«
»

איתמר שאלתיאל

לא רע, בהתחשב

27.02.08 | הוספת תגובה

אורית קמיר בעניין קצב:

יש מצבים שהם בבחינת "lose-lose": לא משנה אם המטוטלת תיטה לכאן או לשם – התוצאה אינה יכולה להיות "טובה". במובן מסויים – זה היה דין העתירות לבג"ץ בעניין הסכם הטיעון שנחתם בין המדינה לבין מי שהיה נשיא המדינה, משה קצב. אילו התקבלו העתירות, היתה פרקליטות המדינה נאלצת לנהל תביעה בתיק המכיל אישומים חמורים ביותר, כשהיא אינה מאמינה ביכולתה לזכות. ניהול התביעה היה נראה בהתאם. אילו נאלצה הפרקליטות להעמיד את קצב לדין בעניינה של א' הראשונה (מבית הנשיא) – היתה צריכה להאשים באינוס, מקום שהיא לא שוכנעה מעל לכל ספק סביר שאפשר לסמוך על מהימנות העדה. אילו נאלצה הפרקליטות להעמיד את קצב לדין בעניינה של א' השניה (ממשרד התיירות) – היתה צריכה להאשים באינוס מקום שהיא אמנם האמינה לחלוטין לעדה, אך חשה (בין השאר) שלאחר השנים הרבות שחלפו זו אינה זוכרת מספיק פרטים, ועדותה עלולה לא להספיק לשם הרשעה בפלילים (מעל לכל ספק סביר). התוצאה עלולה היתה להיות שנים של סנסציה פורנוגרפית בלתי פוסקת, התעללות שיטתית בעדות מצד עורכי דינו של קצב, ולבסוף זיכוי מחוסר ראיות מספיקות, שהיה עלול להתפרש על ידי הציבור כאילו המתלוננות "העלילו" על קצב והוא צח כשלג. תוצאה אסונית למתלוננות, למתלוננות פוטנציאליות, לציבור הנשים בכלל ולקידום המודעות הציבורית לעבירות מין. דחיית העתירות, לעומת זאת, היתה עלולה להסתיים בהחלטה שיפוטית שאכן לא היה בסיס לתביעה הפלילית נגד קצב, ולהוביל למסקנה הציבורית כי המתלוננות שיקרו. היא היתה עלולה להוביל לאכזבה ציבורית קשה ממערכת המשפט, ותחושה שלמתלוננות כנגד אנשי שררה אין סיכוי.

כאן

אפשרות התגובות אינה פעילה.


«
»