ראיתיכם בעליבותכם: בהחלטה דרמטית לאחר מאורעות סוף השבוע, ואחרי ששורה של תמונות מרשיעות של אלימות משטרתית זכו לתפוצה רבה, הורה מפקד מחוז תל אביב לשוטרים שלא להגיע להפגנות "קטנות ובינוניות."

המשטרה יצאה מטומטמת מהרגיל מהעימות הזה. היא עצרה בברוטליות מספר גדול של מפגינים, הפרה את הזכויות שלהם (על פי שורה של עדויות, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין ולטיפול רפואי), ואחר כך ניסתה להביא למעצרם של 14 מפגינים עד תום ההליכים – פעולה ששמורה למקרי פשע חמורים במיוחד. בית המשפט זרק אותה מכל המדרגות והורה על שחרור העצורים לאלתר, תוך שהוא תוהה למה בעצם לא שוחררו קודם לכן.

ועדת אור דיברה לפני כעשור על תרבות השקר שפשתה במשטרה, ולפני כשנה וחצי אמר מנהל מח"ש לשעבר דברים דומים מאד. מי שחשב שתרבות השקר הזו תעצור בקו הירוק, או בערביי ישראל, או במנוחשלי החברה (העלילה נגד עמוס ברנס, כנופיית מע"צ, ההפללה החוזרת ונשנית של הפנתרים השחורים, ויש עוד לא מעט) השלה את עצמו. המפכ"ל דנינו קשקש ש"מה שראינו הוא לא מחאה עממית אלא מסכת מתוכננת של הפרות חוק", והמטה הארצי של המשטרה דיבר כבר באפריל על "מרד חברתי" ולא "צדק חברתי," כך שרוח המפקד היתה ברורה היטב לשוטרים.

אבל היו מצלמות, והיו מצלמות וידאו, וקציני המשטרה הבכירים יצאו שקרנים לעיני הציבור כולו ואפילו המפכ"ל הנבוך נאלץ להודות שהסרטונים "מציגים את קציני המשטרה במצב של חוסר אמינות כלפי האזרחים."

אז סגן ניצב יוסי שפרלינג ותת ניצב יורם אוחיון עדיין אוכלים את לחמו של הציבור בעודם חובטים בו בשם האוליגרכיה השלטת, והם כמובן לא הועמדו לדין על עדות שקר, אבל הם כבר סומנו, ועכשיו יתחילו להגיע התביעות והעתירות. דוקטרינת האח הקטן מוכיחה את עצמה. החלטת המשטרה לסגת מן ההפגנות – ברוכה כשלעצמה; בחלק ניכר של המקרים נוכחות המשטרה רק יוצרת אלימות – מוכיחה שהיא לא יודעת להתמודד עם קהל בלי אלימות משולחת רסן, ושהיא יודעת שהיא לא יכולה לספוג עוד הרבה תמונות כאלה. וזה נצחון נקי.

ממשיך לשרת את האוליגרכים: בנימין נתניהו נסוג היום מתכנית העלאת המסים שלו, שפגעה בעיקר בשכבות החלשות, והודיע בנוסף שהוא מתכוון להעלות את יעד הגרעון. בהתחשב בכך שנתניהו דיבר ארוכות נגד העלאת יעד הגרעון, זה מפתיע.

עד שקולטים מה המטרה שלו: להמשיך להוריד את מסי החברות, להמשיך להוריד את מס ההכנסה ואת הביטוח הלאומי על המאיון העליון, ובקיצור להמשיך את המגמה של העשור האחרון, מאז הפך לשר האוצר: לבצע חלוקה מחדש של הרכוש בישראל ולהעביר כמה שיותר ממנו לידי 18 המשפחות.

בפועל, אם מקבלים את הנחת היסוד שרוב ההוצאות של הישראלי הממוצע – דיור, גן לילדים – הן הוצאות קיום שמיועדות לאפשר לו לעבוד, ולא מותרות, הרי שבישראל יש כ-400 אלף עניים שהממשלה לא רוצה לדבר עליהם. (אגב, אם אתם לא קוראים בקביעות את שאול אמסטרדמסקי, כדאי שתתחילו.) היכולת של צעירים – ולצורך העניין, גם בני 36 עד 55 הם "צעירים" – לקדם את עצמם לעשירונים השביעי ומעלה מצטמצמת במהירות. רוב האנשים עוד לא יודעים לפענח את הנתונים, אבל הם יודעים מה קורה להם: הם יודעים שלראשונה מזה שלושה דורות, הם עומדים לקבל פחות מהדור שקדם להם.

וזה לא מקרה. פעם אחת, אומר הפתגם הצה"לי, מקרה; פעמיים, צירוף מקרים; שלוש פעמים, פעולת אויב. בסוף השבוע נחשפה העובדה המדהימה – או, על כל פנים, היתה אמורה להיות מדהימה – שהאוצר פוגע במכוון בבריאותם של האזרחים. אף שמשרד האוצר טוען שההוצאה לנפש על בריאות עלתה ב-8.7%, בפועל חלה ירידה של 1.6% בהשוואה ל-1995. איך זה קרה? פשוט מאד, האוצר מסרב לעדכן את העלות של ימי אשפוז. זה לא אני אמרתי, זה בג"צ אמר – וזה אחרי הליך משפטי שנמשך עשור. לדברי קופות החולים, האוצר גרם להן להפסד של שני מיליארדי שקלים מאז 1995.

מה המשמעות של סירוב לעדכן את עלות יום האשפוז? פשוט. כשקופת החולים מפסידה כסף על כל יום אשפוז שלך, היא רוצה שתהיה בבית החולים כמה שפחות זמן. אין לה ברירה, אתה לא החולה היחיד. כלומר, חולים הלכו הביתה לפני שהיו צריכים ללכת. הוסיפו על זה את התפוסה המופרעת בבתי החולים בישראל, את העובדה שהאוכלוסיה גדלה כל שנה בכשני אחוזים אבל סל הבריאות גדל ב-1.2% בלבד, את העובדה שמזמן לא בנו פה בית חולים גדול, ותקבלו את התמונה המלאה של מה שרוצה האוצר לעשות: להעביר את עלות הטיפול הבריאותי מהמדינה לאזרחים. לעשירים זה לא משנה יותר מדי – הם ממילא משתמשים בשירותי רפואה פרטית. אבל הם היו מעדיפים לשלם פחות מסים, ואת זה נתניהו והאוצר שמחים לעשות עבורם. פעם מערכת הבריאות הישראלית היתה משהו שאפשר היה להתגאות בו; נתניהו וגרורותיו באוצר מושכים אותנו לעבר המצב בארצות הברית.

אז לא, נתניהו. אל תעלה את הגרעון. החזר את מס החברות למה שהיה קודם ל"רפורמות" שלך, העלה את המסים על החברים העשירים שלך, ונדבר אחר כך.

ממשיכים לענות: היום הוא יום ההזדהות עם קורבנות עינויים, והוועד נגד עינויים בישראל הוציא דו"ח על צורת עינויים בזויה במיוחד: איומים על בני משפחה.

השיטה הזו רווחת במיוחד במקומות שבהם לתושבים אין זכויות בסיסיות, כמו השטחים הכבושים, וכוחות הבטחון הישראלים השתמשו בהם בשיטתיות כנגד נחקרים קשוחים במיוחד. אחמד יאסין תיאר כיצד עונה בנו לנגד עיניו לאחר מעצרו ב-1988. ב-1990 הוטל עלי לשמור על ילד בן חמש שנעצר כדי להפעיל לחץ על אחיו, שהיה חשוד ברצח המזעזע של אמנון פומרנץ, להסגיר את עצמו. לעתים קרובות המעצרים הללו מלווים באיומים או ברמיזות על תקיפה מינית; מאוחר יותר קראתי (בכתבה מצוינת של גבי ניצן) כי כשלקחו אנשי השב"כ את הילד שעליו שמרתי, הם איימו על בני המשפחה שאם אחיו לא יסגיר את עצמו, הילד יישלח למחנה המעצר אנסאר, שם, אמרו השב"כניקים, הוא צפוי להיאנס. החשוד הסגיר את עצמו.

ב-2009, הודה השב"כ שהוא משתמש בשיטות של מעצר קרובי משפחה כדי להטיל אימה על נחקרים, והבטיח לבג"צ להפסיק. זה בסדר: הוא מכר שקרים כאלה גם למנחם בגין, שדרש להפסיק עינויים בחקירות. בפועל, על פי הדו"ח של הוועד נגד עינויים, בין השנים 2009-2011, בשבעה מקרים לפחות הופגש העצור עם בן משפחה שלו שכביכול נעצר גם הוא; ב-21 מקרים מתוך 54 תלונות, העידו הנחקרים כי במהלך החקירה, החוקרים איימו בפגיעה על בני משפחותיהם, אם לא יודו או ישתפו פעולה.

כשאנחנו דורשים צדק חברתי, אסור לנו לשכוח מה נעשה בשמנו ובכספי המסים שלנו כמה עשרות קילומטרים מכאן.

מד"א מתחרד: מד"א מינה לעצמו ועדת רבנים שתקבע לו נהלים, במיוחד בכל מה שקשור למגע בין נשים וגברים. בראש הוועדה, יעמוד החומץ בן חומצה, שמואל אליהו. הידיעה ב"הארץ" ציינה את העובדה שאליהו נחקר בעבר בחשד להסתה לגזענות ושהוא אחראי לנגע של ההטפה למניעת השכרת דירות ללא יהודים, מה שנכון. הוא גם אחד הרבנים שהעלון שלהם דיבר בשבח הקמת מחנות השמדה לעמלקים. אליהו משך תשומת לב גם בכך שסירב לגנות את פוגרומי "תג מחיר." זה בפני עצמו אומר דרשני: קשה להאמין שמד"א לא יכול היה למצוא לעצמו רב נגוע פחות.

אבל הבעיה האמיתית עם אליהו, ובמיוחד עם המינוי שלו לתפקיד במד"א, הוא העמדה החד משמעית שלו בנושא נשים. הוא גורס שאין להן כל מקום בחיים הציבוריים. העלון שלו, "מעייני הישועה," השחיר לפני מספר שנים תמונות של פניהן של נשים – ואף שזה בפני עצמו, למרבה הזוועה, לא היה מושך תשומת לב (חרד"לניקים, אחרי הכל), הנשים הללו לא היו באיזו פוזה מפתה; הן היו פעילות בכירות של הארגון, והתמונה היתה אמורה במקור לחלוק להן כבוד. ההחלטה עוררה סערה בציבור הדתי, ואליהו נשאר בעמדתו וסירב לסגת ממנה.

אם זה הרב שמד"א בוחר לעצמו, אז מתנדבות מד"א צריכות לחשוב שוב על הפעילות שלהן בארגון. ובהתחשב בכך שמד"א ממומן חלקית על ידי הציבור (אמנם בשיעור יחסית קטן, שמונה אחוזים בלבד), גם הציבור צריך לומר משהו.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה גדולה מאד לאחזקת הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפוסט הזה יעצבן הרבה אנשים טובים. זה בסדר. זו חלק מהמטרה שלו.

ביום שישי המשטר נתן לנו מתנה נהדרת: המעצר הברוטלי והמתוקשר מאד של דפני ליף. עקרון האח הקטן – התפיסה שמול הברוטליות המשטרתית עומדים המוני אנשים עם מצלמות, מצלמות וידאו וחיבור מהיר – הוכיח את עצמו. צילומים מאין ספור זוויות הופצו במהירות שיא. הקלגסת של תל אביב נאלצה לצאת בשקרים אוויליים על "תקיפת שוטר" מצד ליף. במקביל, תקפה הקלגסת – שם כולל למשטרה, מג"ב וכוחות הפיקוח – שורה של פעילים אחרים באלימות. המהות של המשטר, חוסר סובלנותו אפילו למחאה לא אלימה, הופגנה לעין כל.

