האתר החם היום בימין היהוויסטי הוא "הקול היהודי", שהסיסמא שלו היא "חדשות ליהודים שמחים", ואם להסתמך על מה שנכתב בו, השמחה הזו היא מזן "פורים שמח, יהודים" של חנן פורת לאחר טבח גולדשטיין. האתר מנוהל על ידי "עמותת יהודים שמחים" המסתורית, שהיא עצמה, לדברי האתר, תולדה של "תנועת 'דרך חיים'". זו האחרונה היא שותפה להוצאת הספר היהודי של השנה, "תורת המלך", והיא מתארת את עצמה כמי שהוקמה (זהירות, PDF; עמ' 4) על ידי תלמידי יצחק גינזבורג. הלז הוא התיאולוג הרציני שמאחור הפלג הקיצוני של החרד"לניקים, ומי שיוצר את השילוב המהודק בין תנועת חב"ד ובין תומכי כהנא. בתקופת ההיסטריה שלאחר רצח רבין, הורה שר הבטחון דאז שמעון פרס על מעצרו המנהלי, שבוטל לאחר מכן בהוראת בג"צ. מאז גינזבורג, שנתן את ההשראה ל"ברוך הגבר" והיה בין החותמים על "הסכמות" ל"תורת המלך", הקפיד לשמור על פרופיל נמוך יותר.

שלשום פרסם "הקול היהודי" מאמר מאת יוסי פלאי – אחד הר"מים בישיבת "עוד יוסף חי" של גינזבורג – שעוסק, ברוח חג הנקמה המתרגש ובא עלינו (ופורים היה חג נקמה הרבה, הרבה לפני שקיבל אלמנטים של הקרנבל הקתולי) בעמלק ובמצוות מחייתו.

לפרשנים יהודים לדורותיהם, מכותבי התלמוד והלאה, היתה אובססיה עם עמלק. הם בנו תיאולוגיה שאומרת שכל זמן שעמלק לא יושמד, שלטון יהוה בעולם לא יהיה מושלם. אחד התפקידים של המלך המשיח העתיד לבוא, אליבא דרמב"ם, הוא ניהול מלחמת השמדה נגד עמלק; הוא מציין כבדרך אגב ששאר העמים שהיהדות מצווה להשמיד "כבר אבדו, ואבד זכרם", מה שאין כן בעמלק.

הבעיה הזו, חוסר היכולת לזהות עמלקים, הטרידה הוגים – אם זו המילה הנכונה – יהודים לאורך הדורות. זו, אחרי הכל, מצווה מהודרת: מצוות עשה שתוקפה איננו פג אלא בימי העולם האחרונים ממש. למרות המאמר התלמודי על "סנחריב שבלבל את האומות", רבנים נטו לזהות את עמלק עם אומה ספציפית: הארמנים (אולי משום שזו קבוצה אתנית מזרחית ששמרה בעקשנות על דתה הנוצרית, גם תחת כיבוש מוסלמי), או גרמנים (הייחוס הזה קודם לעלייתם של הנאצים לשלטון, ואולי הוא מהדהד את התפיסה הרבנית שגרמניה היא מגוג).

פלאי הולך בעקבות המסורת הזו: הוא מוצא את העמלקים של ימינו, שהם כמובן הערבים הנלחמים בישראל. הפלסטינים, יש להניח, נקלעו לתפקיד הזה משתי סיבות: מסגד אל אקצא מונע פיזית את הקמת בית המקדש השלישי; ומלחמתם של הילידים הפלסטינים בקולוניאליסטים הציונים, שנעזרו על ידי האימפריה הבריטית, נתפסת על ידי כל קוקיסטי סביר כמלחמה בראשית צמיחת גאולתנו, קרי הרמת יד ביסוד כסא יהוה בעולם.

פלאי מזכיר את התפיסה הרווחת למדי שהנאצים היו עמלק (תפיסה משונה, שמספקת הצדקה לשואה: אם הגרמנים הם עמלק, בהתחשב בכך שהיהודים רוצים להשמיד אותם, וגם הוכיחו יכולת בעבר, "מכה מקדימה" מצידם הגיונית לגמרי. באופן מעוות, התפיסה הזו מאמצת את השקפתו של היטלר). הוא גם מדבר על "קרבתם המיוחדת של הערבים לנאצים". על זו של אנשי הלח"י, שמנהיגם יאיר שטרן הפך לקדוש מעונה במחנה שלו, הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

פלאי לא עוצר שם: הוא מטיל אלומה צרה של אור על מושג אפל במיתולוגיה היהודית, "ערב רב" – הוא איננו משתמש במילים ישירות, ועל כך מיד – ומציין ש"אפשר גם להתעמלק", כלומר להפוך לעמלק; ושפעולה כזו מתבצעת על ידי מי ששונא את "עם ישראל" ומי שכופר בקיומו של החבר הדמיוני יהוה. "הערב רב", על פי התנ"ך, הם ערימה של חבר'ה לא סימפטיים בקרב בני ישראל, ובהחלט יתכן שמדובר במשמעות של "אספסוף". כותבי התלמוד מיהרו להשליך כל פעם שהולכי-הרגל-של-ים-סוף הביאו ליהוה את הסעיף אל חיקו של הערב-רב המאד מועיל הזה, ולטהר בכך את עם ישראל משורת העוונות שיהוה ומשה מטיחים בו לאורך ארבעה ספרים משמימים. מדובר, נזכיר, באנשים שהביאו לכם את התפיסה שכותב ספר שמואל לא ידע על מה הוא מדבר ושדוד לא חטא בפרשת בת שבע (והיו להם כמה תירוצים יצירתיים מאד).

בקבלה, כל העסק הסתבך. פתאום, הערב רב הופך למקבילה של עמלקים שהם חלק מהעם היהודי. יש אפילו תפיסה שאומרת שהגלות האחרונה של היהודים תהיה תחת שלטון הערב רב: כלומר, אנשים שנראים יהודים במהותם, יש להם את השמות, ברית מילה והכל, אבל בפועל הם עמלקים שחותרים תחת קיומו של העם היהודי.

