23

לכבוד יום הולדתו של עבדכם הנאמן, הוחלט – בהתייעצות שכללה את עצמי, אנוכי ודחיינותי – להגיח ממקום משכני הנוכחי ולרשום את הפוסט השביעי במספר בבלוג זה. בלוג, אשר קם מתוך מטרה לפתוח דף חדש ולחזור לכתוב להנאתי כבעבר ובאופן קבוע – משימה שעד כה אינה נוחלת הצלחה משמעותית. על אף שניתן להשיב למקטרגיי בלינק לחשבון הטוויטר המתעדכן תדיר, בו אני נוהג לצייץ באופן תכוף יחסית על מצבי הנפשי המתערער, בלינקים לכתבות פרי מקלדתי ובעדויות למחזור שינתי התמוה – אין זו אלא התחמקות במלוא מובן המילה. שהרי אילולא הייתי עסוק, טרוד ועמוס בכל אותם דברים שמיד אכתוב עליהם – היה ביכולתי להנחית בקלות על ה-RSS הדל של קוראיי פוסטים מדי שבוע.

למרבה הצער לא עשיתי זאת. הסיבה היא כמובן, אותם הדברים בהם הייתי עסוק, עמוס וטרוד במהלך הזמן האחרון (זאת, אע"פ שרק חלק קטן מהם קרה מאז הפעם האחרונה שעדכנתי). לכאורה, עדיין נשאר לי זמן פנוי בשפע, אולם האנרגיות הנפשיות שמשימות אלה גזלו, גוזלות ויגזלו ממני נותנות את אותותיהן.

שהרי לכתוב פוסט אינו דבר של מה בכך, ודורש דבר ספציפי לו אני אוהב לקרוא "אנרגיות כתיבה". יחידת מידה זו, בה ניתן לבטא כמעט כל דבר הדורש, ובכן, כתיבה, לא רק גדלה ככל שהמשימה קשה וסבוכה יותר, אלא גם ככל שהנטיה לדחותה מתעצמת. אנרגיית כתיבה אחת היא בדרך כלל משימה אותה לוקח לבצע לא יותר מדקה, ובאופן מיידי. להלן כמה דוגמאות. כיום, נמצאות ברשותי כ-100 אנרגיות כתיבה (מספר עלוב למדי בהשוואה לאנרגיות הכתיבה של מורי הרוחניים):

1. ציוץ בטוויטר – 1-3 אנרגיות כתיבה.
הגיג רנדומלי אודות אירוע חסר חשיבות לכל היותר לוקח בממוצע כדקה, כאמור, וגם זאת רק כאשר מדובר בציוץ אותו יש לקצר מפאת אורכו (140 תווים אינם מספיקים לרוב לביטוי רעיונותיי המהפכניים), דבר הדורש קיצוץ. ציוצים בטוויטר נחלקים לחלקים שונים, הנעים בין: ציוץ בשרשרת ויכוחים/התנצחויות, Replies, רטוויטים, ציוצים אוטומטיים שונים ועוד. אנרגיות הכתיבה של אלה הן 1 או פחות. רובן ניתנות לכתיבה מהאייפון בהיסח הדעת.

2. כתבת 200 מילה תחת דד-ליין – 20 אנרגיות כתיבה.
בין אם מדובר בטקסט פרשני, אירוע חדשותי או שרבוט זריז על ענייני דיומא – כל עוד הדבר מתבצע תחת לחץ, ללא אפשרות להרהר בהשלכות הסוציו-אקונומיות של הדבר, המלאכה גורמת לפוקוס מיידי. הפירוש הוא צמצום הדחיינות למינימום – הטוויטר, הגוגל רידר והפייסבוק יוצאים כולם להפסקת סיגריה, בעוד אנוכי עומל על פיסת הטקסט. בעוד שלעיתים מדובר בלא מעט עבודה, זו נדחסת לכדי פרק זמן מצומצם ובסיומה נותרות ברשותי עוד אנרגיות כתיבה למכביר.

3. מדריך אפליקציות – 45 אנג"כ.
לאחר השלמת המשימה אותה הינני מבצע, בממוצע, כשלוש פעמים בשבוע, האורכת מספר שעות טובות לכל הפחות ודורשת שיטוט ברשת, קריאה, ביצוע צילומי מסך, שליחת מיילים לעורכים עם הטקסט ומיילים המכילים בקשות להטענת צילומי המסך לשרת האתר, ולבסוף – העלאת הטקסט תוך התעסקות עם מערכת ניהול התוכן המקוללת – לרוב לא נותרות בגופי הצנום אנרגיות כתיבה רבות. הכמות הזעומה שנשארה משמשת, לרוב, לציוצים ועדכוני סטטוס אודות יצירתי החדשה ב-17 חשבונות מדיה חברתית שונים, כתיבת קטעי 200 מילה תחת דד-ליין (ר' לעיל) במהלך היום ושמירה על שפיותי באמצעות פריקת תסכול בטוויטר.

