הבריות, אולם בסופו של יום אינם המבחן הקובע. בסופו של יום כספית הוא לא עיתונאי באמת. כספית הוא בלוגר לכל היותר – ואפילו לא מוצלח במיוחד.

רבים מדברים (הו, האירוניה שבנפילה לאותו מוקש לשוני) על העיתונות החדשה מול הישנה, על האינטרנט כמעצב דעת קהל. קשה לדעת אם כספית היה כתב מדיני טוב יותר לו היה מגיב לטוקבקיסטים, משיב ל-Replies בטוויטר ומשנה את דעתו בעקבות הנגישות היחסית של המדיה החדשה, שכיום נראית לו זרה ומאיימת. קשה לדעת אם היה עיתונאי בכלל, כאשר היה מבין שהוא אינו אלא עוד קול בהמון, עוד בליל של מילים בים הטקסטים המגיעים לקורא הרסס של קוראיו.

אולם דבר אחד בטוח: אם גסיסתה של העיתונות המודפסת תאיץ במשהו את עזיבתם של העיתונאים העצלנים – הלא שלא רק העצים ירוויחו, אלא כולנו. אם התוצאה שתתקבל תהיה קרובה יותר, ולו במעט, לתקשורת ראויה המכילה אנשי מקצוע ספקנים, חוקרים, מעמיקים, נבונים, אמיצים, מוכשרים ומעניינים – אזי המסע היה שווה. גם אם במהלכו נאלצנו לסבול עשרות אלפי מילים פרי מקלדתם של עיתונאים כמו בן כספית.


ינו' 24 2010

למה לא ראיתי את אווטאר בתלת מימד: עדותו של קורבן טכנולוגיה עתידי

הגעתי לא מזמן למסקנה חשובה, מקורית ואמיצה – אני לא רוצה להגר לסין.

בתור אזרח (לפחות עד שיתחילו לשלול פה זכויות עקב חוסר נכונות להישבע אמונים) במדינה שהולכת קיבינימאט, כזו שלא ממש ברור מי בה לעזאזל האחראי – הצבא שעושה מה שבראש שלו, או הממשלה שקודקודיה נהנים לקטר על הצורך בשינוי שיטת הממשל אבל במציאות אין לה שום בעיה להמשיך לגזול, לנשל ולהפר חירויות פרט כאילו היה מדובר בהמלצה בלבד – לא אחת חשבתי לארוז את חפציי ההולכים ומתמעטים (מינימליזם וכל זה, אתם בטח זוכרים) ולהסתלק מכאן לכל הרוחות. לעזאזל, אילולא סבתי ז"ל לא הייתה עושה דבר דומה בזמנו (להבדיל אלף אלפי הבדלות, נא לא לשחוט אותי על הפרת חוק גודווין) ובורחת, לא הייתי כאן היום, מזיין את השכל על השטות עליה אני הולך להתחיל לזיין את השכל עוד כמה שורות מעכשיו.

אז התחלתי להרהר בכל מיני אופציות, בשביל הכיף והאתגר המחשבתי שבדבר. כזה אני. אם אתם מחפשים מישהו שיזיז עניינים, אינני הכתובת. אני לא מאלה שעושים, אני מהמנוכרים המחורבנים האלה שעומדים בצד ומהרהרים על כל העסק וחושבים "וואו, זה יכול להיות אחלה פוסט, סיפור קצר או איזו פסקה שתעביר את הקורא מהתרחשות אחת לאחרת בספר העתידי שלי". אבל הם לא מאלה שיודעים להזיז עניינים, כאמור, אז הם ימשיכו לחשוב על זה, או ירשמו את זה על פתק מקומט עם עט חצי מתפקדת שתלכלך להם את האצבעות, ושבועיים אחרי – כשהיד כבר מזמן תחזור לעצמה (מבחינת הדיו) הם ימצאו את הפתק בכיס המכנס, אחרי הכביסה.