נשמע לכם מוכר? בדיוק. זו פאתווה עלי ועל חלק ניכר מהשמאל הישראלי. ולכן פלאי, שזורק לקוראים שלו את המטען הזה – שהם מכירים היטב, הלכות עמלק וערב רב הן להיט במגזר הזה – מקפיד לא לומר שום דבר במפורש, אלא רק לרמוז ולקרוץ. הוא מציין שהוא כבר נחקר בעבר בעקבות דברים שכתב בנושא, ונשאל אם הערבים הם בעיניו עמלק. הוא משאיר את התשובה לקוראים שלו, ומסיים בקריאה לגלגנית למחנכים להבהיר שמדובר "רק בעמלקים הקדמונים", קריאה שמתכתבת ישירות עם התפיסה של "מעייני הישועה" שיהיו רבנים שישתמטו מחובתם להקים מחנות השמדה לעמלקים.

כך תסית לרצח ותשאר מחוץ להישג ידה של מערכת המשפט. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה חב"דניק ינסה לשכנע אתכם שהוא "אוהב כל יהודי".

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו תוקף בחריפות את שיחות האחדות בין הרש"פ לחמאס, וצווח באוזני כל מי שמוכן להתייחס אליו – מספרם מתמעט מדי יום, למרבה השמחה – ש"אחדות פלסטינית לא תאפשר לקדם את תהליך השלום". נניח עכשיו לשאלה על איזה תהליך שלום לעזאזל הוא מלהג, ונזכיר – כפי שודאי עשו בתגובה בלשכות שרי החוץ האירופאיים, למשל – שבאוקטובר האחרון הכריז שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, שהפילוג הפלסטיני קובר כל סיכוי להסדר. לקומדיה הזו, שבה ישראל מסוגלת לתרץ את סרבנותה בדבר והיפוכו, הגיע הזמן לשים קץ.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אישרה שלשום (ד') הצעת חוק לקריאה שניה ושלישית, שמטרתה למנוע מזרים לרכוש אדמות בישראל. הצעת החוק, כפי שהודו הח"כים עצמם, מיועדת למנוע מערבים ישראלים לרכוש קרקעות (רוב הקרקעות בישראל, נזכיר, נגזלו מערבים ישראלים בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל), וזאת על ידי שימוש בגורמים עוינים ממדינות ערב שירכשו את הקרקעות עבורם.

כאן המקום להזכיר שמנהל מקרקעי ישראל חולש על 93% מהאדמות בישראל, ושרוב הישראלים לא קנו קרקע אלא לכל היותר חכרו אותה, ושמתוך כלל הקרקעות בישראל, 13% מוחזקות בידי קק"ל – ואלו קרקעות שלערבים ישראלים אין כל דריסת רגל בהם. העברת קרקעות לקק"ל היתה מיועדת ספציפית להפקיע את הקרקעות מהמדינה, שמחויבת על פי חוק להיות שוויונית. לקק"ל, גוף יהודי, אין כל מחויבות כזו.

אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחרת. מיהו זר, על פי הצעת החוק הראשונה? מי שאיננו אזרח או תושב (הגיוני), תאגיד שנשלט על ידי אזרח זר (הגיוני באותה מידה), ו"מי שאיננו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות" – וזה כבר תרגיל מסריח.

ישראל תמיד היתה מדינה אפליינית. מראשית ימיה, היא הבדילה בין אזרחיה באמצעות הבחנה בין "אזרחים מכוח ישיבה", כלומר אנשים שסתם נולדו בה, ובין "אזרחים מכוח שיבה", כלומר יהודים, שעל פי המיתולוגיה הציונית "שבים לארץ אבותיהם". היתה לה בעיה קשה אחת: בתור מדינה שתמיד נפנפה, ומנפנפת עכשיו ביתר שאת, בשואת יהודי אירופה כעילת קיומה, היא התקשתה – מסיבות הסברתיות – להעביר חוקים שאומרים במפורש שיהודים הם אזרחים שווים יותר.

אז צריך היה לומר זאת בעקיפין. הפתרון הוא "זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות", משפט שאפשר לסכם את שש מילותיו במילה אחת: יהודי. אבל שש המילים מאפשרות לחוק, וחוקים ותקנות רבות בישראל משתמשות בפורמולה הזו, להעמיד פנים שהוא איננו מפלה, שהוא רק מעמיד קריטריון; כך, למשל, חלק מהתקנות של הממשל הצבאי בשטחים הכבושים מאפשרות כניסה למקומות מסוימים רק למי שהם "זכאי שבות" – ובכך אוסרות כניסה למקום לא רק על התושבים המקומיים, אלא גם על ערבים ישראלים.

עכשיו מחילה הכנסת את ההגדרה הזו גם על זכויות הקרקע. אם איזה אוליגרך רוסי שחושש ליחסיו עם פוטין, אבל יכול להציג סבתא יהודיה, ירצה לקנות קרקעות – אהלן וסהלן. יהודי צרפתי שרוכש דירה שבה הוא לא משתמש, ומעלה את מחירי הנדל"ן – תבוא מתי שתרצה. סתם ערל, שרוצה לעקור לישראל ורוצה לרכוש דירה? עד כאן. אתה צריך אישור של שר השיכון. ולמה בעצם אתה רוצה לבוא לכאן, שוב? לגזול את בנותינו?