ואז, אתמול בערב, דפקו המוחים את הכל. כמה זגוגיות מנופצות של בנקים אפשרו למשטר למסגר את כל האירועים במונחים הנוחים לו, וזאת למרות שהוא סיפק לא פחות אלימות אמש מאשר ביום שישי. התוכי של בנימין נתניהו, מירי "חברת הכנסת בשבילך" רגב, כבר סיפקה את הנקודות שצבא הטוקבקים של הימין כבר יחזור עליהן לזרא: "אתמול נחשפנו לפנים המכוערות של הפיגוע החברתי שמתכננים מזה זמן רב חבורת אנרכיסטים מהשמאל הקיצוני שניכסו לעצמם בשקר את המושג "המחאה החברתית". ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות לדרוש שינוי וצדק חברתי. כעת התברר ללא ספק כי מי שראו עצמם כמובילי המחאה מקיץ שעבר לא רוצים באמת להוביל שינוי חיובי ולשפר את פני החברה הישראלית אלא רק לנצל את אלפי האזרחים הכנים על מנת להבעיר את השטח וליצור אווירת כאוס כדי להפיל את הממשלה בכל מחיר."

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו – "פיגוע חברתי," גב' תת אלוף חברת הכנסת רגב, הוא משהו שהממשלה שאת חלק מהקואליציה שלה מבצעת על בסיס יומיומי – אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עכשיו, אני מבין לגמרי את האנשים שניפצו את חלונות הבנקים. כמה מהאנשים השנואים עלי ביותר הם בנקאים. לבנקאות הישראלית יש היסטוריה מכוערת במיוחד, ובעשרים וחמש השנים האחרונות – אחרי שקנינו אותם בכספי ציבור כדי שלא יתמוטטו ויקחו איתם את המשק, אחרי הונאה מסיבית שביצעו נגד הציבור, אבל, ראה זה פלא, מכרנו אותם בגרושים – הם מימנו את ההרפתקאות של הטייקונים הישראלים מכספי משקי הבית הפרטיים והחברות הקטנות, כשהם מטילים עליהם את מירב העמלות והעלויות. לבנקים הישראלים יש מניית יסוד בכל מה שדפוק בכלכלה הישראלית.

ואני יודע שהבנקים יחזירו לעצמם בכמה שניות של עושק יומיומי את הזגוגיות המנופצות. ואני יודע, כפי שהראתה התמונה של אליזבת צורקוב למעלה, שהתקשורת מוכוונת-הטייקונים לא העניקה אותה תשומת לב לפוגרום שביצעו גזענים משכונת התקווה. ואני יודע שהרסו הבוקר שוב את אל עראקיב, ושההחרבה הזו של כפר שקיומו קודם למדינת ישראל לא תזכה לפרומיל הפרסום שזכו לה שלושת חלונות הראווה ההם. ואני יודע שמעצרה של דפני ליף היה מנומס ביחס למעצר הממוצע בגדה. ואני יודע שכלפי ההפגנה ביום שישי בסוסיא, שהיתה אגרסיבית הרבה פחות, הרשתה לעצמה הקלגסת הרבה יותר. ובכל זאת.

אם המחאה החברתית הישראלית תגלוש לאלימות, היא תתחסל. חד וחלק. הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר, שאחריה צפוי לבוא פוגרום גדול – לאו דווקא מצד עניי החברה, אלא מצד הפלסטינים והזרים. לא במקרה הממשלה מפמפמת את הפחדים האלה: הם לא רק מסך עשן יעיל, הם גם רמז בוטה למה שמצפה לחלק ניכר מהציבור, על פי פחדיו, במידה והמשטרה "שלו" תפסיק להיות שם. וזה לא משנה שהמשטרה לא "שלו" ומעולם לא היתה כזו: התודעה הכוזבת, כוזבת ככל שתהיה, היא תודעה. וכפי שכבר הוכיח הגנרל המהולל בוגי "משה" יעלון, תודעה אי אפשר לשנות באמצעות אלימות.

אנחנו לא יכולים להפיל את המשטר הקפיטליסטי-ציוני בהסתערות. אלימות תפעל רק נגדנו. היא תספק כמה רגעים של אדרנלין, ריגוש ואופוריה, אבל התוצאות יהיו שליליות כולן. קודם כל, כפי שכבר הוזכר, הפניית הציבור נגד המחאה. שנית, אלימות מעוותת את המשתמש בה, ודאי אם היא איננה בשליטה. אם הפעם שבירת כמה זגוגיות לא הועילה, ההגיון של השימוש באלימות אומר שיש להסלים אותה: מה שלא הלך בכוח, כמו שנהגו לכתוב חמושי צה"ל על אלותיהם, יילך ביותר כוח. בפעם הבאה זו עשויה להיות הצתה. כשזו לא תצליח, בלשון המעטה, האלימות תופנה מרכוש לבני אדם. בהתחלה כלפי כאלה שאפשר למצוא בדוחק הצדקה לפגיעה בהם, אחר כך לטרור חסר הבחנה. זה קרה לא פעם, בהיסטוריה של תנועות שמאל. אלימות מושכת את האלימים, ובהתאם מרחיקה את האנשים המתונים, החושבים. הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מחיסולה של תנועה, משהגיעה לשלב הזה, הוא הצלחתה. אז אנחנו מקבלים צ'ה גווארות למיניהם.

עכשיו, אפשר וצריך להפיל את המשטר, אבל זה צריך להיות תוך ניצול הכוח שלו נגדו: לדעת שהאלימות המשטרתית תבוא, לתעד אותה, להציג אותה, לקחת אותה לבתי המשפט, ולחסל צעד אחר צעד את הלגיטימציה של המשטר. רק באמצעות ניצול המתחים המובנים של המשטר והצבעה עליהם, אפשר יהיה להרחיק ממנו את ההמונים. רק כשאי אפשר יהיה יותר להסתיר את העובדה שהמשטר מקדם את מעמדם של הטייקונים והמתנחלים, אפשר יהיה לתקוף אותו ולזכות בלגיטימציה מכלל האוכלוסיה. בחודש האחרון, בפרשת האולפנה ובהסכם השערורייתי של שטייניץ על ה"רווחים הכלואים", המשטר חשף כמה טפחים מפרצופו.

וזה לא יקרה מהר. זה לא יקרה מחר. זה ייקח שנים. בשנים האלה יש לבנות את המערכות הפוליטיות שיחליפו את המערכות הקיימות. השינוי, אם יגיע – כל כך הרבה עומד נגדו, בראש ובראשונה הגזענות העמוקה של המשטר ושל רוב אזרחיו – יגיע בקלפי.

ויהיה מתסכל מאד. יהיה רע לתפארת. אבל רק כך זה יכול לקרות: בעבודה סיזיפית, ביציאה שוב ושוב לרחובות, בהפגנות, בספיגת אלימות, בטלפונים מודאגים מההורים. עד שיגיעו בחירות, ואחריהן תבוא פשרה שוברת לב, שתחשיך עליך את יומך ותרחיק ממך שותפים לדרך ותאלץ אותך לשבת סביב שולחן עם אנשים בזויים שמעולם לא חשבת שתצטרך לשבת איתם באותו החדר. והיא עדיין תהיה טובה יותר מכל מה שבא קודם. ככה זה. אין פתרונות קסם. מי שחושב שאפשר לשנות 64 שנים של שלטון פגום עד היסוד במהירות, משלה את עצמו. מהפכות גוררות, בחלק גדול של המקרים, דיקטטורה; רובן אינן שורדות אותה. אבולוציה, לא רבולוציה; אל תבוזו ליום קטנות; אל תעירו ואל תעוררו.

ובאותה הזדמנות, עוד שתי הערות. קודם כל, האנשים שמשווים את מה שקורה ביום שישי לזוועות המתרחשות בסוריה: סתמו במטותא את הפה. יש לכם זכות מקודשת להוציא את עצמכם אידיוטים לא מועילים, אבל אתם מוזילים את דמם של אנשים שאכן נלחמים על חייהם ורואים את ילדיהם נרצחים לעיניהם. הערה שניה, בכל מה שקשור לאוהלים: די כבר עם זה.

יש לי בעיה עם ההתעקשות על "מאהל." היא הגיעה לשיא אבסורדי כשאמש התחילו לדבר על הגעה לרוטשילד ו"החזקת אוהל מעל לראש", כי השוטרים לא מאפשרים להניח אוהל על האדמה. זו התאהבות במאהל כסמל לשם סמל, ולא לשם איזשהו מאבק יעיל. אתם רוצים לדבר איתי על השתלטות על מבנים נטושים ובנייתם מחדש כדיור ציבורי? על השתלטות על מבני ציבור, כמו תחנות משטרה, כדי להבהיר למשטר שהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, ושגם לציבור יש מה לומר? על הגשת תביעות נגד כל שוטר אלים, אם כבר נתנו למשטרה להפנות אותנו מאפיק המחאה הקונקרטי לאפיק הקבוע של מאבק על עצם הזכות למאבק? יש על מה לדבר. רק אל תדברו איתי על אוהלים. הם כבר הפכו למטאפורה והמאבק הזה לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי.

והעיקר לא לפחד כלל.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האזרח מסבירה איך מגישים תלונה נגד אלימות משטרתית. אתם עדיין נהנים מזכויות אזרח. נצלו את זה.

(יוסי גורביץ)

משטרת ישראל זימנה בימים האחרונים שורה של פעילים למה שהיה ספק חקירה, ספק שיחת איומים ("שיחת אזהרה", בז'רגון המשטרתי) בשל פעילות המחאה שלהם. הזימונים, שהגיעו פחות או יותר במקביל, גרמו לרעש תקשורתי ולמחאה מצד חברי כנסת – אפילו שלי יחימוביץ' התעוררה – וכתוצאה מכך השר לבטחון פנים הורה על ביטול החקירות. חלק מהן אשכרה בוטל.

והיא הנותנת. אם היה צורך כלשהו בחקירות האלה, הן לא היו מתבטלות סתם כך בשל הוראה של שר. דווקא משום שלא היה שום צורך פלילי בחקירות האלה, דווקא משום שאף אחד לא ביצע כל עבירה, הן בוטלו בקלות כזו.

והן היו בעליל חקירות פוליטיות. חגי מטר שוחרר מיד כשאמר שהוא עיתונאי, לא לפני שהשוטרים הסבירו לו שהם רצו "לתאם ציפיות" לקראת המחאות הצפויות בקיץ. קודם להנחיה של אהרונוביץ' על ביטול החקירות, נחקרה הפעילה ויקי ואנונו, ובלש שחקר אותה דרש לערוך חיפוש בביתה כדי לחפש… לפידים. מסתבר שלטענת משטרת ישראל, הרצון של אדם לשאת לפיד בעת הפגנה הוא עילה לחיפוש, שאכן בוצע וללא צו שופט. כלומר, הבלשים שחקרו את ואנונו חקרו אותה במפורש בשל תכניות המחאה שלה; הם כנראה לא היו מודעים להנחיה של אהרונוביץ'.