4. טקסטים של מעל 200 מילה תחת דד-ליין – 60 אנג"כ.
לרוב הדבר נדרש כשמדובר באירוע פתאומי כזה או אחר, התופס את סחבק בשעות הבוקר המוקדמות, בעודו מנמנם כדבעי. טלפון מהעורך – לרוב מדובר בטלפון שני לאותו יום, כאשר לפני כן התקשר דובר מסוים המברר האם קיבלתי לפני שבוע מייל ממנו על אפליקציית אייפון מרתקת – והינני קופץ ממיטתי כנשוך נחש, מוכן ומזומן להגיש את הטקסט תוך [הכנס פרק זמן בלתי אפשרי כאן]. בין אם מדובר ביום אחרי לילה לבן שהוקדש ללמידה לפסיכומטרי (עוד על כך בהמשך) ובין אם המקום בו התעוררתי הינו בית אמי חסר הגישה לאינטרנט (אך העמוס בשניצלים ובאהבת אם) – אגש מיד למשימה. אשתה כוס מים המונחת על השולחן מאתמול/אתחבר לרשת באמצעות חבילת ה-Data של האייפון בצורה שתגרום לכל שיחת טלפון נוספת לגרום לי לאבד את הקישוריות, ואגיש את הכתבה במועדה.
פחות או יותר.

5. פוסט לבלוג – 70 אנג"כ.
רצף מילים, משפטים ואותיות אלוהי זה, כפי שמופק על ידי תלמיד הפסיכומטרי העייף (כבר אגיע לזה), לא רק שסוחט ממנו את כל חיוניותו, אלא גם דורש ממנו לא מעט מחשבה, הנקטעת, נקטלת ומושלכת לפח האשפה המטאפורי עקב ביקורת עצמית, עצלנות ושאר מרעין בישין. למרבה הצער, לרוב התוצאה היא טקסט אלוהי באותה מידה, בין אם הופק לאחר שבועות ארוכים של דחיינות, רחמים עצמיים ונימוקים פסולים, ובין אם הופק לאחר שכותבו הדחיין התעקש להמציא יחידת מידה חסרת חשיבות, לדחוף רשימה מיותרת לפוסט שחשיבותו לאנושות מוטלת בספק, ואפילו לא לסיימה מחמת עייפותו ואזלת אנג"כיו. דבר חיובי, למעשה, משום שאז היה נאלץ לפרט מהן הסיבות שבגללן הוא כה מתעצל לחזור לעבוד על סיפור מד"ב יומרני פרי עטו (110 אנג"כ – מס' 8 ברשימה, לאחר כתיבת כפולת עמודים לעיתון ויצירת שני פוסטים בבלוג הבאים במרווח סביר זה מזה), פרויקט שהחל לעמול עליו בעודו מלש"ב ינוקא, וטרם הגיע לסופו הטראגי.

אם כך, מהם הדברים שמנעו ממני לכתוב פוסט עד כה? זוהי שאלה מצוינת, עליה אענה, כיאה לשאלות קשות אותן אנוכי נוהג לשאול את עצמי אך איני מצפה לתשובה אלא מעלה אותן לחלל האוויר בתקווה למעט הלקאה עצמית בריאה, בתשובה מתחמקת: מהם הדברים אותם הספקתי לעשות בשנה האחרונה, מאז מלאו לי 22 אביבים ב-4 למאי 2009 (תאריך, שכך נודע לי היום, מהווה את יום Star Wars)?