החוק החדש לא ישנה הרבה. הוא רק יקבע את המצב הקיים. רוב האדמות בישראל, כאמור, לא באמת ניתנות למכירה – בדיוק בגלל החשש שמישהו ינסה להשיב אותן לבעליהן המקוריים. אבל החוק החדש הופך את ישראל לעוד יותר יהודית, ומכרסם עוד קצת בעקרון שהיא שייכת לכל תושביה. ראוי לציין שהחוק הזה מועבר על ידי אחת הממשלות היותר חזיריות-קפיטליסטית שכיהנו פה אי פעם, אבל מסתבר שגם בפני ההתרפסות בפני הקהילה העסקית של הממשלה יש גבול – טוהר הציונות חשוב יותר מהאפשרות למשוך משקיעים לעסקאות נדל”ן במדינת ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: מה היה קורה, לדעתכם, אם אחרי חילול של בית קברות יהודי בצרפת, אתר החדשות המוביל במדינה היה שואל את הצרפתים האם לדעתם מדובר ב"ברברים חסרי תרבות או התנהגות לגיטימית"? סביר להניח שהיינו מחזירים את השגריר, יינות צרפתיים היו נשפכים לביוב, ושר החוץ היה מאיים להפציץ את הכור במרסיי. זה בדיוק מה שעשה אתר החדשות המוביל בישראל, טמקא, שהציב את השאלה בעמוד הפייסבוק שלו. שמעתי על click-baiting, אבל זה כבר באמת מופרך.

(יוסי גורביץ)

חלק ניכר מהאש שאנחנו רואים בימים האחרונים הוצתה על ידי שמואל אליהו, רבה של צפת ואיש בעל נטיות משיחיות. הוא הולך ותופס את מקומו כרב המנהיג של הציבור הדתי-לאומי/חרד"לי. הוא הזניק את עצמו, בעקביות, לתודעה באמצעות הסתה כנגד ערבים, בעיקר ערבים ישראלים: תחילה האיסור שפרסם על מכירה והשכרה של דירות בצפת עירו לערבים, איסור שהצית פוגרום, אחר כך קיבלנו את מכתב הרבנים, שהיה התייצבות של 300 רבנים בערך מאחורי אליהו והרחבת הפסק שלו לעשרות ישובים אחרים בישראל. אחר כך פרסם העלון שהוא עורך מאמר שקרא בגלוי להקמת "מחנות השמדה לעמלקים". לאליהו, כמובן, לא קרה שום דבר. ואיך יקרה? שר המשפטים, שהבטיח להשליט פה את חוקי התורה, עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", שעליה מתבסס אליהו בפסקים שלו. אליהו הרשה לעצמו השבוע ללכת עוד כמה צעדים הלאה.

הוא גרר את עצמו לאיתמר, התנחבלות שרבים הרוצחים שיצאו ממנה, כדי להבטיח לעצמו חיפוי מקסימלי, ושם נשא דרשה. מה היה הנושא שלה? חשיבות הנקמה, כמובן. הוא היה זהיר מאד, מטבע הדברים, ונמנע מקריאה ישירה לרצח ולפוגרומים: הוא סמך על כך ששומעיו יבינו את שנאמר בין השורות.

הוא דיבר על "לא לרחם על הגידולים הסרטניים", והקפיד לומר שהוא לא מתכוון לרוצחים עצמם; אלו מבחינתו הם שלוחיו של עם. לא פרטים הרגו אלה את אלה, אלא נציגי עם אחד הרגו נציגי עם אחר, ולכן הנקמה צריכה להיות גדולה הרבה יותר. הוא דיבר על המצב האידיאלי, שהוא המצב של "סוף המגילה" – כלומר, לאחר שיהודי פרס רצחו 75,000 אלף מאויביהם ותלו על העץ את אויבם ואת עשרת בניו. (אגב, פורים, חג הנקמה היהודי, יחול ביום ראשון. נקווה שבמחלקה היהודית של השב"כ לא ישנים יותר מדי.) הוא דיבר על כך שהוא "מקווה" שהממשלה תהיה זו שתבצע את הנקמה, אבל אם לא – יהיו אנשים פרטיים.

לדברי אליהו, אישיות בטחונית כלשהי ביקשה ממנו להתבטא נגד הפוגרומים שמבצעים המתנחלים (תחת שם הקוד "תג מחיר"), אך הוא סירב לעשות זאת. המשמעות של המשפטים הללו, כשהם נאמרים בפומבי, ברורה למדי: מרד.

מרד שמטרתו להפיל סופית את התפיסה – הרעועה ובמידה רבה הצבועה, אבל עדיפה על היעדר צביעות כזו – שיש איזשהו שוויון בין יהודים ולא יהודים בשטחים שבהם ישראל שולטת, בין אם מדובר בישראל גופא ובין אם מדובר בשטחים שישראל מספחת דה פקטו כבר 44 שנה. הפוגרומים כבר לא מוגבלים לגדה: חברי האחים היהודים הציתו כלי רכב של סטודנטים ערבים בצפת – עירו של אליהו, נזכיר שוב – ובריונים יהודים גאים תקפו מלצר ערבי בחתונה בירושלים, ושאר באי המסיבה התעמתו עם השוטרים שניסו להגן עליו. אין פירוש הדבר שהפוגרומים בגדה הפסיקו: הם רק התרחבו.

שמואל אליהו הוא האיש שמנצח עליהם, ולא נראה שרשויות החוק עושות משהו בנידון. על כן מן הראוי לשאול שאלה הסברתית: איך ייראה פרצופה של מדינת ישראל, אם פלסטיני יבצע סיכול ממוקד בשמואל אליהו, ואחר כך יטען – בהנחה, כמובן, שכוחותינו המזוינים יטרחו לקחת אותו בחיים – שהוא בסך הכל פעל כלפיו כפי שפעל שלום שוורצבארד כלפי סמיון פטליורה, לאור העובדה שממשלת ישראל לא יצאה מגדרה כדי להגן על הפלסטינים?

מה צריכה ישראל לעשות כדי למנוע את המצב הלא סימפטי הזה? היא צריכה לעצור את שמואל אליהו כמי ש"מפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דבר שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו […] ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור", עבירה על החוק שגוררת חמש שנות מאסר, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים על תקן פר מועד. במקביל, צה"ל צריך להטיל עוצר על כל התנחלות או מאחז שממנה יוצאים פוגרומצ'יקים. אם זה מצריך גיוס מילואים, לו יהי כן. רק כך תוכיח ישראל שהיא לוקחת ברצינות את חובותיה ככוח כובש.