ואחת האופציות שעלתה בראשי הייתה סין. סך הכל מה רע. סוף סוף אפסיק להתעצל ואעמוד בדד-ליינים עם בוס שיודע לשבור לי את הפרצוף כשצריך, אפסיק להיות כל היום על האינטרנט, אלמד שפה חדשה שאינה מונחית אובייקטים לשם שינוי, ואתחיל להקטין ראש. אוותר מראש על הרצון למצוא את מקומי בעולם ואקבל את סיטואציית הנמלה העובדת. יותר נוח מזה אין.

אבל הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. לא בגלל שישנו סיכוי גדול שבקרוב לא אוכל להשתמש בגוגל, וגם לא בגלל שהאוכל עושה לקיבה שלי ניסים ונפלאות רק מלחשוב עליו. לא. הסיבה שהגעתי אליה לאחר מחשבה של ימים רבים בהם בזבזתי את זמני על פני האדמה בניסיון להבין מי צריך כתבים פוליטיים – אפשר לשכור נשים מנוצלות שילקקו את התחת של חברי הכנסת האלמוניים בחצי מחיר – היא אחרת לגמרי.

זו הכתבה הזו, באתר האינטרנט של ה-BBC, בה מדובר על כך שבסין הוחלט להוריד מהמסך הגדול (הכל יחסי) את הגרסה הדו מימדית של אווטאר. עזבו את זה שבנוסף לסרט המצוין (באמת) הזה מביאים לסין רק עוד 19 סרטים זרים בשנה, עקב מדיניות השלטון. זה מילא – אף על פי שבאמת, עם כל הכבוד, כמה סרטים בסינית אפשר לסבול. הגרסה הדו מימדית של אווטאר הורדה מהמרקע לאחר שבועות ספורים בהם הסרט הוקרן. הסיבה לא כזו קריטית. בכתבה מצוטטות טענות לפיהן היות והסרט עוסק באופן ביקורתי בנישול אדמות – אף אחד בממשלה לא רוצה שהאזרחים הסינים יתחילו לקבל רעיונות – אך מנגד גורמים אחרים אומרים כי הגרסה התלת מימדת של הסרט מהווה את עיקר ההכנסות. מה שחשוב הוא שאם הייתי תושב סין ולא הייתי מספיק לראות את אווטאר עד עכשיו, הייתי בבעיה.

מה הסיפור, כמובן. הרי תמיד אוכל ללכת לראות את הגרסה התלת מימדית. לשים משקפיים מגוחכים, לשלם מחיר כפול ולהתפעל, יחד עם חבריי האסיאתיים, מהבימוי המדהים, מהתעוזה שבפרויקט השאפתני של יוצר הסרט ההוא עם זה שהתרועע עם בר רפאלי בזמנו ומהנקבה הכחלחלה וחסרת הפטמות (וואו, אני הולך לקבל לא מאות טראפיק מאנשים שיתחילו לחפש "בר רפאלי פטמות". אבל אם זה מה שדרוש), אך בעיקר – מאיך שהכל יוצא מהמסך ומתרחש ממש מול עיניך, כאילו אתה שם.

אזהו.

אני לא מסוגל לראות את הגרסה התלת מימדית של אווטאר. אני מסוגל לראות רק את הגרסה הדו מימדית, ה"רגילה", ולהתרשם מהדברים שרק אנשים כמוני מתרשמים מהם. מהעלילה, מהדיאלוגים, מהתסריט, מהעולם הבדיוני שנוצר ממש מול עיניי. וזה לא שיש לי בעיה מיוחדת עם המחיר או עם החווייה. אני פשוט לא מסוגל לראות תלת מימד, טכנית. אין לי ראיה סטריאוסקופית.

וואו, שניה. ראיה סטראוסקופית? על מה אני מדבר בכלל? לרוב לא על דברים ששווים את הזמן היקר שלכם, או את הפיקסלים בקורא ה-RSS שלכם. אבל הפעם אני מדבר על בעיה בריאותית, בעיית ראיה נדירה. טוב, לא ממש בעיה, זה העניין: עד הצבא לא ממש חשבתי שיש לי עיניים דפוקות, מלבד הדברים המוכרים.