הפעיל שלומי אברהם תיאר את המעצר והחקירה שלו, שהתרחשו היום, כלומר כיממה לאחר ההנחיה של אהרונוביץ'. המשטרה אספה אותו מביתו כשהיא מודיעה לו שהוא דרוש לחקירה, ובדרך אמר לו שוטר ש"אתה כוכב ביוטיוב, אתה מצלם רק שוטרים." החקירה עצמה, במפתיע, נסובה סביב קרשים שאברהם אסף בערב קודם מהרחוב ושהמשטרה טענה שגנב. מה שאומר ששוטרים עקבו אחרי אברהם במשך זמן ניכר לפני שהוא זומן לחקירה.

עוד הם מדברים על הקרשים, ונכנס לחדר מפקד התחנה. הוא לא מבזבז זמן ושואל את אברהם "מה הולך להיות היום בהפגנה". רק בשלב זה – אחרי שהוא אומר לקצין ש"אני לא הולך להפגנה, אני נשאר בבית עם הילדות שלי ואשתי, אני לא רוצה להיעצר" – קולט אברהם מה קרה כאן: שתפרו לו תיק ועצרו אותו בביתו רק כדי להלך עליו אימים ולנסות להוציא ממנו מידע. כשאמר זאת, הוא שוחרר מיד.

עכשיו, החקירה הזו מתרחשת למרות הנחיה מפורשת של השר לבטחון פנים, שדווחה בהבלטה בכלי התקשורת. יש כמה הסברים למה שקרה: אהרונוביץ' לא התכוון למה שאמר, והשוטרים יודעים זאת; הם מבינים היטב את "רוח המפקד", קולטים שהוא נאלץ לקרוץ לתקשורת, יודעים מה מצופה מהם ויודעים שלא יאונה להם כל רע, להיפך. האפשרות האחרת היא שהשר לבטחון פנים והמפכ"ל, שהעביר את הפקודה, איבדו שליטה על השוטרים שלהם. אף אחת מהן לא סימפטית.

כפי שכבר נכתב כאן, למשטרת ישראל יש היסטוריה ארוכה של שיבוש פעולות פוליטיות של מתנגדי המשטר. השיטה הקלה ביותר לעשות זאת היא הפללה: טוענים שהפעילים מפעילים אלימות, גם אם זה לא נכון (עד שבית המשפט יאמר את דברו, אף אחד לא יזכור מה באמת קרה), ובמידת הצורך מייצרים אלימות – למשל, על ידי תקיפה מצד שוטר סמוי. הפנתרים השחורים נעצרו פעמים רבות ללא עילה, רק כדי לייצר להם רושם אלים. התופעה הזו מוכרת היטב גם ממדינות אחרות: ברגע שאתה צובע את המחאה כאלימה, אתה מרחיק ממנה את המרכז הפוליטי, ובלעדיו קשה מאד לשנות דברים.

העובדה שמשטרת ישראל מפעילה – בעקביות – שוטרים סמויים כנגד הפגנות שהן לא אלימות במובהק; העובדה שהיא מצאה לנכון לשים פעיל חברתי תחת מעקב; מכתבי האיום שהיא שלחה – כל אלה מעידים שהמשטרה, מתוך "רוח המפקד" שמשדר השר או מתוך התפיסה המהותית שלה את עצמה, כבר סימנה את המחאה החברתית כאויב. כפי שהיא סימנה, למשל, את ההפגנות בשייח' ג'ראח, אותן היא שיבשה שוב ושוב למרות שבתי המשפט, שוב ושוב, פסקו כי הן חוקיות.

אז מה עושים? לומדים מהימין. מסתובבים בקבוצות ומתעדים הכל. אלימות? מעצר שווא? לא מסתפקים בתלונה למח"ש. כל כוחות המשטרה בעולם מחפים על חבריהם. לא: צריך שניים-שלושה עורכי דין שאלה יהיו החיים שלהם, והם יגישו לא רק תלונה אחרי תלונה על אלימות, אלא גם תביעות פיצויים כנגד המשטרה ותביעות אישיות כנגד שוטרים וקצינים. לימין זה עובד לא רע בכלל. אחרי שהמשטרה תצטרך לפצות גם פעילי שמאל ופעילים חברתיים בעשרות ומאות אלפי שקלים, כששוטרים מן השורה יצטרכו לשכור לעצמם עורכי דין, היא תתחיל ללמוד על בשרה שלא כדאי להתעסק איתם.

ועוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בירושלים, באקט נדיר במיוחד של פקפוק במשטרה, שחרר חמישה נערים מסילוואן שהואשמו בהשלכת בקבוקי תבערה. השופט מצא סתירות מהותיות בין ההקלטות של החקירות ובין התמלולים שהגישה המשטרה. שלושה מן העצורים ישבו במעצר – עד תום ההליכים, כמובן – במשך כשנה ושלושה חודשים. שני אחרים ישבו במעצר בית. כנגד השוטרים ששללו את חירותם, ועל פניו היו מעורבים במה שנראה מאד כמו עדות שקר, לא ננקטו כמובן כל צעדים. את מה שהם עושים בירושלים המזרחית כמה עשרות שנים, הם יעשו גם כאן, אם ניתן להם.

(יוסי גורביץ)

התושבים מתחילים להרגיש את עליית מחירי החשמל: עקב תלונות רבות שהושמעו לאחרונה, מזכירה חברת החשמל שהיא העלתה את התעריפים שלה ב-15% לאחרונה, ושעקב מזג האוויר החורפי ביחס, היתה עליה של 23% בצריכה. עליה של כמעט רבע בצריכה, כשמוסיפים לה 15%, מצטברת ומורגשת היטב.

העליה הזו, כמו כמעט כל פעולה כלכלית, איננה מקרה. חלק ניכר מהעליה במחיר החשמל נובע מהמס הגבוה על סולר. האוצר לא מוכן לוותר על המס, כמו שהוא לא מוכן לוותר על העלאת מחירי הדלק. האוצר יכול היה להודיע שהוא מוותר לחברת החשמל על המס על הסולר, ולו כדי שלא לגרור עליית מחירים כללית במשק – עלות החשמל מגולמת במחירו של כמעט כל מוצר. הוא לא עשה את זה. האוצר לא כאן כדי לדאוג לאזרחים, הם לא מעניינים אותו. הוא כאן כדי לדאוג לחיה המיתולוגית "המשק" ולכוהניה, הטייקונים. האזרחים פשוט יצטרכו לבלוע ולשתוק, כרגיל.

או שלא. ביוון, תכנית הצנע לוותה במהומות קשות. באיטליה, השרה שהודיעה על תכניות הצנע בכתה בשידור חי. כאן הן מועברות בהחלטות פקידים, בלי דיון ציבורי – ומה שגרוע מכך, בלי תגובה ציבורית.

האוצר מגרזן את חברת הדואר, שמספקת שירות גרוע יותר ויותר לתושבים, ולאחרונה הודיע שהוא לא יסתפק בתכנית ההתייעלות שלה, וידרוש אחת נוקבת יותר. במכס, למדתי אתמול, עוד לא שמעו על ההבטחה הגדולה של נתניהו לפטור ממס חבילות בשווי פחות מאלף ש"ח, והם בזזו ממני 108 ש"ח על חבילה בשווי כולל של 150 דולרים. התייעלות, כזכור, פירושה יותר רווח לבעלי החברה ופחות שירות לצרכנים שלה, קרי הציבור. הבוקר למדנו לדעת שיוזמה ממשלתית שמטרתה היתה לסייע לעובדים על ידי סבסוד צהרונים תשמש, כרגיל, את אוכלוסיית הבטלנים מאונס של המגזר החרדי. ושוב: לא החרדים אשמים כאן. האשמים הם העסקנים שלהם, שנוח להם שהם כבולים לראשי הישיבות – ואשמים הפוליטיקאים המשתפים פעולה עם העסקה האפלה הזו.

ואנחנו שותקים. שנים של סירוס לימודי האזרחות לימדו אותנו שפעולה אזרחית משמעה להצביע פעם בארבע שנים ואחר כך לתלוש את השערות כשאתה רואה מה עשו עם הקול שלך. זה לא המצב: פעילות אזרחית וציבורית היא פעילות שמתבצעת כל ימות השנה, כל אחד לפי יכולתו. פוליטיקה איננה דבר מגונה; היא הכלי שבו אנחנו מעצבים את החיים הציבוריים שלנו. אבל אנחנו הורגלנו לשתוק.

הורגלנו? חלק אחד של הציבור הורגל. לציבור החרדי והדתי-לאומני תמיד היו כללים אחרים. אצלם, אין שום בעיה לארגן הפגנות תוך זמן קצר, ואם הן אלימות או מפירות סדר – לא נורא. לא רק שלא נורא, זה אפילו טוב: סיפורי קרבות מושכים אקטיביסטים.

השמאל, מצד שני, התרגל להפגנות שקטות ומנומסות. שרים התקווה בסוף, או לא, ומתפזרים. המשטר מזמן לא סופר את ההפגנות האלה. אפילו הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית (ולא סביר, פיזית, שהיו שם יותר מ-200,000 איש) אחרי טבח סברה ושתילה לא הזיזה את הממשלה: רק איומו של הנשיא נבון להתפטר ולחץ כבד של האופוזיציה הביא להקמת ועדת החקירה. השמאל יצא לרחובות בהמוניו, בדרך כלל לצלילי מוזיקה ישראלית קלאסית, ובדרך כלל לא השיג שום דבר.

עכשיו, להפגנות יש ערך חיובי: הן מאפשרות לאלפי אנשים שחושבים לבד לגלות שהם לא. שלמרות ההשתוללות של הימין היהודי בכלי התקשורת, במיוחד ברשת, יש עדיין הרבה מאד אנשים שלא התחברו לכהנא הקטן שלהם. זה חשוב, וגם הסולידריות חשובה. אבל הפגנות, בפני עצמן, לא ישנו את המדיניות של ממשלות ישראל.

איך משנים? איך מערערים? רק על ידי שידור דרישות תקיפות מהרחוב אל המערכת הפוליטית. בלי נימוס ובלי סנטימנטים. השמאל הישראלי צריך להתחיל לחקות את הימין. המערכת המשומנת של הימין הצליחה להוציא לרחובות ב-2005 פעם אחר פעם 100,000 איש. וכשזה לא עזר, הם החלו לשבש את סדרי החיים בישראל. הם אמרו, בצדק מבחינתם, שאם לך לא אכפת שזורקים אותם מהבית, להם לא אכפת שאתה תאחר לעבודה או בחזרה הביתה. הם לא היססו להפעיל אלימות כלפי כוחות הבטחון – ואחרי עמונה, לא היה עוד פינוי מאחז רציני. חלק ניכר מהנסיונות למנוע את פינוי מגרון נובע מהחשש של חזרה על האלימות בעמונה, ומהחשש שהפעם זה יתדרדר עוד יותר.

אז לא, בלי אלימות. בלי השטיקים של המתנחלים: בלי מסמרים ושמן על הכבישים, בלי מטעני דמה, בלי נסיון להצית רכבים על הכביש, בלי נסיון הפיגוע של פיצוץ צובר הגז. אלימות משחיתה את הנוקט בה ומספקת את התירוץ שהמחזיקים במונופול על אלימות רוצים כל כך.