כל זה מצריך עמוד שדרה והעמדת אלטרנטיבה אזרחית ברורה לגל היהודיסטי העכור שעולה עלינו להטביענו, ועל כן זה כמובן לא יקרה. אבל, כשנמשיך ליפול במדרון, צריך לזכור שהאופציה הזו היתה קיימת – ושהממשלה הנוכחית בחרה שלא לנקוט בה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק.")

ועוד דבר אחד: צבא לבנון דיווח, ויוניפי"ל אישר, שחיילים ישראלים המוצבים על גבול לבנון ידו אבנים כלפי חיילי צבא לבנון ואנשי יוניפי"ל. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לאופן שבו צה"ל הופך למיליציה יהוויסטית, הנה היא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמים ולומר שקראתי והפנמתי את ההערות שלכם.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת עתניאל שנלר (קדימה), שמוצג לעיתים כמתנחל מחמד, לא אוהב את גדעון לוי. התגובה המתבקשת היא לומר לו שייקח מספר: רוב הישראלים לא אוהבים את לוי. הח"מ שומר על אמביוולנטיות בנושא.

עם זאת, שנלר לקח את אי האהדה שלו כמה צעדים רחוק מדי: הוא קורא לשלול את אזרחותו של לוי. מה קרה? ובכן, לוי אמר לאחרונה בכנס בקנדה ש"דרישת ישראל שיכירו בה בהיותה מדינה יהודית – מגוחכת. המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית. הכיבוש הישראלי הוא בבחינת התמכרות, ולכן חברים טובים של ישראל צריכים לעזור לה להיגמל מכך".

לוי, כמובן, צודק בכל ארבע הנקודות שלו. שנלר, בתור נציג המפלגה המושחתת ביותר בכנסת, לא ממש במצב לדבר על שחיתותו המוסרית של המשטר, אבל הוא לא לבד: בימים האחרונים התקבלה החלטה להעמיד לדין את אשתו של שר הבטחון ברק, נילי פריאל, משום שהעסיקה עובדת זרה שבעלה איכשהו אף פעם לא ראה. למרבה הפדיחה, מסתבר שבדרך כלל במקרה של העסקת עובד זר, מעמידים לדין את שני בני הזוג, שהרי כבר נאמר דין אחד יהיה לאביון ודין אחר ליושב אקירוב. לא הפעם. מצד שני, ההילטה הזו מתבקשת – אחרת היועץ המשפטי לממשלה יצטרך להעמיד את עצמו לדין. שמעתי על אנשים שחובשים כמה כובעים, אבל זה באמת יהיה מוגזם.

מה, בעצם, פשעו של לוי? מסתבר שאליבא דשנלר הוא אשם בפשע מחשבה, עבירה כנגד האורתודוקסיה השלטת. "יהודי שיהדותו מתה, הציונות שלו הלכה לאיבוד וזיקתו לישראל מכבידה עליו, ראוי שיוותר על אזרחותו הישראלית וימצא עצמו כאחד מדוברי שונאי ישראל בדרך קבע ובעל דרכון זר, במידה ולא יוותר עלינו, נשמח כולנו לוותר עליו ולהיגמל מנוכחותו," געה שנלר. כלומר, לוי אשם בכך שהוא יהודי, גר בישראל, אבל מעז להיות לא ציוני ולא מי יודע מה יהודי; ואם הוא לא יסיק את המסקנות המתבקשות באופן עצמוני, שנלר וחבר מרעיו כבר יעזרו לו. (במאמר מוסגר, ראוי לתהות אם אכן הדרישה מישראל להפוך לאם לא אור לגויים, לפחות לגחלילית למזרח התיכון, להחליף את האליטה המושחתת שלה בכזו נקיה יותר, ולהפסיק לשלוט בבני עם זר, היא אכן אנטי ציונית; היא אומרת הרבה יותר על האופן שבו שנלר ובני סביבתו רואים את הציונות מאשר על האופן שבו לוי רואה אותה.)

שנלר, כמו יהודים רבים, עוד לא הפנים את משמעותה של ישראל מדינה ולא קהילה. קהילה רשאית להקיא אנשים מתוכה (וקהילות יהודיות עשו זאת לעיתים תכופות, במקרים רבים באופן מזעזע); מדינה איננה רשאית לעשות זאת. היא יכולה, כמובן, להעניש אנשים שעברו על חוקיה, אבל לא משום שעצבנו את תושביה. אזרחות היא זכות מולדת, מוכרת במגילת זכויות האדם הבינלאומית, והגליה כבר מזמן איננה עונש מקובל. שנלר, בעצם, מאשש כל מילה שאמר לוי: מדינה שהיהדות שלה מוגדרת על ידי אנשים כמו שנלר, שאילו חי בימי שקיעת בית ראשון ודאי היה תומך בלהט בהשלכת ירמיהו התבוסתן אל הבור, היא מגוחכת, וידידיה צריכים לעזור לה.

הבעיה עם מתמכרים, במיוחד כאלו עם אישיות כמו של שנלר, היא שהם מרחיקים מעליהם בעקביות את חבריהם, אלו שהיו מסוגלים לעזור להם; ומקרה ג'יי סטריט יוכיח. בסופו של דבר, התמכרותם הורגת אותם – לא לפני שהם תוקפים את אלו שניסו לסייע להם.

טיפוסי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: אני היחיד שמצא את חלוקת השבחים לשייטת על ההשתלטות חסרת הסכנה על ספינת הנשק קצת מוגזמים? הם הגיעו למקום, ביקשו מהקפטן לעלות, קיבלו רשות, עלו, מצאו נשק לעיני הצוות ההמום. עכשיו, זו בהחלט העבודה שלהם והם עשו אותה, אבל שבחים? על אומץ ומסירות? תיעוד וידאו של הרגעים שבהם לוחמינו האמיצים עלו על הסיפון הלא-מאיים? זהו? עצם היכולת לטפס על ספינה בלתי חמושה, ללא התנגדות, בלי תקלות והרוגים מיותרים היא סיבה לשבחים?