וזה אפילו לא תלת מימד באמת. זה לא כאילו שהחיים שלי נראים כמו משחק של סופר מריו. אני מסוגל להבחין בפרספקטיבה. אני מסוגל לספר את אבא שלי. אני מסוגל להבחין ברמת הכאוס השורר בחדר שלי בעודי עומד בפתח הדלת. אני רואה את העולם בסדר גמור. זה לא שיש לי עין אחת או משהו ובעיות בראיה הבינוקולרית הבסיסית, אבל בכל מה שקשור ללרמות את המוח שלי כך שיחשוב ששתי התמונות שהוא רואה הן בעצם אחת – זה פשוט לא עובד. כשאני שם את המשקפיים המגוחכות כלום לא קורה. כשאני מצמיד את האף למסך המחשב בערך הרלוונטי בוויקיפדיה ומציב תמונה מול כל עין, דבר לא מתרחש ולא יתרחש. כשהייתי ביסודי וכולם דיברו על התמונות שמסתכלים עליהן כמו מטומטמים במשך שעות עד שרואים ספינה או חללית או לא יודע מה, ניסיתי ולא הלך לי, אבל חשבתי שמדובר בסתם עצלנות. שאם הייתי מתאמץ מספיק, גם אני הייתי רואה.

אבל רק בקורס הצבאי במודיעין, אליו הגעתי ללא מיונים מסיבה אדיוטית לפני 4 שנים, זו הייתה הפעם הראשונה בה אי-הראיה הסטראוסקופית ממש הפריעה לי. זה היה כאשר הייתי אמור לראות סלעים כלשהם באמצעות מתקן עם חמש עשרה עדשות ובמקום זה ראיתי רק תמונה שטוחה ומכוערת של שטח כבוש כלשהו. אז הסבתי את תשומת הלב של הקצינים לעניין, ובתחילה הם לא הקשיבו. עוד טירון מושתן ועצלן שלא מסוגל לפנות מספיק מזמנו כדי להתבונן כמו מפגר דרך עדשה מטונפת. עד שהתעקשתי וקיבלתי הפניה למרפ"ם בתל השומר. עם M-16 מזורגג, אפס פסים על הזרוע וכומתת מודיעין (שבזמנו נראתה לי ממש רבת ערך) בכותפת, חיכיתי לתורי יחד עם כמה פרחי טיס. חצי שעה לאחר מכן התבשרתי כי בעיות העיניים שלי שמות אותי בקבוצה מכובדת ואקסקלוסיבית, המונה כ-4 אחוזים מהאוכלוסיה. מאותו רגע החל תהליך מופלא שבסופו מצאתי את עצמי בתפקיד טכנאי מחשבים בבסיס הקריה. עושה ריסטרט לרס"ניות שמבינות במחשבים כמו אמא שלי והעמדת פני משועשע כל אימת שאחד מאלה שהיו באים להתנחל במשרד עם עמדת האינטרנט סיפר עוד בדיחה שוביניסטית. בזבזתי את מיטב שנותיי בהריסת בריאותי הפיסית והנפשית. הכל כי אין לי ראיה סטראוסקופית.

לתומי חשבתי שבזה נגמר העניין. שזה עוד אחד מהדברים האלה שצריך בצבא אבל לא באזרחות. כמו להרוג אנשים, לציית לבני 18 או לאכול אוכל מזוויע. ואז הגיע ג'יימס קמרון עם השטויות שלו.

