יולי 12 2010

פעם בארבע שנים בשבי

אחת לארבע שנים העולם נהיה מטומטם יותר מהרגיל. לא, אני לא מדבר על פסטיבל גלעד שליט, שההתגייסות התקשורתית שלו כל פעם מחדש – למרבה הצער הרבה יותר מפעם אחת במהלך כל ארבע השנים בהן הוא נמצא בשבי – היא פופוליסטית, חסרת טעם ומטומטמת להפליא (לא, באמת, לשים סרטים צהובים על האוטו? אני ואבא שלי ראינו את זה בפעם הראשונה היום במציאות, אמרנו שזה דבילי וזו בערך הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שאנחנו מסכימים על פוליטיקה).

אני לא מדבר על זה שמשפחה אחת (צנועה, שקטה וסגפנית משהו, כמובן) מכתיבה את סדר היום למדינה שלמה. אני לא מדבר על הגיחוך שבשחרור עשרות טרוריסטים לשעבר שעשויים להרוג לפחות שני אנשים, תמורת חיים של אדם אחד. אני גם לא מדבר על האבסורד הזועק לשמיים שבקריאה לגלעד שליט "ילד" (הבחור גדול ממני בפחות משנה. גם אני ילד? לא בעיני החוק, לפחות) באינספור מאמרי דעה משתפכים הפונים לרגש נטו, משל היה מדובר בפרסומת לאייפון 4, כאשר בפועל מדובר בנער-בחור בוגר, שנחטף בהיותו חייל בצבא כובש, המהווה את אחת מהמיליציות המסוכנות והחזקות ביותר בעולם.

אני גם לא מדבר על המקרה ההפוך והאווילי אף יותר, של אנשים שאומרים (טוענים? לא. לא התרשמתי שמדובר בתוצר של מחשבה מעמיקה ברובד כלשהו) שצריך להחשיך את עזה, להרוג כל אסיר פלסטיני ו/או להוריד שכונה על כל יום בו "גלעד" בשבי. אלו מתעלמים מהעובדה שבעזה שורר מצור מזוויע ובלתי חוקי על מליוני אזרחים מאז 2005 ("התנתקות", אעלק), שנה לפני לכידת הרב"ט (לשעבר) גלעד שליט (למה הוא נלכד? אה, כי הוא עסק בפעילות צבאית על גבול הרצועה ה"מנותקת"), שלא ממש הביא לירידת היקף הטרור ו/או החזרת החייל החטוף ו/או הפסקת ירי הקסאמים וכו', אבל כן הביא לכמה מבצעים קטלניים במיוחד, בהם ירו חלק מבחורינו המצוינים באזרחים חפים מפשע להנאתם.

אני גם לא מדבר על זה שבמקום להיסגר על פיתרון – סירוב לשחרר את שליט תמורת מחבלים פוטנציאליים (כך אמר השב"כ, בתקווה שלא תפר תיקים גם הפעם) או סיום הכיבוש, כינון מדינה פלסטינית, פינוי ההתנחלויות ומתן פיצוי לצדדים שנפגעו מחמדנות ממשלת ישראל לדורותיה וקבלת שליט כבונוס – נכנסת התקשורת ואזרחי ישראל ללימבו שאין לו סוף, בזמן שמוכרים לנו את המדינה לעשירים, למתנחלים ולחרדים (קיימת חפיפה מסויימת בין הקבוצות. אל דאגה, לא מדובר ביותר מדי אנשים).

אני אפילו לא מדבר על משתתפי ותומכי הצעדה/עצרת שרובם, יורשה לי לנחש, אינם תומכים במענה לכל דרישות החמאס בדומה למשפחה עצמה (שגם היא לא ממש החלטית). חבר'ה, עד מתי תמשיכו להצביע קדימה, להחליף את תמונת הפרופיל בפייסבוק לזו של חייל חטוף ולהיות בקונצנזוס של הקונצנזוס? אז נכון, להיות כבשים שאוכלות כל מה שהשלטון מלעיט אותן בו זה נוח, אבל קחו בחשבון שבבוא היום תצטרכו להסביר לנכדיכם איפה הייתם כשמדינתכם תפקדה כמדינת אפרטהייד דיקטטורית דה-פקטו (אני? אני עבדתי בעיתון וכתבתי בלוג בוטה, תוך תכנון להישאר בישראל עד הסוף המר).

אני לא מדבר על זה. אני מדבר על המונדיאל.
אחת לארבע שנים נעשה בלתי אפשרי להתעלם מהטמטום המוחץ שבמשחק שבימים כתיקונם זוכה גם כך ליותר מדי תשומת לב בקרב אזרחי המדינה האסקפיסטים. ובכן, היום השטות הזו נגמרה. אפשר לחזור לדבר על דברים שאינם מסי, תמנונים, גרמניה, כלי נשיפה שנשמעים כמו השכנים שלי, וגולים משעממים מאוד או סתם משעממים.

השנה היה מדובר בתקופה קשה מאוד עבורי. בסבב הקודם, שהתרחש ביוני-יולי 2006, עבר האירוע האדיוטי מעל לראשי המגולח, עת עסקתי בבגרויות במתמטיקה ובהכנות לגיוסי המיותר לצבא הכיבוש. הפעם לא שפר עליי מזלי. החל מהערסים בכיתת הפסיכומטרי, שליהגו על משחק צרפת-למי אכפת, מתי שהבנות לא עסקו בניתוחים ובהערכות לגבי כוכב נולד, דרך שלל ציוצים כמעט מדי יום הממלאים את הפיד ברשת החברתית האהובה עליי, וכלה בגרוע מכל – עשרות אפליקציות מונדיאל מיותרות הצובאות על תיבת המייל וחנות היישומים שלי. לא, אני לא רוצה להוריד את אפליקציית הוו-וו-זלה שלכם לאייפון ולאייפד. לא, אין לי טלוויזיית HD ו/או תלת מימד (בו אינני מסוגל להבחין). לא, אני לא רואה כדורגל. לא, אני סטרייט, למרות שאין לי ממש דרך להוכיח את זה לאחרונה, אז תצטרכו פשוט להאמין לי. אז מתי אמרת שזה נגמר? ב-11 ביולי? יאללה, רשמתי. ומצידי שפול התמנון ייהפך למנה דלוחה במסעדת גורמה. רק שיסתיים כבר השיעמום הזה, והכדורגל יחזור למקומו הטבעי – מדורי הספורט שאותם אינני קורא.