הערה מנהלתית: בקרן הטבק והאלכוהול התקבלו שתי תרומות ביממה האחרונה. אני רוצה להודות לתורמים, קראתי את ההערות, ואני תמיד זמין לבירה, על אחת כמה וכמה אם מישהו אחר משלם עליה.

(יוסי גורביץ)

כבר ראינו, במהלך הפוגרומים שמבצעים המתנחלים מדי שני וחמישי בגדה (תחת השם המכובס "תג מחיר"), שצה"ל נוקט עמדה ברורה: הוא לא ממלא את חובתו החוקית, כריבון הצבאי בשטח, להגן על תושבי הגדה מפני המתנחלים. הוא מספיק ריבון כדי להוציא צווי הפקעת קרקעות, צווי מעצר מנהליים וצווי הריסת בתים, אבל כמסתבר לא מספיק ריבון כדי למלא את חובות הריבון.

יתכן שבימים האחרונים עברו חיילי צה"ל מסיוע פסיבי למתנחלים – אבטחה ואספקת שירותים אחרים – לסיוע אקטיבי. מתנחלים מדווחים כי חיילי צה"ל הסבירו להם איך לעקוף את המחסומים שהציבו הם-עצמם, כדי שהמתנחלים יוכלו להגיע לכפר עוורתא ולפרוע בו. הפוגרום בסיוע חיילי צה"ל, דווח, הוכתר בהצלחה.

על פי דיווח אחר, שוטר מג"ב מסר אלה למתנחל ואיחל לו בהצלחה, ועל פי דיווח שלישי חיילי פלס"ר שריון בצומת יצהר ביקשו מהמתנחלים לפגוע בערבים במקומם, כי אותם בולמים מלעשות זאת. שאלתי הבוקר את דובר צה"ל אם הוא מכיר את הנושא, אך עד כה לא התקבלה תשובה.

במשך שנים, כשאנשי שמאל הבהירו שפעילות בשטחים הכבושים קשה להם, הגיב צה"ל בקשקוש קבוע: "צה"ל איננו בוחר את מטרותיו". מי שהכיר את צה"ל ידע שמדובר בבולשיט נקי. יש מטלות שצה"ל יודע היטב איך לא למלא, כמו פינוי מאחזים שאיכשהו תמיד מתפקששים.

עכשיו מתגייס לצה"ל הדור הימני ביותר בהיסטוריה של ישראל, והסימביוזה בין המתנחלים לחיילים מגיעה לשיאה. שתי המיליציות, זו של צה"ל וזו של המתנחלים, מתאחדות ומחליפות תפקידים: המתנחלים מבצעים את המדיניות שהקצינים בשטח רואים באהדה אך לא מעיזים עדיין לבצע בעצמם. השליטה האזרחית בצבא מעולם לא נראתה רפה יותר, מה גם שהממשלה מורכבת בחלקה הניכר מאלמנטים שאוהדים בגלוי את המתנחלים ועוזריהם.

שימו לב לתמונה משמאל (יש עוד אחת כאן). שלט שקורא "חייל יהודי, בעד היהודים", בצבעי הצהוב-שחור של כהנא ובית"ר ירושלים. כמו ה"נתניהו טוב ליהודים" של חב"ד מלפני עשור, הגזענות שבו שקופה. הוא מתנוסס על עמדת שמירה צבאית. אי אפשר היה לתלות אותו שם ללא, לפחות, אדישות מצד החיילים שמאיישים את העמדה. אף קצין לא הורה, ואם הורה לא הקפיד על ביצוע ההוראה, להסיר את השלט הזה. לא נראה שמישהו מעניק לו תשומת לב מיוחדת. כך נראה צבא על סף מרד.

כשהתמרדו יחידות של הצבא הצרפתי באלג'יר, לאחר שדה גול החליט על נסיגה משם, הם קראו לשאר יחידות הצבא הצרפתי להצטרף למרד. החיילים התבררו כרפובליקנים טובים וצרפת לא הפכה ב-1960 לדיקטטורה צבאית. בכלל לא בטוח שזו תהיה התוצאה בישראל: רוב הישראלים לא קיבלו חינוך רפובליקני, הם קיבלו חינוך פולקי. אם כמה יחידות יתמרדו – אלמנטים בחטיבת כפיר כבר עברו את הסף התודעתי, כך נראה – בכלל לא בטוח שיחידות אחרות יצטרפו לדיכוי המרד. גם אם כן, המעבר לשלב הסופי של מלחמת אלג'יר – מחתרת של המתנחלים, שמקבלת סיוע לא לגמרי שקט מהצבא, שטובחת בתושבים האלג'יראים בנסיון לטרפד את הסכמי השלום – נשמע סביר מרגע לרגע.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בעקבות הערה של ידידיה, על פיה יש להעמיד לדין את המתנחלים בפני בית הדין בהאג, עלה לי רעיון: יצירת מאגר מידע של תמונות ושמות של מתנחלים, כדי שייעצרו ויועמדו לדין – בסיוע אקטיביסטים ברחבי העולם – כאשר הם יוצאים מגבולות ישראל. אני בודק כעת את הנושא, ופרטים נוספים יפורסמו, אם וכאשר.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה בזאת להודות לתורם ולומר שבהחלט יש מה לדבר על קפה, כשהוא חוזר.

(יוסי גורביץ)

עקרון בסיסי הוא שאתה לא כותב כשהדם בוער בעורקים; שום דבר טוב לא יצא מזה. במיוחד אם אין לך עורך טוב. בן כספית, אם להיות נדיבים כלפיו, כתב את המאמר שלו שפורסם הבוקר במצב כזה. אשר לעורכים, קשה להאשים אותם – לכותב-כוכב כמו כספית הם יכולים לתקן את הפסיקים, או להשמיט יו"ד מיותרת, אבל לא הרבה מעבר לכך.