זה לא שלא היו סרטים תלת מימדיים לפני כן. היה אפשר לראות אפילו את שרק בתלת מימד. אבל זה לא היה אחד מהסרטים שוברי הקופות בכל הזמנים, זוכה גלובוס הזהב וכנראה גם האוסקר. זה לא כאילו הסרט כולו צולם בטכנולוגיה תלת מימדית שכדי ליהנות ממנה במלואה אני נדרש לשלשל מכיסי 70 שקל. זה לא כאילו נוצר הייפ מטורף שלפיו טלוויזיות תלת מימד יתחילו ממש לתפוס בכל בית. מצב בו אתחיל להרגיש ממש מחוץ לקבוצה. זה כבר לא מסתכם בחוסר היכולת לא לראות את אווטאר בגרסה היחידה שבאמת שווה צפיה, עם חברים מהעבודה. מדובר פה במשהו שבעוד 20 שנה יכול להיות סטנדרט של ממש. בכל בית תהיה טלוויזיה תלת מימדית, ובית שבו היא לא תהיה יהיה כמו בית בלי טלוויזיית HDTV, או טלוויזיה בצבעים או משהו. אני עוד עלול להגיע למצב בו אשב על הכורסה בביתי שלי וארגיש כמו עיוור צבעים. ספיקינג אוף נחיתות טכנולוגית.

רייף נידלמן מ-CNET נמצא בבעיה דומה. גם לו אין ראיה סטראוסקופית. גם הוא ראה את אווטאר בגרסה הדו מימדית ונהנה בעיקר מהעלילה. גם אותו מפחידה העובדה כי טכנולוגיית התלת מימד בטלוויזיות, בבתי הקולנוע ושד יודע איפה עלולה ממש להתחיל לתפוס. בכתבה מרתקת נידלמן מראיין אדם מהתעשיה ושואל אותו שאלה פשוטה: האם יצרני הטלוויזיות – סוני, סמסוג, טושיבה והשאר – לוקחים את האנשים חסרי הראיה הסטראוקרופית בחשבון? האם הם מכינים פתרון עבורם? התשובה היא, אחסוך לכם את הקריאה, לא. למי בכלל אכפת מ-4 אחוז מהאוכלוסיה. הם רואים את כל העולם במבט שטוח כמו לילה מפיוצ'רמה, לא? סוג של עיוורי צבעים, נכון?

יש בכלל תקדים לשטות כזו? זה לא כאילו אין לי ידיים ובגלל זה אני לא מסוגל גם להשתמש במקלדת. המגבלה שלי היא בעצם… איך לנסח את זה… בכלל לא אמיתית. מדובר בבעיה שתקפה רק לגבי אולמות קולנוע מסוימים, קורסים צבאיים וטלוויזיות עתידיות מיותרות.

ביום בו אמרה לי האופטומטריסטית הצה"לית כי אין לי ראיה סטראוסקופית עקב בעיה במיקוד של עין שמאל, היא הוסיפה כי ניתן לפתור את המצב על ידי ניתוח. יכול להיות שאם הייתי עובר ניתוח כזה לפני הגיוס הייתי נמצא היום במקום אחר לגמרי. כרגע העסק נראה לי דבילי לחלוטין – לעשות ניתוח בגלל בעיה שבכלל לא מפריעה לי בחיי היום יום? מה זה החרא הזה. אבל בעתיד, מי יודע. אולי אגיע למצב בו אני לא מסוגל לראות עם הילדים שלי משחק כדורסל בטלוויזיה, צריך להיעזר באשתי (הדמיונית) כדי לעשות קניות, ועל מנת לראות סרט נאלץ לגרור את כולם לדרום הארץ (או מה שיישאר ממנה), כי בגוש דן לאף אחד לא משתלם להקרין את הגרסה הדו מימדית. במצב כזה, הדרך היחידה עבורי לא להישאר מאחור תהיה לשים את עיניי הדפוקות בידיו של מנתח מיומן. למרבה המזל, זו דאגה ששמורה לעתיד, ולא להווה.

לפחות כל עוד אני לא גר בסין.