אבל כן, לשבש את החיים – במיוחד של השרים והטייקונים. לחסום את הכבישים שמובילים למשרד האוצר. למצוא את הדרך למנוע ממנו חשמל. לסרב המונית להתגייס, עד שצה"ל לא יאולץ לקצץ את התקציב שלו וישלח את תא"ל חליווה הביתה. לחסום את הכניסה למשרדי בנק הפועלים. למנוע מהעובדים של תאגידי דנקנר להגיע לעבודה. לחסום את משאיות המוצרים שלהם. להתיישב בכניסה של החניה של שרי אריסון ולסרב לזוז. להביא את המאבק אליהם הביתה, שיהיה אישי, שיהיה לוחץ, שיהיה מפחיד. אם חלק מהם יברחו מהארץ, מה טוב. להכריז על שביתות פראיות, לא חוקיות, ולהתעלם מבתי המשפט.

זו נקודה קריטית: השמאל כל כך התאהב במערכת המשפט עד שהוא לא שם לב לשני דברים עיקריים: קודם כל, שמערכת המשפט היא תמיד כלי של המשטר, כלי שמיועד לשמירת הסדר הרבה לפני שהוא מיועד לעשיית צדק, ושהשאלה מהו "סדר" נקבעת על ידי המשטר; ושנית, שבמאבק בין מערכת המשפט הישראלית ובין הימין (במיוחד הימין הדתי), ניצלה מערכת המשפט את התמיכה האוטומטית של השמאל ואז נתנה שורה של פסיקות ימניות להפליא, שהכשירו את הכיבוש. כשאתה קהל בית, לא סופרים אותך. השמאל התרגל לדבר על השביל המואר ביער החשוך שהורכב מכמה פסקי דין נאורים, והתעלם מהיער – אלפי פסיקות שחיזקו את הכיבוש ושדחו תביעה לזכויות חברתיות. הזכות לגור מתחת לגשר, אמר לנו בית המשפט הליברלי, שמורה לעני וגם לעשיר. אין כאן בעיה.

יצאנו לרחובות בקיץ האחרון. היינו כמה מאות אלפים. זה הפחיד את נתניהו לכמה שעות, לא יותר. זה הפחיד את הטייקונים, ואז הם גילו שאף אחד אפילו לא שבר חלון, נרגעו, וחזרו לדפוק אותנו. השיטה המשיכה ביתר שאת, אפילו הגבירה תאוצה. אז צריך לשבור את הכלים. צריך, אם להעלות באוב את גולדה, לא להיות נחמדים.

כי לא יכול להיות שבגלל 8,000 איש בגוש קטיף, המדינה תשותק במשך חודשים, אבל כשלעשרות אלפי אנשים אין קורת גג ומיליונים לא מסוגלים לגמור את החודש, כשלכמעט אף אחד אין בטחון תעסוקתי וכשחיפוש עבודה אחרי גיל ארבעים הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, כשיוקר המחיה מטפס לגבהים מסחררים וכשבפועל רמת החיים של רוב האוכלוסיה – מבחינת כוח הקניה שלה – ירדה במשהו כמו 20% בחמש השנים האחרונות, הכל יתנהל על מי מנוחות. זה לא יכול להיות.

כשהכבישים ייסתמו וספינות לא ייפרקו בנמלים, כשהממשלה לא תדע באיזו שביתה לטפל קודם, כשהיא תאולץ להזכר שהלגיטימיות שלה נובעת מהתפיסה שהיא עובדת בשבילנו ולא בשביל הטייקונים, ושאם היא עובדת עבורם היא בלתי לגיטימית לא משנה מה אומר החוק, אז היא תצטרך לשאת ולתת איתנו, ואז – רצוי אחרי בחירות – נקבע אמנה חברתית חדשה.

ואחד הסעיפים הראשונים שלה יהיה שכל מי שנעצר בשל פעולות המהפכה החברתית יזכה לחנינה רטרואקטיבית. בית המשפט העליון כבר אישר לפני כשבועיים חוק כזה בדיוק, רק שהוא הופנה למשתתפי ההפיכה הכתומה. הנשיאה היוצאת דורית בייניש התייחסה בהחלטתה לכך ש"אין ספק כי ברקע הפרות החוק עמדו נסיבות יוצאות דופן. עוצמותיו של האירוע היו חריגות בהיקפן ובמשמעותן, עוררו מחלוקות חריפות בקרב הציבור בישראל ויצרו קרע בין חלקים שונים בחברה."

הנה, יש תקדים. הגיע הזמן להתנערות קולקטיבית.

(יוסי גורביץ)

הממשלה החליטה היום (א'), בניגוד להמלצות ועדת טרכטנברג, שלא להגדיל את מספר פקחי היחידה לאכיפת חוקי העבודה במשרד התמ"ת. וזה כל הסיפור של ממשלת נתניהו על רגל אחת.

מספר הפקחים ששומרים על זכויות העובדים הוא חרפה. הוא זעום, נאמד בעשרות, והאוצר מסרב שנה אחרי שנה להגדיל את מספרם. כשהשר שלהם הוא דתי, אז הם נאלצים לכפות את דעותיו על אנשיו שאיתרע מזלם להיחשב ליהודים ושבכל זאת רוצים לעבוד בשבתות. היכולת שלהם לשמור על זכויות העובדים היא אפסית.

ויש על מה לשמור. כשאלי ישי – אירונית, זה היה אלי ישי – ערך את מבצע כללי גדול לאכיפת חוקי העבודה (המשרד עורך מבצעים עונתיים לאכיפה בענפים שונים), הוא הכשיר זמנית 300 פקחים. הם מצאו ש-92% (!) מהמעבידים בישראל פוגעים בזכויותיהם של עובדיהם – ברוב המקרים, על ידי אי תשלום שכר מינימום, אי תשלום שעות נוספות, ואי הקפדה על שעות העבודה והמנוחה. זה היה בסוף 2006.

שוק עבודה במצב כזה מצריך אכיפה הדוקה. אבל האוצר, ונתניהו, לא רוצים אכיפה כזו. הם לא רוצים לשמור על זכויות העובדים. הם מעדיפים אותם רמוסים. נתניהו מתנגד בתוקף להעלאת שכר המינימום – אבל הוא מעדיף שגם האכיפה של שכר המינימום הקיים תהיה רופסת. אין לו יותר מדי בעיות עם זה שהחוקים האלה לא ייאכפו.

האמת, בגלגולו הקודם גם מנואל טרכטנברג היה איתו: הוא קבע, כשהיה יו"ר המועצה הכלכלית-חברתית, שהממשלה לא צריכה לאכוף את חוקי העבודה. 60% מהחמישון התחתון לא מגיעים לשכר מינימום, למרות שהם עובדים במשרה מלאה, אבל, נו, האנשים האלה – הם לא באמת חשובים. הם סתם עובדים. הם לא מנכ"לים או בכירים המשק. בזכויות של אלה אף אחד לא יפגע. הם יכולים להגן על עצמם. אבל העובדים החלשים, אלה שלא מסוגלים לעמוד בכוחות עצמם מול צילו המאיים של "צבא המילואים של האבטלה", כפי שכינה אותו מרקס – את אלה צריכה הממשלה לזנוח לאנחות.

וממשלת נתניהו עושה את זה. וה"רפורמה" המפורסמת שלה במסים בעקבות דו"ח טרכטנברג מוודאת שאם אתה משתכר עד 8,000 שקל בחודש, לא תקבל שנקל, ואם אתה מרוויח 10,000 ₪ ברוטו תזכה ל-27 ₪ תוספת, שיהיה לך לחצי מנה שווארמה ושתיה; אבל אם אתה מקבל 80,000 בחודש, הממשלה תתן לך תוספת של 2,831 ₪. שזה אמנם לא הרבה, יחסית למה שאתה מרוויח, אבל זה בכל זאת יותר משני שליש ממשכורת מינימום. שממשלת נתניהו תוודא שאם אתה לא מסודר, ובישראל זה אומר יותר ויותר לידה למעמד הנכון, לא תוכל לקבל יותר ממנה. כי לא יהיו מספיק פקחים לאכוף את החוקים. וכשאין אכיפה, מי שגם כך יש לו יותר כוח – המעסיקים – יכול לכופף בקלות את ידיהם של העובדים.

ככה זה. ככה נתניהו, שטייניץ, לפיד והאוצר אוהבים את זה. עד שנקום ונהפוך את השולחן.

ועוד דבר אחד: פעם, בימי מרגרט תאצ'ר, שביתת רעב של אסירים איריים – שממשלת בריטניה הגדירה אותם כטרוריסטים – זעזעה את בריטניה עד היסוד. בכלא ישראלי יושב עכשיו עציר מנהלי, ח'דר עדנאן, שנעצר ב-17 בדצמבר. הוא שובת רעב כבר 43 ימים. מטבע הדברים, במעצר מנהלי העציר איננו יכול לדעת מה הן הראיות נגדו ואיננו יכול להתגונן – כל המטרה של מעצר מנהלי היא המנעות מהליך חוקי, שבו הרשויות נדרשות להסביר מדוע האדם מוחזק. בניגוד לבריטניה, שם אף היה מדובר באסירים שהורשעו, במדינת ישראל לא ממש אכפת מאסיר שובת רעב, גם – למעשה, במיוחד – אם מדובר בעציר מנהלי. ארגון רופאים לזכויות אדם פנה לשב"ס בבקשה לאפשר כניסת רופא מטעמו, שיבדוק את עדנאן. בפניית הארגון נאמר ש"חשיבותה של בדיקה רפואית עצמאית במהלך שביתת רעב של אסיר היא ביצירת יחסי האמון הנדרשים בין הרופא והמטופל השובת. בסיטואציה הנוכחית, קיים עימות בין הנהלת בית הכלא ורופאיו לבין מר עדנאן, בעיקר בשל איומים בהאכלה בכפייה. מר עדנאן סובל מחוסר האמון מוחלט ברופאים העובדים בשב"ס ורואה אותם כמי שמשרתים בראש ובראשונה את מערכת הכליאה." בישראל הוחזקו בסוף דצמבר 2011, על פי נתוני השב"ס, 283 עצירים מנהליים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון והתמיכה. אני רוצה להודות להם ולאחל לכך שהם לא יזדקקו לסיועה של ממשלת נתניהו.

(יוסי גורביץ)

מאז שיאיר לפיד הכריז לפני כשבוע ומשהו על כניסה לחיים הפוליטיים, אחרי שנתיים של רמיזות, התקשורת עוסקת בו ללא הרף. הוא הוכרז כדבר החם ביותר מאז האסטרואיד ההוא שבהבלחה אחת העביר את הדינוזוארים לסטטוס של צעצוע ילדים נחשק. אז צריך להסביר למה אני חושב שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לפוליטיקה הישראלית מאז בוגי "משה" יעלון.

נלך מהקל אל הכבד. לפיד הוא מתחזה. הוא מתיימר להיות איש רנסנס, עם הבנה עמוקה במיוחד בתרבות האמריקאית. בפועל, מתקבל הרושם שהוא קרא את התקצירים לבחינות, לא את הספרים. הוא בלבל בין המילה האנגלית forefathers, "אבות", ו-four fathers, "ארבע אבות." בסוף מאמר שכתב ב"פוליטיקה" ב-1988, הוא שירבב הערה על המילה הראשונה במחזה "המלך אובו." הוא שגה בה. הוא ניסה פעם ליצור גרסה מודרנית ל"יוליוס קיסר", עם אולמרט בתפקיד קיסר, והצליח להוכיח שוב שאנגלית הוא לא יודע. באמצע השיר – המוצלח! – שלו, "שיר אהובת הספן", צצה פתאום השורה "שתיאר ז'ורז' אמאדו: הים האכזר, ההוזה." כן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל זה נראה הרבה יותר כמו name dropping, הסימן המובהק של פסוודו-אינטלקטואלים. תראו, אני יודע מי זה ז'ורז' אמאדו (ואתם לא.)