1. השתחררתי מצה"ל.
ביום בהיר אחד, בעודי נושא את הקיטבג המטונף אל עבר בסיס תל השומר, חילחלה הידיעה על סיומן של כמעט שלוש שנים איומות מחיי למוחי. צבא ההתקפה לישראל, אשר קיבל אותי כנער מורעל ובעל דעות פוליטיות באזור הימין-מרכז (כלומר, בלי דעות) ביולי 2006, פלט אותי משורותיו במאי 2009 מוכה, חבול וניהיליסט. שתי מלחמות אולמרט גרמו לי להבין כמה מיותרת ונוראית היא המלחמה אליה ששים חבריי, וכמה חסר חשיבות הוא מקומו של הג'ובניק בהיררכיה המיליטריסטית. לא רק שאינו תורם במאום להרג חפים מפשע ממקום משכנו בקריה, בין עמדת האינטרנט, הסוליטייר, המטבח הצבאי המזוויע וטבלאות האקסל – אלא שגם אין ביכולתו לעשות דבר כדי להביע את התנגדותו לה. מה יעשה? יסרב לפקודת מאקרו? כך, גם בימים בהם הרגשתי שאני לובש את מדיהם של רוצחים ברישיון, חשתי חסר אונים באותה מידה בה הייתי בפאזה בה רציתי לחסל כמה שיותר ערבים עקב שטיפת המוח אותה עברתי במערכת החינוך. שלוש שנים מיותרות, בהן לא רכשתי שום ידיד, בהן בריאותי הידרדרה מכל בחינה אפשרית, בהן הבנתי כמה חדלי אישים הם ראשי צה"ל, כמה עלובים הם חיי הפקידות הצבאית וכמה טיפשי הוא גיוס החובה בישראל. כמה פתטי הוא להשתכר גרוש וחצי לשעה, להעביר את הזמן מ-9:00 עד 17:00 במשרד ממוזג יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע ולא לתרום שום דבר לעצמך, למדינה או לאזרחיה. לסבול, להשתעמם ולהירקב, לקבל דרגות שלא אומרות כלום, למחוק ספאם של המנהלן הראשי באאוטלוק ולהגיח לעזריאלי כדי לאכול אוכל מוכן. רק כדי להגיד שעשית צבא, לזכות להינד ראש מהחברה ולקבל פיקדון אישי, הטבות מס ו-356 שקל בחודש במשך תקופה הנראית כנצח.

2. סיימתי שתי מערכות יחסים.
האחת של כחמש שנים והאחת של חודשיים. בתקווה, שתי האקסיות כבר הבינו שלמרות היתרונות שבשהייה בחברתי – שמחת חיים, ספונטניות, שלוות נפש תמידית, אמפתיה, אלטרואיזם, אופי נעים ונוח ותחומי עניין מרתקים – עדיף להן בהרבה שלא להסתפק באדם שאינו מסוגל להעניק להן, מסיבותיו הוא, ובכן, את כל הדברים שבן זוג לא אגואיסטי ונורמלי אמור להעניק.

3. עברתי לגור לבד.
בשנה זו גם ביצעתי את הצעד המתבקש מכל חייל משוחרר, קרייריסט בתחילת דרכו, סטודנט שקדן לעתיד ואדם עצמאי בהווה, ועקרתי מהבית המוכר ועמוס הזכרונות בעיר מגוריי אל דירה שכורה באחת הערים הסמוכות. עד מהרה התרגלתי לשלם ממשכורתי את הביטוח הלאומי, הארנונה וחשבון המים, לשטוף את הרצפה, לקנות תרופות (והרבה) בבית המרקחת המקומי, לגשת למס הכנסה ולהישאר בחיים, לקנות מצרכים בסופרמרקט, לשמור (כמיטב יכולתי) על סדר וניקיון במקום משכני הארעי, לנהל תקציב, והכי טוב – לקום מתי שבא לי וללכת לישון מתי שבא לי (בחלק מהזמן).

4. התחלתי לעבוד בעבודה הנהדרת ביותר שיצא לי לעבוד בה.
ואני נהנה מכל רגע. כל רגע שבו יוצא לי לעסוק בה, כמובן.

5. התחלתי קורס פסיכומטרי.
זוהי הסיבה (בה אני בוחר להתמקד) שאני מזניח את בריאותי, הסיבה שהפכתי לאדם שקשה לשהות בחברתו (יותר מהרגיל), עקב מלמולים חסרי פשר של מילות חסרות משמעות ודאגה קיומית המרחפת מעל ראשו באשר לפרק הכמותי. הסיבה שבגללה חיי יהפכו לנסבלים שוב רק בעוד חודשיים מהיום, וזאת רק במידה ואצליח להוציא את הציון בו אני חפץ. הסיבה שבגללה אני עושה ימים כלילות ולילות כימים במטרה לעמוד במשימות שהוקצו לי בקורס, תוך כתיבת כתבות לעיתון ולאתר וצבירת שעות שינה בכמות לא מספקת. הסיבה שלפיה איני יכול שלא להיות בחרדה תמידית מפני היום ההולך ומתקרב, הסיבה שבגללה אני חייב ללמוד למבחן ארור בכל שעה מזדמנת בה איני ישן, כותב או אוגר כוחות לקראת יום המחרת. הסיבה שבגללה פוסט זה מסתיים כעת, 1324 מילה לאחר שהתחיל ולאחר שגזל ממני 95 אנרגיות כתיבה ביום הולדתי.


3 Responses to “23”

Leave a Reply