ינו' 2 2010

על מינימליזם מוחשי וממוחשב

אם הייתי יכול לבחור אתר אינטרנט אחד שהשפיע עליי יותר מכל (הייתי אומר בעשור האחרון, אבל קצת נשבר לי הזין מהסיכומים האלה), זה יהיה ללא ספק Unclutterer. יותר ממה שכותביו לימדו אותי על סדר וארגון ועד כמה הם חשובים (מנטרה שאבי מולידי ניסה להכניס לי לראש במשך יותר ממחצית מחיי ללא הצלחה), הם לימדו אותי על החשיבות שבמינימליזם בכל תחומי החיים. השינוי העיקרי באמת עבורי היה כאשר הבנתי שהעקרונות הללו תקפים כמעט לכל אספקט שהוא.

לפני כחצי שנה לערך עברתי דירה, והתחלתי לראשונה לגור לבד. לא לקחתי איתי יותר מדי דברים. את העיקר העמסנו בשתי נגלות ביונדאי גטס. כעשרה ארגזים בסך הכל, כאשר את שאר הרהיטים אשאיר מחוץ לעניין. אחרי כל הזמן שעבר עדיין לא סידרתי הכל, וארבעה ארגזים עדיין נוכחים על הרצפה. אחד מחבריי, אשר ביקר בדירתי המבולגנת, הציע לא אחת לסייע לי לפרוק את הארגזים שנותרו – פעולה אשר לכל היותר תיקח מספר שעות בודדות מהזמן של שנינו. הודיתי לו בכל הפעמים על רצונו לעזור וניסיתי להסביר כי המעבר הוא הזדמנות מצוינת לעשות סדר אמיתי ברכושי, אשר רובו ככולו אינו ראוי לצאת מקופסת הקרטון, אלא להיות מושלך לאחר כבוד. לעמותת צדקה, אתר אגורה, יד2 או eBay, המיכל למחזור נייר או חלקת האלוהים הקטנה שליד פח הזבל שליד הבית. אם הייתי נדרש לכך, הייתי אומר שלהערכתי כמחצית מהכבודה שהבאתי עמי מביתי הקודם עברה לעולם שכולו טוב: לידיו של נזקק כזה או אחר, לילקוטו של תלמיד יסודי צעיר ומלא מוטיבציה ללמוד או כפסולת המספקת עבודה לאדם קשה יום פלוס שניים. החפצים שלי כבר לא מעסיקים אותי יותר. אין לי צורך לנקותם מאבק, לתחזקם בתיקונים ובחשמל, להקצות להם מקום במרחב הפרטי, האישי, האינטימי והפרודוקטיבי שלי. הם עברו לידיים אחרות, או פשוט המשיכו הלאה במסעם, יהא אשר יהא.

ממה לא נפטרתי בחצי שנה האחרונה: פוסטרים, מכשירי אלקטרוניקה, אביזרי אלקטרוניקה, בגדים, ניירת מפה ועד השמיים, תרופות, דיסקים, משחקי לוח ומחשב, עוד ניירת, כלי כתיבה, צעצועים… אין לזה סוף, גם עדיין – משום שטרם סיימתי לטפל בכל הארגזים – וגם בכלל. זה לא מעשה חד פעמי, זהו אורח חיים מתמשך. כל הזמן לבחון מה מיותר ואין לו מקום, כל הזמן להקל על עצמנו. ההתחלה היא קשה, אך ברגע שהדבר נהפך לטבע שני הוא אינו מעיק כלל. הוא נעשה כבדרך אגב והוא משחרר להפליא.

כי בחירה בדרך חיים מינימליסטית אינה דבר שיש להקל בו ראש. הכל בר טיפול, הכל ניתן לזריקה, להעברה או למכירה. אף חפץ אינו קדוש, אפילו אם, ואולי בגלל – שהוא מייצג זיכרון רחוק, שאיפות, חלומות, תשוקות. אדם שהייתי ואדם שהייתי רוצה להיות. מטרות שהצבתי ומטרות שהייתי רוצה להציב. כמובן שיש לדרך חיים זו השלכות שליליות, פוטנציאליות ולא פוטנציאליות. אני פחות נקשר, אני רואה דברים רבים כזמניים, לטוב ולרע, אני משאיר פתח מילוט ומתקשה להפוך דברים לסופיים. אני לא ספונטני ובוחן כל רכישה, התחייבות ונוכחות של עצם כלשהו בחיי בצורה מדוקדקת, אשר עשויה להיות מייגעת ומתישה לעיתים קרובות. אך מצד שני, יש לכך יתרונות עצומים: אני ממוקד יותר במטרותיי, אני פחות מדשדש בעבר ויש לי יותר זמן לעשות דברים חשובים. להתפתח, ללמוד, לעבוד ולחשוב.