הלאה. לפיד מציג את עצמו כעיתונאי, והוא יכול לנפנף לראיה בחוק הצינון לעיתונאים שדחפו משרתיו של נתניהו בכנסת – חוק שהיה כל כך אישי שהם הסירו אותו מדיון ברגע שלפיד הכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. זו, אגב, היתה עוד נקודת שפל של משטר נתניהו, רק שיש כל כך הרבה מהן שמעטים התייחסו אליה כראוי. ממשלה שמכבדת את חוקי המשחק לא מעלה הצעות חוק שמטרתן למנוע מאזרחים להתמודד, גם אם הם מסוגלים לסכן את המנהיג היקר. זה היה מהלך שראוי לפוטין.

אבל, למרות החוק, לפיד איננו עיתונאי. הוא לא חשף שום עוולה, הוא לא כתב שום תחקיר, הוא מעולם לא לקח סיכון כלשהו. הוא פובליציסט ומגיש, תחומים שיש להם חשיבות אבל הם לא הליבה של המקצוע. יתר על כן, לפיד מעולם לא כתב שום דבר שסיכן אותו בקרב מעריציו. פובליציסט אמיץ, ולפיד הוא הכל חוץ מאמיץ, יודע גם לצאת נגד הקהל שלו. לפיד לא היה שם. לפיד היה, ונשאר, בדרן, שכלי הנשק החד ביותר שלו הוא השאלה "מה ישראלי בעיניך." האמת, זה לא לגמרי הוגן: היתה ליאיר לפיד חשיפה אחת. הוא קיבל מסמכים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהועברו לידיו על ידי האלוף אלעזר שטרן, והשתמש במסמכים שהעביר לו הגנרל כדי לכתוב טור לעגני, שגרר תביעת דיבה, על החפ"ש – שעם כל הסלידה ממעשיו הפגין בהם יותר אומץ לב אזרחי משהפגין לפיד כל ימיו. לפיד, ראוי לציין, לא הגן על המקור שלו. הוא לא אדוארד מורו מול מק'ארתי, בלשון המעטה.

גם ההבנה שלו בתקשורת בעייתית. לפיד חושב שמותר לישראל, אפילו רצוי לה, לשקר לצרכי הסברה ולפברק את המציאות. הוא עדיין חושב שזה אפשרי, כאילו שאין בלוגרים בעולם. אפשר היה לצפות שהאמריקנולוג הדגול יזכור מה קרה להילארי קלינטון כשהיא טענה שנחתה בבוסניה "תחת אש צלפים", שקר גס שנחשף תוך ימים וכמעט מוטט את הקמפיין שלה. הוא בעד צנזורה בזמן מלחמה – תוך השענות על התפיסה המביכה בבורותה שאפשר לכוון קטיושות באמצעות שיחת טלפון.

מה ישראלי בעיני לפיד? פה אנחנו מתחילים לעסוק בבשר. ובכן, הישראלים בעיני לפיד הם אלה הדומים ליאיר לפיד. הישראלים אינם כוללים את החרדים והערבים, שאליהם מתייחס לפיד שוב ושוב בפטרונות דוחה בטורים שלו, ומתאר אותם כאבני ריחיים על ישראל. המפחיד מכל הוא שלפיד, שממוקם יפה במאיון העליון, מצליח איכשהו לחשוב שהוא חלק ממעמד הביניים הישראלי, ושככזה הוא ראוי לייצג אותו.

עכשיו, בהשוואה לאנשים שלפיד מרבה להסתובב איתם, כמו שרי אריסון ואוליגרכים אחרים, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהוא מעמד ביניים. אבל הוא לא. הוא מנותק לחלוטין מהציבוריות הישראלית. בגלל זה הטור שלו בקיץ, "אחי העבדים" היה נלעג כל כך. הוא היה נסיון שקוף לרכב על המחאה החברתית אל הכנסת.

ויש סיכוי שזה יצליח לו פה, וכאן הסכנה. יאיר לפיד, מציין דני גוטווין, משתמש ברטוריקה של שלי יחימוביץ' – אבל מדובר בדארוויניסט חברתי שקרוב בדעותיו, לפחות כפי שהן משתקפות בטוריו, לבנימין נתניהו, המפרק הגדול של החברה הישראלית. מפלגת שינוי של אביו של לפיד, מפלגה ניאו-ליברלית קלאסית, תמכה בכל המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו – גם כאשר בליכוד, שהבינו את הנזק הנגרם להם, נרתעו ממנה.

כלומר, יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת. אסור לתת לעוד מעריץ של האלפיון העליון, שמשוכנע שאם רק יהיה להם טוב גם לנו יהיה טוב, להוליך אותנו שולל שוב. 

אומרים שדעותיו של לפיד מעורפלות. אף שזה לא נכון בתחום החברתי, בנושא המדיני זה נכון מאד. לא ברור מה מתכוון לפיד לעשות מול הפלסטינים, איך הוא מתכוון לדחות את גלישתה של ישראל למדינה דו לאומית. לא ברור איך הוא מתכוון להתמודד עם עלייתם של האחים היהודים, עם גלישתה של ישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה אתנוקרטית. הוא לא נשאל, למשל, על פגישתו לפני שנה וחצי עם מנהיגי "תג מחיר", גרשון מסיקה ובני קצובר, ועל האופן שבו שימש להלבנה שלהם בציבור הכללי. ספק אם לפיד יהיה מוכן להתעמת ישירות עם אמירותיו של קצובר על הצורך של הדמוקרטיה הישראלית לפנות דרך ליהדות. מובן למה עמדותיו בתחומים האלה, תחומי הליבה של הזהות הישראלית, מעורפלות: תשובה אמיתית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" תביא לאובדן של מצביעים, מכאן או מכאן. היא מצריכה אומץ לב אזרחי. ללפיד, שהשתמש במסמכים פרטיים מודלפים של חייל כדי לצלוב אותו בפומבי בעיתון הגדול במדינה, יש מחסור ניכר במשאב הזה.

ואם לפיד ירצה להיות פוליטיקאי, לא רק לשחק תפקיד של פוליטיקאי, הוא יזדקק לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות עליהן בזאת, כמו גם על הברכות ליום ההולדת בתגובות לפוסט הקודם. לא היה לי זמן להגיב, אבל אני קורא.

(יוסי גורביץ)

גלי המחאה החברתית, עושה הרושם, חוזרים אלינו, ושאול אמסטרדמסקי המוצלח תמיד מסביר למה דווקא השנה יכול להיות שהם יביאו לשינוי. הסיבוב הקודם לקה בנאיביות-יתר לגבי טיבו של המשטר: רווחה האמונה שאם מספיק אנשים יצאו לרחוב, נתניהו יישבר וייתן להם את מה שמגיע להם. גרוע מכך, רווחה התפיסה שאסור לתת למאבק להפוך ל"פוליטי." ובלי פוליטיקה, כלומר בלי התפיסה שענייני המדינה הם ענייני הציבור, בלי הדרישה שנתניהו, לבני, ברק ושות' יצטרכו לחפש ג'וב חדש, שום דבר לא יזוז. הרתיעה מן הפוליטי משרתת את המשטר – לא במקרה, הוא מסמן את הפוליטי כמאיים, חריג, פסול.

מול המפגינים, שייצגו שכבות נכבדות מאד בעם, עמדו כוחות גדולים מאד: הטייקונים והאוליגרכים, שנתניהו וממשלתו מחוברים אליהם בטבורם; עמדו המתנחלים, אולי קבוצת הלחץ החזקה בישראל, שכבר בנו לעצמם מדינת רווחה בגדה שעליה משלמים כולנו; ומן הצד עמדו שכבות מוחלשות שלא מצאו את הדרך להשתלב בה. החרדים, בשל הגוון החילוני הבוטה והמתריס של המחאה – ואכן, פירוק "חברת הלומדים" צריך להיות מטרה מובהקת של המחאה; והפלסטינים הישראלים, שלאחר כמה שבועות ראשונים מוצלחים ביחס חשו, לא בלי צדק, נדחקים לאחור על ידי המוחים.

ולצד המשטר עומדת, כמובן, המשטרה, אולי הזרוע הכושלת ביותר של מדינת ישראל. שוטרי ישראל עומדים, מטבע הדברים, לצד המשטר: בשביל זה משלמים להם. הבעיה היא שלאורך השנים, מימיו של הגוף המושחת שהקים בן גוריון ושבנו התברג בו בתפקיד בכיר, מהימים שהמפכ"ל שלו נתפס בעדות שקר נגד "שורת המתנדבים", המשטרה ובעיקר בכיריה ראו את תפקידם כהגנה על השלטון – ולא על הציבור. בימי אולמרט, שספק אם היה שליט פחות פופולרי ממנו מאז ימי ג'ון לאקלנד, המשטרה ניסתה להטיל אימים על מפגינים נגדו. קשה להניח שאולמרט היה פופולרי במיוחד בתחנות המשטרה; זה פשוט מה ששוטרים עושים.

בהפגנות המחאה האחרונות, המטרה של השוטרים היא מנהיגי המחאה. על המקרה של יגאל רמבם כבר כתבתי. נטייתם של השוטרים לעצור את רמבם, עם עילה ובהיעדרה, כבר הפכה לבדיחה רווחת ("חיזרים נראו בשמי תל אביב. יגאל רמבם נעצר"). בהפגנה שנערכה שלשום (א') במחאה כנגד הפינוי האלים של מאהל התקווה, רמבם נעצר, נלקח לבניין העיריה, הוכה שם נמרצות (לדבריו, השוטרים התמקדו באשכיו) ומשם פונה, באזיקים, לבית החולים איכילוב. בית המשפט שחרר אותו.

ההפגנות השנה צפויות להיות אגרסיביות יותר, כי זה מה שקורה כשהמשטר מזרזף עליך ומצפה שתאמין שמדובר בגשם. בהתאם, המשטרה צפויה להיות אגרסיבית יותר כלפי המפגינים, שבהחלט יתכן שיחצו את הקו ויהפכו לדיסידנטים. על כן ראוי לדון בקונספט של "האח הקטן."

הוא פותח, עד כמה שידיעתי מגעת, בהפגנות הגדולות בלונדון לפני כשנתיים. התפיסה שלו פשוטה למדי: לאח הגדול, המשטר, יש כוח נרחב. אבל הפעלה של כוח כזה מול המצלמות גורמת לו נזק. לכל אחד, כמעט, יש היום מצלמה – לעתים גם מצלמת וידאו. השימוש בהן, במיוחד כשיש רבות מהן – אחת או שתיים השוטרים יכולים להחרים או לשבור – מעניק סוג מסוים של ביטוח נגד אלימות משטרתית.

אז הנה מדריך קצר להתנגדות אזרחית בגלי המחאה הבאים. הוא מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד:

המנע מאלימות. הפיתוי להוריד מכה משלך על שוטר שהרגע בעט בביצים של חבר שלך גדול. לא היית בן אדם אם הוא לא היה שם. התגבר עליו. זה אולי הפיתוי המסוכן ביותר שניצב בפני המהפכנים, וכניעה לו יכולה להוביל למעשי טבח ואולי גם למלחמת אזרחים. הזעם הוא יועץ רע. המטרה איננה שפיכת דמם של משרתי המשטר אלא החלפתו. אלימות מצד המפגינים משרתת את המשטר. היא מצדיקה את הגברת השימוש באלימות מצד המשטרה, שממילא ערוכה הרבה יותר להפעלתה; היא מסכנת מפגינים אחרים; והיא מאפשרת למשטר לצייר את המפגינים כאלימים כלפי כוחות שמירת החוק, ובכך לפגוע בתמיכה הציבורית בהם. אלימות היא מפלטו של החלש והפחדן. השאר אותה לשוטרים.

