למה לא ראיתי את אווטאר בתלת מימד: עדותו של קורבן טכנולוגיה עתידי

הגעתי לא מזמן למסקנה חשובה, מקורית ואמיצה – אני לא רוצה להגר לסין.

בתור אזרח (לפחות עד שיתחילו לשלול פה זכויות עקב חוסר נכונות להישבע אמונים) במדינה שהולכת קיבינימאט, כזו שלא ממש ברור מי בה לעזאזל האחראי – הצבא שעושה מה שבראש שלו, או הממשלה שקודקודיה נהנים לקטר על הצורך בשינוי שיטת הממשל אבל במציאות אין לה שום בעיה להמשיך לגזול, לנשל ולהפר חירויות פרט כאילו היה מדובר בהמלצה בלבד – לא אחת חשבתי לארוז את חפציי ההולכים ומתמעטים (מינימליזם וכל זה, אתם בטח זוכרים) ולהסתלק מכאן לכל הרוחות. לעזאזל, אילולא סבתי ז"ל לא הייתה עושה דבר דומה בזמנו (להבדיל אלף אלפי הבדלות, נא לא לשחוט אותי על הפרת חוק גודווין) ובורחת, לא הייתי כאן היום, מזיין את השכל על השטות עליה אני הולך להתחיל לזיין את השכל עוד כמה שורות מעכשיו.

אז התחלתי להרהר בכל מיני אופציות, בשביל הכיף והאתגר המחשבתי שבדבר. כזה אני. אם אתם מחפשים מישהו שיזיז עניינים, אינני הכתובת. אני לא מאלה שעושים, אני מהמנוכרים המחורבנים האלה שעומדים בצד ומהרהרים על כל העסק וחושבים "וואו, זה יכול להיות אחלה פוסט, סיפור קצר או איזו פסקה שתעביר את הקורא מהתרחשות אחת לאחרת בספר העתידי שלי". אבל הם לא מאלה שיודעים להזיז עניינים, כאמור, אז הם ימשיכו לחשוב על זה, או ירשמו את זה על פתק מקומט עם עט חצי מתפקדת שתלכלך להם את האצבעות, ושבועיים אחרי – כשהיד כבר מזמן תחזור לעצמה (מבחינת הדיו) הם ימצאו את הפתק בכיס המכנס, אחרי הכביסה.

ואחת האופציות שעלתה בראשי הייתה סין. סך הכל מה רע. סוף סוף אפסיק להתעצל ואעמוד בדד-ליינים עם בוס שיודע לשבור לי את הפרצוף כשצריך, אפסיק להיות כל היום על האינטרנט, אלמד שפה חדשה שאינה מונחית אובייקטים לשם שינוי, ואתחיל להקטין ראש. אוותר מראש על הרצון למצוא את מקומי בעולם ואקבל את סיטואציית הנמלה העובדת. יותר נוח מזה אין.

אבל הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. לא בגלל שישנו סיכוי גדול שבקרוב לא אוכל להשתמש בגוגל, וגם לא בגלל שהאוכל עושה לקיבה שלי ניסים ונפלאות רק מלחשוב עליו. לא. הסיבה שהגעתי אליה לאחר מחשבה של ימים רבים בהם בזבזתי את זמני על פני האדמה בניסיון להבין מי צריך כתבים פוליטיים – אפשר לשכור נשים מנוצלות שילקקו את התחת של חברי הכנסת האלמוניים בחצי מחיר – היא אחרת לגמרי.

זו הכתבה הזו, באתר האינטרנט של ה-BBC, בה מדובר על כך שבסין הוחלט להוריד מהמסך הגדול (הכל יחסי) את הגרסה הדו מימדית של אווטאר. עזבו את זה שבנוסף לסרט המצוין (באמת) הזה מביאים לסין רק עוד 19 סרטים זרים בשנה, עקב מדיניות השלטון. זה מילא – אף על פי שבאמת, עם כל הכבוד, כמה סרטים בסינית אפשר לסבול. הגרסה הדו מימדית של אווטאר הורדה מהמרקע לאחר שבועות ספורים בהם הסרט הוקרן. הסיבה לא כזו קריטית. בכתבה מצוטטות טענות לפיהן היות והסרט עוסק באופן ביקורתי בנישול אדמות – אף אחד בממשלה לא רוצה שהאזרחים הסינים יתחילו לקבל רעיונות – אך מנגד גורמים אחרים אומרים כי הגרסה התלת מימדת של הסרט מהווה את עיקר ההכנסות. מה שחשוב הוא שאם הייתי תושב סין ולא הייתי מספיק לראות את אווטאר עד עכשיו, הייתי בבעיה.