כספית קרא לכוחות צה"ל לרצוח אנשים חפים מפשע. הוא קרא להם להרוג את מי שהם חושבים שהם הרוצחים שביצעו את הטבח של משפחת פוגל. כספית קורא להריגתם, תוך מניעה מפורשת של כל הליך חוקי. כלומר, הוא רוצה שקצין איסוף כלשהו יחליט מיהם הרוצחים, וישגר אליהם חוליית חיסול. המטרה שלו היא "הרתעתית": הוא רוצה שמחבלים עתידיים ידעו שאם הם ירצחו אזרחים, הם לא יצאו מזה בחיים. כספית מהדהד כאן את האמירה של יצחק שמיר מסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים: מחבלים לא צריכים לצאת חיים מפיגוע.

המודל של כספית הוא המבצע המיתולוגי של המוסד כנגד המחבלים שביצעו את הטבח במינכן, ב-1972. כספית מתעלם מכך שגם במהלך המבצע הזה הרגו אנשי המוסד מלצר חף מפשע (אחמד בושיקי, בליליהאמר שבנורווגיה), ושישראל שילמה על כך לימים פיצויים. כשחוטבים עצים, אחרי הכל, עפים שבבים. אבל המודל המדויק יותר צריך להיות זה של יצחק שמיר: ראש השב"כ, אברהם שלום, שנתן לאהוד יתום את ההוראה לרצוח את שני העצורים הכפותים מקו 300, טען שקיבל את ההוראה ישירות מראש הממשלה שמיר.

אחרי הכל, צה"ל והשב"כ, כשימצאו את החשודים בטבח, לא ימצאו אותם בלב פאריס. הם יסגרו עליהם בלב שטח שישראל שולטת בו ללא מיצרים, שליטה אווירית וקרקעית כאחד. הם ישלחו, כרגיל, פלוגה כדי לצוד שני אנשים שאפשר להניח שאינם חמושים. ובן כספית רוצה שחיילים ישראלים יירו למוות בהם, גם אם הם לא יגלו כל התנגדות למעצרם.

הכותרת החד משמעית של כספית היא "לחסל את הרוצחים – לא להביאם לדין". "חיסול" הוא מילה מכובסת לרצח. כספית רוצה שצה"ל יאמץ נוהל לרצח של חשודים. ומה יהיה אם צה"ל יטעה? אם השב"כ ימצא את המטרה הלא נכונה? במקרה הטוב, כספית לא חשב על האפשרות הזו לפני שכתב את טורו. במקרה הרע, דמם של חפים מפשע פלסטינים לא מעניין אותו.

והרי זה כל הטיעון נגד עונש מוות: מה קורה כשבתי המשפט טועים ודנים אדם חף מפשע למוות. במצב הנוכחי, לנאשמים יש סיכוי – אפסי, כי הם פלסטינים בבית דין צבאי, אבל ניסים כבר קרו – להוכיח את חפותם. אם צה"ל יאמץ את נוהל בן – יש שאומרים שזה כבר קרה – לא יהיה סיכוי כזה. יתר על כן, התיק יסגר והרוצח האמיתי יסתובב חופשי, עם קצת עזרה מבן כספית.

רגע, תגידו לי, זו מלחמה, מה אתה רוצה? אני רוצה הגיון. אם ישראל ב"מלחמה" עם הפלסטינים, היא לא יכולה להעמיד אותם לדין בבתי דין כאילו ביצעו פשעים. לוחם פלסטיני שהרג חייל ישראלי לא ביצע שום פשע. ובכל זאת, ישראל מתייחסת לאנשים כאלה כאילו היו פושעים. יתר על כן, צה"ל – שוב נדגיש – הוא כוח שולט בשטח, וזו עובדה שיש לה משמעות (עד כמה שצה"ל רוצה להתחמק ממנה) בדיני המלחמה. הוא לא יכול להתייחס לאנשים שחיים בו כאילו הם מאחורי קו מאז'ינו.

* * * * *

לא כותבים כשהדם רותח בעורקים; רצוי גם להזהר בפעולות. צה"ל מעולם לא הטיל עוצר על מתנחלים אחרי הפוגרומים שלהם, אבל – כך מדווחים פעילי סולידריות בינלאומיים – הוא הטיל גם הטיל עוצר על הכפר חווארה. משיחה עם פעיל שנמצא בכפר, שמסר פרטים זהירים ומדויקים, עולה כי צה"ל הטיל עוצר על הכפר ביום שבת בצהרים, שנמשך עד היום בשעה 17:00. החיילים, כמקובל במצבים כאלה – כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים הכבושים – גרמו נזק נרחב לרכוש: משבירת חלונות ומסגרות תמונה בתואנה של "חיפוש", ועד הריסת רהיטים והחדרת חומרים מזהמים למיכלי מים. כמו כן, על פי הדיווח, נרשמו מספר מקרים של אלימות פיזית מצד חיילים – ומאוחר יותר, גם מתנחלים – כלפי התושבים: במקרה חמור במיוחד, הכה חייל אשה בת 80, שפונתה לקבלת טיפול רפואי. במהלך העוצר, עצרו החיילים על פי הדיווח למעלה מ-100 פלסטינים, כאשר הם מחפשים את כל הגברים בין גילאי 15 ו-40. הפעיל לא ידע לומר כמה מהעצורים עדיין מוחזקים על ידי צה"ל. (תגובת דובר צה"ל צפויה להגיע בהמשך ותעודכן כאשר תגיע.)

אם כל זה נראה לכם מוכר, סימן שהייתם פעם חלק ממבצע כזה. אם זה לא נראה לכם מוכר, אבל הפעולה הזו נראית לכם יותר כמו אקציה של הנ.ק.וו.ד. מאשר חקירה משטרתית, ברוכים הבאים לעולם של בן כספית, שבו אין חזקת חפות; ברוכים הבאים לעולם של הכיבוש הנאור, שבו אפשר להחזיק מאות אנשים בלי מים, מזון ותרופות, ואפשר להפעיל אלימות נגדם ונגד רכושם רק בגלל ששניים מהם עשויים להיות חשודים. פעולה כזו פירושה שלכוחות שהגיעו למקום לא היה מידע מודיעיני ששווה את הנייר שהוא כתוב עליו, ושהם נקטו בפעולות "הרתעתיות," או, במילים מכובסות פחות, הטלת טרור. כך זה נראה, מעבר להררי החושך, שעה ומשהו של נסיעה מכאן. אתם לא רואים את זה? אתם לא רוצים לראות.