אח קטן: יש לך מכשיר סלולרי? הוא מכיל מצלמה. למד כיצד להשתמש בה; הנה מדריך לצילום סלולרי. חלקו לא רלוונטי (לא סביר שתוכל לבחור את תנאי האור שלך), אבל חלקו רלוונטי מאד. גם פה אפשר למצוא עצות מועילות. יש לך סמארטפון? זכור שהיתרון הגדול שלו הוא שמדובר בפועל בעמדת שידור ניידת. אתה יכול לשלוח ממנו תמונות ישירות לאתרי מדיה חברתית כמו טוויטר או פייסבוק, ולהפיץ תמונות אלימות משטרתית בזמן אמת. עשה זאת.

סמארטפונים וחלק ניכר מהמכשירים הסלולריים האחרים מאפשרים צילום וידאו. שוב, התנאים לא יהיו אידיאליים, אבל גם התנאים שבהם צולם הסרטון הידוע של השוטרים שמכים את רודני קינג לא היו אידיאליים. צילמת שוטרים בווידאו כשהם מכים מפגינים, במיוחד מפגינים לא מתנגדים? נתק מגע, התרחק, ודאג שהסרטון יעלה לרשת במהירות האפשרית.

האזרחים במדינות דמוקרטיות לומדים מגיל צעיר לתרץ פחות או יותר כל אלימות משטרתית, וזה מחזיק יפה כל זמן שהם לא רואים את התמונות. להוציא פסיכופטים, רוב הציבור לא יגן על שוטרים שמכים מפגינים בלתי מסוכנים בעליל, והתמונות – ובמיוחד הסרטונים – חשובים.

השתדל להפיץ אותם בצורה הרחבה ביותר. הנה קבוצת פליקר שמיועדת לתיעוד שוטרים אלימים ושוטרים נטולי תג, שפתח עבדכם; הנה קבוצת פייסבוק כנ"ל. הנה קבוצת פייסבוק ותיקה יותר. אם כלי תקשורת מבוסס יותר רוצה את הסרטון או התמונה שלך, תן לו. אל תסכים לתת לו בלעדיות – בשביל זה, הם צריכים לשלם לך, ואתה לא פה, אני מקווה, בשביל הכסף – אבל תן לו גישה ודבר איתו בנימוס.

אל תשתוק: האם אתה מבחין במספר שוטרים נטולי תג, שזו פשוט הזמנה לאלימות מצדם? גש אל הקצין הבכיר במקום – כאן יש תיאור של דרגות המשטרה – כשאתה מלווה באדם המצלם את שניכם בווידאו, הצבע על השוטרים נטולי התג ודרוש הסברים.

דע את זכויותיך: הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שכל הפגנה שיש בה יותר מ-50 איש צריכה אישור משטרתי. הם טועים. כאן תוכלו ללמוד יותר על זכות ההפגנה שלכם, ורצוי להדפיס עותק ולשאת עליכם. כעקרון, הפגנה שאיננה תהלוכה ושאין בה נאומים לא מוגבלת בגודל. מנסיון מר, השוטרים לא מכירים את החוק; שפר את השכלתם.

נעצרת? קודם כל, אל תתנגד – וודא שמישהו מצלם את המעצר שלך ואת העובדה שאתה לא מתנגד. סתום את הפה ואל תגיד שום דבר. המטרה שלך היא לצאת משם בלי להפליל לא את עצמך ולא את חבריך. הודאה היא מלכת הראיות בישראל, כל דבר שתאמר ישמש כנגדך, ושיעור ההרשעה עומד על 99.98%. מצד שני, בלי הודאה הם לא כל כך יודעים מה לעשות וכנראה שיחפשו טרף אחר. הדבר היחיד שאתה אומר שם הוא, במידה והותקפת על ידי שוטר, הוא ציון העובדה הזו ושמו של השוטר התוקף, אם הוא ידוע לך. אין לך זכות לעורך דין נוכח בעת החקירה, אז פשוט סתום את הפה. מדריך מוצלח להתנהלות בחקירה נכתב בשעתו על ידי נעם פדרמן; הנה הוא כאן. חקירה היא דבר לא נעים, אבל יוצאים מזה.

דלג על מח"ש: כעקרון, אפשר להגיש תלונה כנגד שוטרים במח"ש, רק שלא ברור אם יש הרבה טעם בכך. ראש מח"ש היוצא כבר הודה שבמשטרה פושה תרבות שקר וחיפוי אלה על אלה. בכך, יש לציין, משטרת ישראל לא שונה בהרבה מכוחות משטרה אחרים ברחבי העולם.

אם ראית, ותיעדת, אלימות משטרתית, העבר את המידע לנפגע. אם אתה הנפגע, התייעץ עם עורך דין בדבר האפשרות לתביעה אזרחית. השוטר מוגן על ידי המדינה כל זמן שהאלימות שהפעיל היתה הכרחית לצורך ביצוע המשימה שלו. המדינה נמנעה בשורה של מקרים מהגנה על שוטרים שהפעילו אלימות לא הכרחית. הסיכוי שלך להביא להרשעה של שוטר בבית משפט פלילי נמוך למדי, וכך גם הסיכוי להביא לפיטוריו; השופטים נוטים להאמין לשוטרים, גם כאשר ברור שהם משקרים, ושוטרים אינם מועמדים לדין בדרך כלל על עבירות של עדות שקר.

אז, אם יש לך ראיות, פנה לבית משפט והגש תביעה אזרחית. השוטר יצטרך עכשיו לגרד את הכסף להגנה משפטית ויזכה לחזות על גופו את היעילות המפורסמת של מערכת המשפט שלנו. אם מספיק אנשים יעשו את זה, סביר ששוטרים יתחילו לחשוש להפעיל אלימות שלא לצורך.

וכן, זה פתרון לטווח ארוך. אבל אנחנו כאן לטווח הארוך. העיקר, אם לצטט את יוחנן פאולוס השני, לא לפחד כלל; והכלל צריך להיות זה שטבע האוול, שאנחנו צריכים להתנהג כאילו אנחנו אכן חיים במדינה חופשית, כאילו החוקים שאמורים להגן על הזכויות שלנו אכן נאכפים. ואם מספיק אנשים יעשו את זה, זה אולי אפילו יקרה.

הערה מנהלתית/אישית: עוד תרומות התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לכל התומכים. אני מציין היום יום הולדת 42, ואני חייב לציין שהשנה האחרונה היתה מהאופטימיות שבחיי. ההמונים שיצאו לרחובות העירו מחדש אמון ותקווה, וחברים אמרו לי שאני נראה לא-פסימי באופן מסוכן. המחאה לא מתה, המאבק לא נגמר, והכל עדיין בידינו. יהיה מספיק זמן להתאכזב בשנה הבאה.

(יוסי גורביץ)

השתתפתי אמש (א') בהפגנת צדק חברתי שנערכה סמוך למשרדי הממשלה בתל אביב, ברחוב קפלן. קיבלתי את הידיעה על ההפגנה זמן קצר לפני שהתרחשה, ומה ששכחו לספר לי זה שהיא היתה אמורה להיות הפגנה רעשנית במיוחד: אנשים הגיעו עם סירים ותופפו עליהם. התוצאה היתה כאב ראש שהתפתח במהירות, ואחרי שעה ורבע בערך של הסתופפות בהפגנה שנראה היה שהיא לא הולכת לשום מקום, החלטתי לחתוך.

אלא שאז גיליתי שהמשטרה – שהגיעה למקום בכוחות גדולים מאד, כולל סוסים שהמתינו בקרבת מקום – יצרה מעין מכלאה סביב המפגינים: היא העמידה מחסומים ומאחוריהם שוטרים, ואי אפשר היה לעזוב. הלכתי מצד לצד של המכלאה, כשאני מבקש לצאת, ובכל פעם אמרו לי "שיוצאים משם", בהצבעה על הצד השני. מוסי רז, שהיה במקום, התבדח שזו ההפגנה היחידה בהיסטוריה שבה מספר העצורים עולה על מספר המפגינים, כי גם כמה עוברי אורח מסכנים שרק הגיעו למקום מצאו את עצמם כלואים גם הם.

בסופו של דבר, אחרי כרבע שעה, ניגשתי לשוטר ושאלתי אותו באיזו סיבה הכריזו עלי כמעוכב, כי אם אני מעוכב אני רוצה את זכותי החוקית לדעת למה. הוא הסתכל עלי, מבולבל: "אף אחד לא מעכב אותך." אמרתי לו שאם כן, שיתן לי לצאת. הוא לא הסכים, אז שאלתי אותו באיזה מובן אני לא מעוכב ודרשתי שיביא קצין. הגיע כזה, חזרתי על השאלה שלי, הוא שאל "לאיפה אתה הולך" עניתי שאני הולך הביתה, והוא הורה לתת לי לצאת.

עקרון הגוואדלבמבה, כמובן, עשה את שלו וזמן קצר אחרי שהגעתי למאורתי והתחלתי לערוך תמונות, התחלתי לשמוע סירנות מייבבות. כשעה בערך לאחר תחילת הכליאה, התירה המשטרה למפגינים ללכת. רובם התפזרו, אבל מיעוטם התנקז לאבן גבירול ואחר כך לדיזנגוף. שם אירעה סצינה הזויה אחרת, שתוארה לי על ידי אחד המשתתפים: המשטרה יצרה שוב מכלאה סביב המפגינים, ובעוד קצין אחד מכריז על ההפגנה רשמית כבלתי חוקית ודורש מהמפגינים להתפזר, קצין אחר הודיע למפגינים שאסור להם ללכת לשום מקום. השילוב בין שתי ההכרזות הוליד, כמצופה, מצוקה מסוימת בקרב המפגינים. זה נגמר בעשרה עצורים, שכולם שוחררו עד הערב ואחד מהם הואשם ב"שימוש פחזני באש", קרי הצתת פח. העצור מכחיש בתוקף, ומהיכרותי איתו הצתת פח היא אחד הדברים האחרונים שהוא יעשה.

אבל שניה, זה לא התחיל שם. בין העצורים היה גם יגאל רמבם, ואף אחד לא הופתע שהוא נעצר. זאת, משום שהמשטרה זימנה אותו ביום חמישי לשיחת איומים, ללא נוכחות עורך דינו, ובו היא טענה כי הוא מארגן ההפגנה (טענה שרמבם הכחיש), וכי אם הוא יגיע להפגנה הוא ייעצר במקום. בשיחה איתו, אמר רמבם כי השוטרים נמנעו מלומר לו באיזו עבירה הוא חשוד, כמו גם מלחקור אותו תחת אזהרה. זו היתה שיחת הפחדה ותו לא.

עיכובם של אנשים שלא חשודים בדבר ושאין כל כוונה לעצור אותם הוא פעולה בריונית, שוות ערך להגדרה החוקית של חטיפה. כל זה, מעבר לכך שהרעיון של יצירת מכלאה סביב מפגינים הוא מופרך טקטית – אתה רוצה שהם יתפזרו, אחרי הכל. הוא הגיוני, רק אם אתה מבקש לדרדר את המצב לאלימות או להטיל אימה.