מה הסיפור, כמובן. הרי תמיד אוכל ללכת לראות את הגרסה התלת מימדית. לשים משקפיים מגוחכים, לשלם מחיר כפול ולהתפעל, יחד עם חבריי האסיאתיים, מהבימוי המדהים, מהתעוזה שבפרויקט השאפתני של יוצר הסרט ההוא עם זה שהתרועע עם בר רפאלי בזמנו ומהנקבה הכחלחלה וחסרת הפטמות (וואו, אני הולך לקבל לא מאות טראפיק מאנשים שיתחילו לחפש "בר רפאלי פטמות". אבל אם זה מה שדרוש), אך בעיקר – מאיך שהכל יוצא מהמסך ומתרחש ממש מול עיניך, כאילו אתה שם.

אזהו.

אני לא מסוגל לראות את הגרסה התלת מימדית של אווטאר. אני מסוגל לראות רק את הגרסה הדו מימדית, ה"רגילה", ולהתרשם מהדברים שרק אנשים כמוני מתרשמים מהם. מהעלילה, מהדיאלוגים, מהתסריט, מהעולם הבדיוני שנוצר ממש מול עיניי. וזה לא שיש לי בעיה מיוחדת עם המחיר או עם החווייה. אני פשוט לא מסוגל לראות תלת מימד, טכנית. אין לי ראיה סטריאוסקופית.

וואו, שניה. ראיה סטראוסקופית? על מה אני מדבר בכלל? לרוב לא על דברים ששווים את הזמן היקר שלכם, או את הפיקסלים בקורא ה-RSS שלכם. אבל הפעם אני מדבר על בעיה בריאותית, בעיית ראיה נדירה. טוב, לא ממש בעיה, זה העניין: עד הצבא לא ממש חשבתי שיש לי עיניים דפוקות, מלבד הדברים המוכרים.

וזה אפילו לא תלת מימד באמת. זה לא כאילו שהחיים שלי נראים כמו משחק של סופר מריו. אני מסוגל להבחין בפרספקטיבה. אני מסוגל לספר את אבא שלי. אני מסוגל להבחין ברמת הכאוס השורר בחדר שלי בעודי עומד בפתח הדלת. אני רואה את העולם בסדר גמור. זה לא שיש לי עין אחת או משהו ובעיות בראיה הבינוקולרית הבסיסית, אבל בכל מה שקשור ללרמות את המוח שלי כך שיחשוב ששתי התמונות שהוא רואה הן בעצם אחת – זה פשוט לא עובד. כשאני שם את המשקפיים המגוחכות כלום לא קורה. כשאני מצמיד את האף למסך המחשב בערך הרלוונטי בוויקיפדיה ומציב תמונה מול כל עין, דבר לא מתרחש ולא יתרחש. כשהייתי ביסודי וכולם דיברו על התמונות שמסתכלים עליהן כמו מטומטמים במשך שעות עד שרואים ספינה או חללית או לא יודע מה, ניסיתי ולא הלך לי, אבל חשבתי שמדובר בסתם עצלנות. שאם הייתי מתאמץ מספיק, גם אני הייתי רואה.

אבל רק בקורס הצבאי במודיעין, אליו הגעתי ללא מיונים מסיבה אדיוטית לפני 4 שנים, זו הייתה הפעם הראשונה בה אי-הראיה הסטראוסקופית ממש הפריעה לי. זה היה כאשר הייתי אמור לראות סלעים כלשהם באמצעות מתקן עם חמש עשרה עדשות ובמקום זה ראיתי רק תמונה שטוחה ומכוערת של שטח כבוש כלשהו. אז הסבתי את תשומת הלב של הקצינים לעניין, ובתחילה הם לא הקשיבו. עוד טירון מושתן ועצלן שלא מסוגל לפנות מספיק מזמנו כדי להתבונן כמו מפגר דרך עדשה מטונפת. עד שהתעקשתי וקיבלתי הפניה למרפ"ם בתל השומר. עם M-16 מזורגג, אפס פסים על הזרוע וכומתת מודיעין (שבזמנו נראתה לי ממש רבת ערך) בכותפת, חיכיתי לתורי יחד עם כמה פרחי טיס. חצי שעה לאחר מכן התבשרתי כי בעיות העיניים שלי שמות אותי בקבוצה מכובדת ואקסקלוסיבית, המונה כ-4 אחוזים מהאוכלוסיה. מאותו רגע החל תהליך מופלא שבסופו מצאתי את עצמי בתפקיד טכנאי מחשבים בבסיס הקריה. עושה ריסטרט לרס"ניות שמבינות במחשבים כמו אמא שלי והעמדת פני משועשע כל אימת שאחד מאלה שהיו באים להתנחל במשרד עם עמדת האינטרנט סיפר עוד בדיחה שוביניסטית. בזבזתי את מיטב שנותיי בהריסת בריאותי הפיסית והנפשית. הכל כי אין לי ראיה סטראוסקופית.