במשפטי נירנברג ובמשפטים שנערכו לאחר רצח העם ברואנדה, הועמדו לדין גם מסיתים לאלימות ולרצח. אולי בית הדין בהאג צריך להתייחס לא רק לקצינים וחיילים ישראלים שחשודים בעבירה על חוקי המלחמה, אלא גם למעודדים שלהם, נוסח בן כספית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארה"ב גינתה את תכנית הבניה-על-הדם החדשה של נתניהו. כפי שציין איתמר שאלתיאל, רק נתניהו מצליח להפוך פיגוע פלסטיני לגינוי אמריקני נגד ישראל.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הדרישה המשונה לגינוי: דימי ריידר כתב פוסט רגיש, שבו קרא לפעילי השמאל לגנות את הטבח באיתמר. שורה של ארגוני שמאל – משלום עכשיו ועד רבנים לזכויות אדם – גינו אותו, כמו גם הוועדה העממית נגד החומה, אנשי בילעין.

הדרישה הזו, אני חייב לציין, משונה בעיני. היא משחקת לידיהם של אנשי הימין, שטוענים שאנשי השמאל אחראים למאבק הפלסטיני; היא מתכתבת עם הריקוד הסוער של רון נחמן על הדם, שבו דרש לחקור את אנשי השמאל על שותפותם לכאורה בטבח. כאילו מישהו צריך להסביר ברצינות שהוא מתנגד לשחיטה של ילדים; כאילו צריך להסביר שאתה באמת תומך בענישה חמורה של האחראי לפשע, אם ייתפס ויורשע בהליך תקין. גינוי הוא, מבחינה מסוימת, השתתפות באורגיה של ההתקרבנות שישראל הכניסה את עצמה אליה החל מבוקר אתמול, על תקן הדמון שסר מדרכו הרעה ומבקש מחילה. לא תודה, לא מהמתנחלים.

הבהמות: כשקראתי אתמול בבוקר על הטבח, כבר היו דיווחים על מעשי תגובה של מתנחלים, פוגרומים שכרגיל צה"ל לא בלם. אם להשתמש בהגיון של צה"ל, היה צריך להטיל אתמול עוצר על כל ההתנחלויות, כדי למנוע מעשי נקמה. אחרי הכל, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטיל צה"ל עוצר על הפלסטינים, כדי שלא יוכלו לנקום. אתמול צה"ל הוכיח שוב שהוא לא מגן על רוב תושבי הגדה המערבית, בניגוד לחובתו.

ראשי המתנחלים נכנסו להתקף, והתחרו זה בזה מי יהיה פרוע יותר. בגביע זכה, כרגיל, הנציג של אנשי כהנא והרב וולפא בכנסת, מיכאל בן ארי: "אני קורא לממשלה לבצע תג מחיר ולגרש את תושבי הכפר ממנו יצאו הרוצחים ולהחריב את הכפר ולבנות במקום דיור זוגות צעירים יוצאי צבא". בקצרה, בן ארי רוצה עונש קולקטיבי נוסח לידיצה. זבולון אורלב, המתון ממנו לכאורה, האשים את הממשלה בטבח – הטקטיקה הקבועה של המתנחלים, משנות השבעים והלאה – ורצה גם הוא תג מחיר.

הממשלה מיהרה אמש, שעות ספורות אחרי צאת השבת, לקבל את דרישת המתנחלים והודיעה שבעקבות הפיגוע היא תקים 500 יחידות דיור חדשות. לאלי ישי זה לא הספיק, והבוקר הוא דרש שהמחיר יהיה "1,000 דירות לכל ילד".

שמענו המון על המפלצתיות שאין לה חקר – עוד על כך למטה – של הפלסטיני/ים שביצעו את הפיגוע. מה נאמר על מידת אנושיותם של אנשים, שאת חייהם של ילדים הם מודדים בנדל"ן? ילדה בגיל העשרה טובה לדירה בת שלושה חדרים, אבל פעוט בן כמה חודשים – הוא יביא כבר וילה שלמה. ושוב, ראוי להזכיר: זה לא חדש. כך המתנחלים מתנהלים כבר שנים. כל גופה היא מבחינתם נכס עובר לסוחר הנדל"ן. פעם קראו לזה "תגובה ציונית הולמת". אולי צריך לקרוא לזה בשם נכון יותר: עסקת בניה תמורת גוויות.

מה יש לומר על ציבור שעובר במהירות כזו מאבל לאלימות מאורגנת לדרישה לתשלום כופר? חייתי בגוש דן בתקופה שבה הוא שימש כמטרה מועדפת למחבלים מתאבדים. פעמיים עמד ביני ובין המוות הפרש של עשר דקות. אף פעם לא חשבתי שמה שאני צריך לעשות הוא לתפוס את הערבי הקרוב ביותר ולשרוף את רכושו או לתקוף אותו פיזית. ולא הייתי לבד. חטפנו, חשקנו שיניים, והקפדנו לא לילל. המתנחלים, מצד שני, השתלבו הרבה יותר מדי במרחב: פעם הפלסטינים היו אלו שהיו מתרברבים בגוויות ישראליות מגואלות בדם, והיום אלו המתנחלים. כשזה המצב, קצת קשה לי להתייחס באהדה לדרישות שלהם שאצטרף לאבל שלהם. מצטער, טינפתם אותו – ובזמן שיא.

בני שטן: התקשורת הישראלית העדיפה, אתמול והיום, להתייחס לרוצחי בני משפחת פוגל כאל מפלצות בדמות אדם. השיא היה בטור מזעזע במיוחד שכתב גלעד שרון, האיש וחיפושי הגוגל המכניסים, ב"ידיעות אחרונות". לדברי שרון, "אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה." אחרי זה מעיז ראש הממשלה לדבר על "הסתה פלסטינית". הנשיא פרס נער ש"זהו מעשה המעיד על היעדר צלם אנוש ואין דת או אמונה בעולם המתירות מעשי זוועה כאלה". כנראה שהוא לא קרא את "תורת המלך", שלא רק מתיר אותם אלא גם ממליץ על ביצועם.