המקרה של רמבם חמור יותר. הרעיון שהמשטרה יכולה להלך אימים על אדם שבסך הכל מבקש ליישם את זכותו הבסיסית להתכנס ולמחות בשלווה על מדיניותה של הממשלה חותר תחת כל הרעיונות הבסיסיים של משטר דמוקרטי. זכויות נקובות שהרשות המבצעת מרשה לעצמה לאייד כאוות רוחה, משום שהן אינן נושאות חן בעיניה, לא שוות את הנייר שעליהן הן כתובות. העובדה ששוטרים יכולים להשמיע איומים כאלה, וגם ליישם אותם, ללא חשש, אומרת הרבה על מצבן של זכויות שאמורות להיות מובנות מאליהן בישראל, על סף 2012.

למשטרה יש בעיה עם זכות ההפגנה. הבעיה הזו שבה וצפה בכל פעם שעולה החשש שהמשטרה תצטרך לעשות משהו. המשטרה הפרה, פעם אחר פעם, את צווי בית המשפט שהורו לה לאפשר הפגנות בשייח' ג'ראח. היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לבטל את מצעדי הגאווה בירושלים, בהפריחה סיפורי זוועה על הסכנות הצפויות לצועדים, סיפורים שלטענתה נשענו על מודיעין מוצק. האיומים לא התגשמו. אין זה אומר שהטענה המשטרתית על מודיעים בנושא היא שקרית בהכרח – לא מעט תחזיות מודיעיניות לא התגשמו – אבל היא אומרת שצריך להתייחס במידה ניכרת של ספקנות לטענות כאלה.

המשטרה, וזה לא חדש, רואה את עצמה כמשרתת הממשלה, לא משרתת הציבור. הרעיון של הטרדת מפגינים איננו חדש: ימיו כימי משטר בן גוריון. לפני כחמש שנים, הטריחו שני קציני משטרה את עצמם לביתו של משה מוסקל, אב שכול שהיה פעיל בתנועה להפלת אולמרט, כדי "לשאול" אותו האם בכוונתו להפגין במהלך טקס קרוב. למשה מוסקל היתה כל זכות להפגין מול כל טקס ממלכתי שהוא. במשטרה לא הבינו מה הבעיה במהלך שלהם.

ניסיתי להשיג את תגובת המשטרה. כשהתקשרתי למספר של דוברות מחוז תל אביב, ענה מישהו, אמר שאכן מדובר במשרדי הדוברות ושאל מה אני רוצה. שאלתי אותו האם יש למשטרת תל אביב מדיניות חדשה של גידור מפגינים והטרדה שלהם. בתגובה, הוא אמר "תשמע, אדון, אני לא יכול לדבר איתך" וניתק את הטלפון.

ביום שישי הקרוב ייערך מצעד זכויות האדם השנתי. אם הן חשובות לכם, בואו בהמוניכם. פרטים אפשר למצוא כאן.

ועוד דבר אחד: אדוננו מורנו ורבנו, תומר פרסיקו זכותו תגן עלינו, כתב את הפוסט האולטימטיבי בכל מה שקשור להבלי "קול באשה ערווה" והאופן שיש להגיב על נסיונותיהם של החרד"לניקים לדחוף אותו לגרוננו. אוצו וקראו.

(יוסי גורביץ)

(ותודה לעדי אלקין)

כשבנימין נתניהו הלך לאו"ם כדי לומר את "האמת שלנו", היא כללה שני אזכורים לשואה לפחות, שאחד מהם כרך באמנות קיטש מרשימה גם את גלעד שליט. יכול להיות שהיו יותר, אבל בשלב הזה של משחק השתיה של נתניהו – מורידים כוס עם כל אזכור של "מדינה יהודית ודמוקרטית", "המדינה היהודית היחידה בעולם", גלעד שליט, וכוס של משהו חריף במיוחד במקרה של אזכור השואה – הייתי מטושטש מכדי לספור. לא שזה משנה יותר מדי: בסוף כל משפט בעברית, במיוחד כזה של נתניהו אבל לגמרי לא רק, יושב אוברשטורמבנפיהרר עם שוט.

נוכחותה של השואה בחיים הישראליים הוא משהו שכבר נטחן לעייפה, כמו גם ההבדל בין נוכחותה היומיומית ובין היחס הישראלי לניצולי השואה – בימים אלה האוצר מעכב בניית הוסטלים לניצולי שואה משום שהוא לא מוכן שעובדיהם יהיו עובדי מדינה, תודה ששאלתם. והאוצר הגנוב של בנק לאומי, שנעשק מניצולי שואה, ממשיך לתת את הריבית הנאה שלו לבנק, ואף סניף שלו טרם נשרף. ונוכחותה של השואה בחיים הישראלים אכן יומיומית; ניסיתי פעם למצוא יום שבו העיתונות העברית לא העלתה איזה אייטם שואה/ניצולי שואה/מלחמת העולם השניה, והתייאשתי אחרי פחות משבוע. היא מגיעה לשיאים בשבוע שלפני ואחרי שני ימי השואה (זה של ינואר וזה של אפריל), אבל היא תמיד איתנו. בן גוריון והבאים אחריו הצליחו לצלק דורות שלמים שלא חוו אותה; יורשיהם גוררים מדינאים נבוכים ליד ושם כפי שפעם גררו אותם לגרסה הישראלית של הקולחוז.

אבל את כל זה, ואת הקיטש הנלווה של מצעד החיים בערי ההריגה והשבועות של קציני צה"ל באושוויץ, אנחנו מכירים היטב, ובמידה מסוימת – כלומר, במידה שהצלחת להשתחרר משבי הנראטיב הרשמי – גם מחוסנים כלפיו. אבל שווה לבחון את הטענה שהארס של החדרת השואה לחיים לא מיצה את עצמו בפוליטיקה שלנו; שמדובר ברעל חריף, שחודר לכל תחומי החיים.

בן גוריון, שטבע את הביטוי אבק אדם ושגילה כלפי ניצולי השואה רק מעט יותר אמפתיה מרודפיהם, שמכר את זכויותיהם ל"גרמניה החדשה" של אדנהואר (שממשלו הכיל לא מעט נאצים נלהבים בשעתו שהצטננו קמעה אחרי 1945), כתב ביומנו אחרי ביקור במחנה ריכוז מילים חריפות נגד הניצולים. הוא אמר – מצטט מישהו שאת שמו לא ציין – שהניצולים היו השפלים שבבני האדם, כי רק כך, רק תוך עשיית כל מעשה בזוי, מנוגד לכל הראוי ולכל תודעה אנושית, רק על ידי ירידה לרמת אינסטינקט חייתי, אפשר היה לשרוד. מאוחר יותר יטען יומנו של בן גוריון שניצולי שואה היו אחראים למעשי טבח ואונס שבוצעו על ידי צה"ל (בשנות החמישים המאוחרות השעירים לעזאזל יהיו, מבחינתו, יוצאי ארצות האיסלם – אף פעם לא יפי הבלורית והתואר נוסח יששכר "אללה ירחמו" שדמי). התפיסה הזו – שהאנשים האומללים, שהגיעו לישראל כשברי כלי אחרי שלעיתים קרובות איבדו את כל עולמם, כך ממש, הם בעצם חיות אדם שראויות לסלידה והשתקה, לא לרחמים והבנה – רווחה מאד בישוב היהודי ובמדינת ישראל.

העובדה שזה היה סטריאוטיפ אנטישמי מובהק – זה של היהודי שיעשה הכל כדי להצליח, שאיננו כבול בחוקי המין האנושי, שאין תועבה שזרה לו, שאין לו מושג מהו כבוד – לא הפריעה לתפיסה הזו להשתרש; הציונות והאנטישמיות חיו נהדר בכפיפה אחת. התובע הבריטי בנירנברג, הרטלי שואוקרוס, יכול היה לסיים את נאומו בצטטו את עדותו של הרמן גרבה על אב יהודי, שמול המקלעים של האיינזצגרופן באיזה בור-יריה באפלת רוסיה על "אב שהחזיק בידו של ילד בן עשר, ודיבר אליו ברכות. הילד ניסה להבליע את דמעותיו. האב הצביע על השמיים, ליטף את ראשו של הילד ונראה שהסביר לו משהו", ודווקא מהתמונה הזו, מלאה כל כך בכבוד עצמי מול חיות האדם, דרש את הרשעתם של הנאשמים. יחס כזה לקורבנות ולניצולים לא היה לגמרי מקובל כאן. הניוול השיטתי, ששובר את צלם האדם של הקורבן – הדוגמא הקלאסית היא חיטוט בזבל אחרי שרידי מזון – שימש לנאצים כהצדקה מעגלית למעשיהם: תראו עם איזה חלאות אנחנו צריכים להתעסק. באופן מדהים, סיבוב הסיבה והמסובב הזה שימש גם את קולטיהם של הניצולים (וכאן פרופ' עדית זרטל ו"זהבם של היהודים" שלה הוא קריאת חובה). את חטאי אני מזכיר: בצעירותי, מתה סבתא חורגת שלי, אחותי נקראת על שמה, ולאחר מותה מצאו בביתה לחם יבש, עבש, מוסתר בשורה של מקומות. אולי הם ישובו. הייתי צעיר, טיפש, יהיר וישראלי שחי בחברת שפע: זה הגעיל אותי. היום זה מביא אותי לדמעות.

זה השתנה באחת כשיזם בן גוריון את חטיפתו של אייכמן והעמדתו לדין בישראל. באקט שהכתים את המשפט לעד כסוג של משפט ראווה, הועלו פתאום מי שעד כה נדרשו לשתוק או לכל היותר לזעוק בסיוטי הלילה אל דוכן העדים, וסיפרו מה קרה להם. לרוב מוחלט של העדים לא היה שום קשר לאייכמן (ק. צטניק דווקא פגש אותו; אייכמן קרע את המסמך שאמור היה להציל אותו, ושלח אותו לאושוויץ. בורג קטן, כן?), והם היו שם כדי ליצור תודעה ישראלית חדשה.

בכך הם הצליחו ללא ספק. שבע שנים לאחר חטיפתו של אייכמן, תקפה ישראל את מצרים, סוריה וירדן, וגרפה נצחון מדהים. שש שנים לאחר מכן, היא ספגה תבוסה משפילה שבסופה ויתרה על היהלום שבכתר האימפריה שלה, סיני. בין לבין, סיפר הדור שיצא מהמלחמה ההיא לעצמו, השתוללה כאן אורגיה של שחיתות שכוכביה היו האלופים הבלתי מנוצחים של צה"ל והקבלנים הידועים לשמצה של קו בר לב. בין השאר, צץ גם ישראלי אחר, גס יותר – כזה שהפגין לא רק את השחצנות ואת האני-ואפסי-עוד של הצבר, אלא גם דורסנות חסרת מעצורים, שהפתיעה את הדור הקודם.

היום היא כבר לא מפתיעה אף אחד: מצפים מהישראלי שיהיה דורסני, שיחטוף כל מה שאפשר כי אחרים חוטפים גם הם, מצפים ממנו שלא יהיה פראייר – אולי מילת הגנאי הישראלית האולטימטיבית. הוא יחתוך אותך בכביש, יאוץ לתחנות הדלק ערב העלאת המחיר, יסתער בעדריו על חנות מיובאת חדשה כי יש דיל, יגרום לבופה במלון להיראות כמו אחרי ביקור עליז של ג'ינג'יס חאן, יתלוש ברזים ויגנוב מגבות. במקרים קיצוניים, הוא אף עשוי לנצל נסיעות על חשבון הברון כדי להטיס כביסה מלוכלכת ליבשת אחרת, שם ינקו אותה. תכנית הטלוויזיה החביבה עליו היא "השרדות", ולא במקרה. הוא גדל על האתוס שג'ונגל שם בחוץ, ושכל יום הוא מלחמה – והוא מיישם את התפיסה הזו בלי שום קשר לשירותו הצבאי. הישראלי חי כדי לדפוק את השיטה.