לתומי חשבתי שבזה נגמר העניין. שזה עוד אחד מהדברים האלה שצריך בצבא אבל לא באזרחות. כמו להרוג אנשים, לציית לבני 18 או לאכול אוכל מזוויע. ואז הגיע ג'יימס קמרון עם השטויות שלו.

זה לא שלא היו סרטים תלת מימדיים לפני כן. היה אפשר לראות אפילו את שרק בתלת מימד. אבל זה לא היה אחד מהסרטים שוברי הקופות בכל הזמנים, זוכה גלובוס הזהב וכנראה גם האוסקר. זה לא כאילו הסרט כולו צולם בטכנולוגיה תלת מימדית שכדי ליהנות ממנה במלואה אני נדרש לשלשל מכיסי 70 שקל. זה לא כאילו נוצר הייפ מטורף שלפיו טלוויזיות תלת מימד יתחילו ממש לתפוס בכל בית. מצב בו אתחיל להרגיש ממש מחוץ לקבוצה. זה כבר לא מסתכם בחוסר היכולת לא לראות את אווטאר בגרסה היחידה שבאמת שווה צפיה, עם חברים מהעבודה. מדובר פה במשהו שבעוד 20 שנה יכול להיות סטנדרט של ממש. בכל בית תהיה טלוויזיה תלת מימדית, ובית שבו היא לא תהיה יהיה כמו בית בלי טלוויזיית HDTV, או טלוויזיה בצבעים או משהו. אני עוד עלול להגיע למצב בו אשב על הכורסה בביתי שלי וארגיש כמו עיוור צבעים. ספיקינג אוף נחיתות טכנולוגית.

רייף נידלמן מ-CNET נמצא בבעיה דומה. גם לו אין ראיה סטראוסקופית. גם הוא ראה את אווטאר בגרסה הדו מימדית ונהנה בעיקר מהעלילה. גם אותו מפחידה העובדה כי טכנולוגיית התלת מימד בטלוויזיות, בבתי הקולנוע ושד יודע איפה עלולה ממש להתחיל לתפוס. בכתבה מרתקת נידלמן מראיין אדם מהתעשיה ושואל אותו שאלה פשוטה: האם יצרני הטלוויזיות – סוני, סמסוג, טושיבה והשאר – לוקחים את האנשים חסרי הראיה הסטראוקרופית בחשבון? האם הם מכינים פתרון עבורם? התשובה היא, אחסוך לכם את הקריאה, לא. למי בכלל אכפת מ-4 אחוז מהאוכלוסיה. הם רואים את כל העולם במבט שטוח כמו לילה מפיוצ'רמה, לא? סוג של עיוורי צבעים, נכון?

יש בכלל תקדים לשטות כזו? זה לא כאילו אין לי ידיים ובגלל זה אני לא מסוגל גם להשתמש במקלדת. המגבלה שלי היא בעצם… איך לנסח את זה… בכלל לא אמיתית. מדובר בבעיה שתקפה רק לגבי אולמות קולנוע מסוימים, קורסים צבאיים וטלוויזיות עתידיות מיותרות.

ביום בו אמרה לי האופטומטריסטית הצה"לית כי אין לי ראיה סטראוסקופית עקב בעיה במיקוד של עין שמאל, היא הוסיפה כי ניתן לפתור את המצב על ידי ניתוח. יכול להיות שאם הייתי עובר ניתוח כזה לפני הגיוס הייתי נמצא היום במקום אחר לגמרי. כרגע העסק נראה לי דבילי לחלוטין – לעשות ניתוח בגלל בעיה שבכלל לא מפריעה לי בחיי היום יום? מה זה החרא הזה. אבל בעתיד, מי יודע. אולי אגיע למצב בו אני לא מסוגל לראות עם הילדים שלי משחק כדורסל בטלוויזיה, צריך להיעזר באשתי (הדמיונית) כדי לעשות קניות, ועל מנת לראות סרט נאלץ לגרור את כולם לדרום הארץ (או מה שיישאר ממנה), כי בגוש דן לאף אחד לא משתלם להקרין את הגרסה הדו מימדית. במצב כזה, הדרך היחידה עבורי לא להישאר מאחור תהיה לשים את עיניי הדפוקות בידיו של מנתח מיומן. למרבה המזל, זו דאגה ששמורה לעתיד, ולא להווה.

לפחות כל עוד אני לא גר בסין.


6 Responses to “למה לא ראיתי את אווטאר בתלת מימד: עדותו של קורבן טכנולוגיה עתידי”

Leave a Reply