כמובן שמתעוררת השאלה מה קודם למה. הרי ברור לי לכל חפץ בחיינו יש משמעות, לעיתים מרחיקת לכת. אדם מוכר את ספרי הפסיכומטרי שלי כי החליט להפסיק לעשות שקר בנפשו לאחר שוויתר על לימודים באוניברסיטה לטובת העסק המשפחתי לפני שנים. בחורה זורקת את מכתבי האהבה של האקס לאחר שהחליטה לעבור הלאה בחייה. קצין משוחרר מוסר את מחסנית המזל שלו במבצע איסוף מיוחד של צבא ההגנה לישראל לאחר שהשלים עם העובדה שהוא כבר לא בצה"ל. האם התגברותו על משבר זה גרמה לכך שייפטר מהחפץ האחרון שקושר אותו אל חייו הקודמים, או שמא מסירת החפץ גרמה לכך שימשיך סוף סוף הלאה? ומה אם אשתו הייתה זורקת את המחסנית, ללא ידיעתו? מה יותר? האם החפצים משפיעים על הרגש או שהרגש משפיע על החפצים? זה משתנה מאדם לאדם, מחפץ לחפץ ומעת לעת.

אישית, אני מצאתי שהעברה של דברים רבים למרחב הממוחשב סייעה לי רבות. כמובן, לא כל דבר מתאים למטרה הזו. אבל גיליתי, ואני בטוח שלא הייתי הראשון, שמחיקת קבצים קלה יותר מזריקת ניירת – אפילו אם החשיבות שלהן זהה לחלוטין ומסמלת את אותם דברים. לעזאזל, אפילו אם זה אותו מסמך או תמונה בדיוק, שנסרקו והועברו לאחר כבוד לדיסק הקשיח. קל יותר למחוק מספר טלפון מ-Google Contacts מאשר מפנקס מצהיב. מהיר בהרבה (וקל יותר רגשית, גם אם מכני וחסר נשמה, לדעת אנשי ה"לאן הגענו") לחסום מישהו במסנג'ר מאשר להסיט מבט כל פעם שפוגשים אותו ברחוב (כמובן שמדובר בנושא נרחב בהרבה, שהדיון בהשלכות של כל אחד ואחד מסעיפיו הוא מרתק. לדוגמה: Text Messenge Breakup). פשוט יותר להסיר את דף המוצר של מחשב חדש שרצינו לקנות מהמועדפים בדפדפן באבחה של רגע מפוכח לאחר מבט מעמיק ביתרת חשבון הבנק, מאשר לקמט ולזרוק את הקופון שהספיק לצבור אבק על השולחן. וכמובן שאין רגע בעל משמעות יותר במרחב הווירטואלי מאשר סגירת חשבון משתמש. אם זה בפורום קיפולי נייר, בלוג המכיל את התיעוד הבלעדי לחייכם הקודמים או אתר הכרויות. לפני עשר שנים (אי אפשר להיפטר מזה) הפעולה המקבילה שהייתה נדרשת לביצוע פרידה כזו הייתה כל כך כואבת, מתישה ומתסכלת עד שלרוב לא היינו עושים אותה כלל, נחוצה ככל שתהיה. הרי עצם העובדה שדבר כלשהו אינו בעל נוכחות פיזית, אינו אומר שהוא לא שם. גם אותו צריך לסדר, לנקות, לארגן ולזרוק בעת הצורך. אסור ליפול לאשליה הזו. מסמך הוא מסמך, תמונה היא תמונה, זיכרון הוא זיכרון, מידע הוא מידע ורעיון הוא רעיון – גם אם הם לובשים צורה אחרת לחלוטין. מעיקה פחות ו(להבדיל) מינימליסטית יותר.