מי שיש לו, יש לו, ומי שאין לו – שינסה לחטוף; אבל מי שמנסה לארגן סדר טורפני פחות יותר מזה של ממלכת החיות זוכה לנחרות בוז. מתי כבר תלמדו שהחיים זה לא קיבוץ? החיים הם גטו.

הדארוויניזם החברתי הזה מוכר לנו מארצות הברית, אבל גם שם הוא עטוף בשורה של עכבות ציבוריות שפשוט אין כאן. עשירים מופלגים יודעים שתפקידם הוא לתרום סכומים גדולים לצדקה, וגם עושים זאת. על קרן המיליארדרים שהקימו וורן באפט וביל גייטס, שכל אחד מהחברים בה מתחייב לתרום לפחות מחצית מהונו, נאמר כבר הכל. ראויה לציון העובדה שוורן באפט יכול היה לצאת בפומבי נגד מערכת המסים האמריקנית, שגובה יותר מס מהמזכירה שלו מאשר ממנו – ושמכתבים פומביים כאלה, של עשירים שתובעים שיגבו מהם עוד מס, התפרסמו גם בצרפת וגרמניה. בישראל, שבה מנהלים האוליגרכים שלנו מאבק על כל משאב ציבורי – מגז טבעי ועד לתדר סלולרי – שהם מצליחים לחמוס, מכתב כזה לא פורסם, ואם יפורסם כזה בקרוב (עכשיו כשסר מר המעצר אל זהבית כהן) אני מעז להמר שהוא יהיה פרי מוחו של יחצ"ן נואש.

ישראל הוקמה כמדינה סוציאליסטית. זה היה סוציאליזם לאומי: הוא העניק רווחה ליהודים תוך ניצול ביזתם של הפלסטינים – ולא, לא רק ב-1948. מספיק לקרוא את דבריו המרים כלענה של עזריאל קרליבך לפני שישים שנה כמעט ("את, אולי", כותב הוא לבתו, "עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי."). עד היום, הנסיון ליצור סוציאליזם ישראלי מתנגש מיד עם סלעי הלאומנות, שרטוני עליונות הדם היהודי. אבל זה היה סוג, פגום ככל שיהיה, של סוציאליזם.

אנחנו רגילים לראות את עליית הדארוויניזם החברתי כתוצאה של עליית הליכוד והשינויים שבאו אחרי 1977. אבל גם חסידי ז'בוטינסקי, כפי שנזכרנו במהלך החודשים האחרונים, דיברו על "חמשת המ"מים" שכל אזרח זכאי להם מהמדינה: מזון, מעון (מעון!), מלבוש, מורה, מרפא. אכן, הם דיברו עליהם בקול נמוך הרבה יותר מזה שבו דיברו על שתי גדות לירדן, אבל הם דיברו עליהם. בזמן שלטון מפא"י ולווייניה, הם יכלו להרשות לעצמם לדבר עליהם פחות: הממשלה עשתה את עבודתה, פחות או יותר. אבל מדוע מנהיג הליכוד מרשה לעצמו כיום לזלזל כל כך בזכות למעון ומרפא, שהיא חלק מהמורשת התרבותית שלו? או, אם לדייק, איך הוא מרשה לעצמו לדבר כך מבלי לחשוש למרד בשורות מפלגתו? אחרי הכל, רוב מוחלט של האוכלוסיה תומך בדרישות תנועת המחאה: כ-87%, כשבקרב מצביעי הליכוד השיעור נע סביב 80%.

כאן המקום להזכיר שוב את חגיגת השחיתות של 1967-1973. היא היתה צנועה במימדיה בהשוואה למה שאנחנו מכירים היום – אם הקבלנים והאלופים ייסרו אותנו בשוטים, אולמרט ושרון ייסרו אותנו בעקרבים – אבל היא זעזעה את המדינה. בסוף שנות החמישים או תחילת שנות השישים, כשמנהיג של מפא"י בנה לעצמו וילה חוקית לחלוטין, מכספו שלו וללא כל תלונה על מעילה, הוא נבעט משורות המפלגה. לא ייעשה כן במקומותינו. עשור אחר כך, שרון כבר יכול היה לרכוש את חוות השקמים.

מה השתנה? אולי צריך לבחון את האפשרות שהתאריך המכריע הוא לא 1967 אלא 1961, השנה של עדויות משפט אייכמן, השנה שבה הוזרקה השואה לעורקיהם של היהודים, ובמיוחד לקח אחד ובעייתי מאד שלה: היהודים חייבים לשרוד. אנחנו חייבים לשרוד. כל אמצעי להשרדות הוא לגיטימי.

הלקח הזה בעייתי מאד בתחום הלאומי, בלשון המעטה: האם מוסרי לשרוד על ידי הפיכה לתוקפן מנשל? אלא שבשאלה הזו דשו מספיק. השאלה היא מה עושה מוסר כזה לקבוצה חברתית. מדובר במוסר אוכל-כל: השרדות היא קודם כל של פרטים, הקבוצה באה הרחק אחר כך. כל אחד דואג לעצמו, למשפחתו, לידידיו, והציבור מגיע, אם בכלל, הרבה מאד מאחור. אם הכל מותר במאבק על ההשרדות, ואם אנחנו צאצאים של מסורת ארוכה של בוז לחוק (שאכן, היסטורית לעתים קרובות היה עוין ומפלה כנגד יהודים, ודאי במזרח אירופה) ואם המשחק הוא תמיד משחק סכום אפס, אז כל מה שנשאר הוא לדאוג שלא יתפסו אותך. ואם תפסו אותך – מכניס סיליקון לחלב, בונה תקרות מפלקל, בונה גשרים מעל הירקון מחוטי ברזל, משחק עם הפורמולה של תחליף חלב לתינוקות (!) – אז סימן שדפקו אותך.

ראוי גם לשים לב לחפיפת הזמנים בין ההתלהבות הישראלית לפירוק מדינת הרווחה ולדארוויניזם סוציאלי ובין העמקת תודעת השואה בישראל, ובמיוחד לחפיפה בין כלכלת שנות השמונים והתשעים ובין הפיכתם של המסעות לפולין לטקס חניכה ישראלי. צריך לתהות ברצינות באיזה אופן הם השפיעו זה על זה.

סוציולוגים ודאי יעשו את זה תוך עשור או שניים. בינתיים, צריך להרהר שוב ברעיון של בניית מדינה על תשתית של בית קברות. בהחלט יתכן שתשתית כזו מניבה דור של אוכלי נבלות, שבאירוניה מפלצתית אימץ כאידיאולוגיה את מה שאמרו הרוצחים על קורבנותיהם.

(יוסי גורביץ)

לפני חודש ושלושה ימים, תקפו טרוריסטים שורה של נקודות בגבול ישראל-מצרים, סמוך לאילת. תוך כדי ההתקפה, מיהר שר הבטחון אהוד ברק לטעון שהאחריות להתקפה מוטלת על וועדות ההתנגדות העממית, וזמן קצר לאחר מכן חוסלה ההנהגה של הארגון בהתקפה מהאוויר. אלא ששעות ספורות לאחר מכן, כבר התחילו להתגלות סדקים בגרסה הרשמית (שתוארו בהרחבה כאן). למרות שצה"ל טען שהמחבלים יצאו מרצועת עזה – לא ברור איך, ולמרות שזמנית דובר צה"ל חזר בו מהטענה הזו – עד היום, צה"ל לא טרח לפרסם את שמותיהם של המחבלים, דבר שהוא נוהג לעשות בדרך כלל. ובעזה לא נראו סימני אבל.

כשפרסמתי את המידע הזה מוקדם יותר, מצאתי את עצמי מותקף על ידי עדר של שוטי-הסברה, שבלט ביניהם הלל גרשוני, שטען בין השאר שהחמאס היה מונע הקמת סוכות אבלים כדי להרחיק מעצמו את האחריות לפיגוע – נקודה מעניינת, בהתחשב בכך שאף אחד לא טען שהחמאס היה מעורב בו.

אז למה לא היו סוכות אבלים בעזה? כי המחבלים לא הגיעו מעזה. בשקט ובלי הבלטה, פרסם היום "ידיעות אחרונות" ידיעה בעמ' 13, שממנה עולה כי התחקיר של צה"ל הגיע למסקנה שכל המחבלים התוקפים היו מצרים או תושבי סיני. התחקיר אמנם טוען שהמחבלים הללו קיבלו אימונים (?) מצד אנשי הוועדות העממיות, אבל זה נראה כמו סוג תירוץ שמיועד להצדיק בדיעבד את הפעולות של צה"ל – אחרי הכל, אם צה"ל נזקק ליותר מחודש כדי להודות, כשאף אחד לא שומע וכולם מסתכלים על האו"ם, שהמחבלים הם לא עזתים, קשה לדעת איך הוא הגיע למסקנה הנחרצת כל כך לגבי זהותם של המאמנים שלהם. העובדות הן שהגופות של המחבלים שבידי צה"ל הן של מצרים; המאמנים לא בידיו, ועל כן המסקנות שלו בנושא הן סברה. כזכור, כמה ימים לאחר הפיגוע טען צה"ל שהמימון שלו בוצע על ידי איש הג'יהאד האיסלמי. הדברים נאמרו לאחר חיסולו, כך שאין לדעת אם מדובר באמת או בהעלאת הג'יהאדיסט לדרגת מממן טרור לאחר מותו.

כך שהגרסה של צה"ל נראית עכשיו כך: הפיגוע סמוך לאילת, שבעטיו יצא צה"ל להתקפה בעזה ונרתע ממתקפה כללית שם תחת איום מצרי, בוצע על ידי אזרחים מצרים, שאומנו על ידי ועדות ההתנגדות העממיות ומומנו על ידי אנשי ג'יהאד איסלמי. עכשיו, זה יכול להיות – דברים משונים יותר קרו; יש האומרים שהזויי משיח אוסטרליים כבר מימנו פעם מסע בחירות של פוליטיקאי ישראלי חילוני שהתחתן בעבר בנישואים קונסרבטיביים, וששינה את שמו לשם אמריקני יותר – אבל זה סותר את מה שצה"ל אמר לנו לפני כחודש. אז, כאמור, הגרסה שלו היתה שהמחבלים הם עזתים. זה, אחרי הכל, היה הקאסוס בלי.

בקיצור, צה"ל וברק – לא בהכרח בסדר זה; בהחלט יתכן שהצבא התאים את עצמו לשקרי הממונה עליו – שיקרו לנו בפרצוף, כמעט גררו אותנו למבצע צבאי גדול, והכל באמצע המחאה החברתית שמסכנת את תקציב הבטחון, כלומר את האינטרס הראשון במעלה של הצבא והשר שלו. במקביל, כשניסה יו"ר ועדת חוץ ובטחון לזמן קצינים בכירים ואנשי שב"כ בכירים לעדות בוועדה בנושא, שר הבטחון וראש הממשלה מנעו את הגעתם. במדינה נורמלית, הפרלמנט היה מכנס ועדת חקירה ו/או מכריז שהצבא יצא משליטה; בישראל, זה נגמר בכותרת בעמ' 13, והצבא ושרו יכולים לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור.

(יוסי גורביץ)