להעברת חלקים מחיינו לרשת, לענן של גוגל, לדיסק הקשיח ולזיכרון הפלאש של המצלמה יש השלכות נרחבות. הן הופכות אותנו ואת האינטרקציות שלנו עם העולם ממשיות פחות, היא נוטלת את המוחשיות מההישגים שלנו (אמנים ויוצרים יעידו על כך היטב כיום ובשנים הבאות), היא מכניסה ניכור לחיינו. אך בו בעת היא מאפשרת לנו להיות מינימליסטיים יותר, על כל ההיבטים החיוביים שבכך (סביבה, למשל), ולמרבה האירוניה, כביכול, הופכת אותנו לעשירים בהרבה (בכל מובן, אך ממש לא רק או בעיקר בכסף). אפשר ללמוד יותר, לחוות יותר, לעבור הלאה בקלות, להיות ממורמרים פחות, לא לשקוע בעבר וכל הזמן להשתפר ("לאן כולם רצים היום?" שואלת סבתא).

לפני כמה ימים קראתי את התרגום של מאמרו (המרתק) של וויליאם דרסיוויץ ב"קרוניקל", הדן (בין היתר) בחוסר המשמעות שבחברויות וירטואליות ברשתות חברתיות, כמו טוויטר, מייספייס ופייסבוק. הגעתי למסקנה שאין שום סיבה שאעקוב אחרי חלק גדול ממי שברשימת ה"חברים" שלי. רובם ככולם כבר בהייד מזמן, ותוך שימוש באמצעי הפרטיות החדשים של האתר (הידועים לשמצה אך היעילים להפליא עבור מי שיודע להשתמש בהם) איני משתף אותם בחלק נכבד מהסטטוסים שלי גם כך. אז למה לא להיפטר מהם? זה ינקה לי את חלון הצ'אט, יעשה חסד עם דף הבית שלי ויאפשר לי להתמקד באנשים שכן יש לי אינטרקציה עמם דרך הפלטפורמה. בסופו של תהליך קצר יחסית הצטמצמתי לכ-70 חברים בלבד (מתוך למעלה מ-150), והיד עוד נטויה. בכך התחלתי להתייחס לפייסבוק בדיוק כמו אל טוויטר וגוגל רידר, והחזרתי את ההגה לידיי בכל מה שקשור לכמות המידע שאני צורך ומבזבזת את זמני ומשאביי. אין שום סיבה להחזיק רשימת קריאה אינסופית רק כדי ללחוץ פעם ביומיים על Mark as Read. כנ"ל לגבי מעקב חסר תכלית וגוזל זמן אחר מאות צייצנים משעממים (רוב הסיכויים שאת הטוויטים הטובים באמת שלהם כבר ירטווטו). או עשרות רשימות תפוצה באימייל. ולחשוב שבימים עברו היינו צריכים לטלפן למוקד של העיתון ולבקש לבטל את המינוי. כלי הנשק הטוב ביותר ב-Information Overflow הוא להתחיל לחשוב רצינות על הדרכים והתכנים שאנו צורכים, ופשוט לחתוך.

וזהו אחד היתרונות הגדולים של המעבר לרשת. נכון, הוא מנתק במקום לקרב, הוא מייעל אותנו אך מנכר, אך בו בעת הוא משחרר. קל לזרוק. קל להתעלם, קל למחוק ולהיפטר. וכל המעט הרי זה משובח. אנשי הקשר, המיילים ולוח השנה שלי הם בענן. הסיפורים שלי והכתבות שלי נמצאים בקבצי טקסט או תמונה, האלבומים שלי מסודרים בתיקיות, חומרי הקריאה שלי גם, ועל ספריית הסרטים והשירים אין על מה לדבר.

עכשיו רק צריך להעביר לשם את ארגזי הקרטון שלי.