אין, כמובן, חיות דו רגליות. יש רק בני אדם, ורובם מסוגלים למצוא רציונליזציות למעשיהם. מי שהכניס את הביטוי "חיה דו רגלית" לעברית מדוברת היה מנחם בגין, ששלח לאחר מכן את חיל האוויר לכתוש את ביירות במשך חודשים. מלחמת לבנון עלתה ללבנונים בלא פחות מ-17,000 הרוגים (מספר שלא כולל את הלוחמים הפלסטינים והסורים שהרגה ישראל, שמספרם נאמד בכ-9,798. סך כל ההרוגים הישראלים מטרור פלסטיני מאז הקמת מדינת ישראל ועד יציאתה של ישראל למלחמת הברירה ההיא עמד על פחות מ-500. לבגין לא היתה בעיה להרוג 34 לבנונים על כל אחד מהם. בכל מלחמות ישראל, היא לא איבדה חמישית ממספר האזרחים הלבנונים שהרגו בגין ושרון בקיץ 1982. ובגין היה מההגונים שבראשי הממשלה של ישראל.

רגע, מה אתה משווה? יש בכלל איזה ישראלי שהיה רוצח ילד פלסטיני? ודאי שיש. צריך רק קצת זכרון. מחתרת בת עין ניסתה להפעיל עגלת נפץ ליד בית ספר פלסטיני לבנות. הם זוכו מרציחתם של שמונה פלסטינים, ביניהם ילד. אבל מישהו הרג את האנשים האלה. שניים מהקושרים נידונו ל-15 שנות מאסר, אחד מהם לשמונה, ושניים אחרים לשנתיים מאסר. רכז הבטחון בהתנחלות הדר בית"ר, נחום קורמן, הורשע בהריגתו של הילד הפלסטיני בן העשר חילמי שושא, לאחר שחבט בו בקת אקדחו. קורמן ריצה שישה חודשי עבודת שירות (!). פנחס ולרשטיין, מיקירי מועצת יש"ע, רדף אחרי ילד פלסטיני, רבאח ר'אנם אחמד, שבו חשד שהשליך אבנים על מכוניתו, וירה בו למוות. מטבע הדברים – ולרשטיין הוא יהודי ומתנחל – הוא לא הואשם ברצח אלא רק בהריגה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, וריצה ארבעה חודשים של עבודות שירות.

קורמן ו-וולרשטיין, ובמידה פחותה גם אנשי מחתרת בת עין, אומצו על ידי הציבור שלהם. מסתבר שאם אתה יהודי שיורה בגבו של ילד פלסטיני נמלט, חובט בראשו עם קת אקדח, או סתם מתכנן להעלות אותו בסערה השמימה עם מטען חבלה יחד עם כל בני כיתתו, אתה לא חיה דו רגלית, אתה מאושיות הקהילה.

אשרי, יתום אני: קשה לזכור מתי בפעם האחרונה יצא בנימין נתניהו בריקוד סוער כל כך על הדם. אני חושב שצריך להרחיק עד הפיגוע בקו חמש בתל אביב, בימי ממשלת רבין. אז האשים נתניהו את הממשלה באחריות לפיגוע. מטבע הדברים, זה לא הקו שלו היום.

סוף סוף, מתקבל הרושם, מצא נתניהו את התירוץ לא לעשות כלום מבחינה מדינית, מצא את מה שיאפשר לו לחמוק מלשאת עוד "נאום למך" – כלשון הזהב של דורון רוזנבלום – ריקני שבו ינסה לדחות את הקץ. אבן כמו נגולה מליבו: היה פיגוע! ניצלנו! שוב חוזרת ישראל ומוכיחה שלעולם היא סרבנית שלום: אם אין טרור, אין סיבה לשיחות עם הפלסטינים; אם יש טרור, הרי שזו סיבה חזקה מאין כמוה שלא לשאת ולתת.

נותרה רק אפשרות סבירה אחת לסיום הסכסוך: התנגדות פלסטינית בלתי חמושה. אין כמוה לחרפן את ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארגון "יש דין" ניהל בחודשים האחרונים תכתובת עם הפרקליט הצבאי הראשי, בבקשו ממנו לפתוח בחקירת מותה של ג'וואהר אבו רחמה. במכתב התשובה של הפצ"ר הוא דחה את הבקשה, ובאופן משונה דרש שאנשי "יש דין" יספקו לו ראיות כדי לפתוח בחקירת מצ"ח. אז החקירה ההיא של המוות, זו שצה"ל מנהל כבר כמעט שלושה חודשים? זו לא חקירת מצ"ח, כלומר חקירה מקצועית, אלא סתם תחקיר מבצעי. יתר על כן, עורך הדין מיכאל ספרד, שנמצא בקשר עם משפחת אבו רחמה, מדווח שעד כה, צה"ל לא זימן עדים פלסטינים. החקירה הזו, אם כן, צפויה להמשך עוד הרבה, הרבה זמן. עד שנשכח מהסיפור, ככל הנראה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

משטרת ירושלים – אותה משטרה שמעסיקה את דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'") הידוע לשמצה בתור "יועץ לענייני ערבים" – ממשיכה בנסיונותיה להטיל אימה על המפגינים בשייח' ג'ראח, ולדכא הפגנות חוקיות לחלוטין. היום, אגב, נכח רק שוטר אחד בהפגנה, שסירב לומר מה קרה להיערכות המסיבית הרגילה של המשטרה. ההפגנה עברה ללא כל אלימות. אולי זה מה שצריך לעשות תמיד: לסלק את השוטרים מהמקום.

לאחר שבשבוע שעבר הגיעו הקלגסים עם מסכות סקי וללא תגים, כדי שיוכלו להפעיל אלימות ללא חשש זיהוי, זימנה המשטרה השבוע קבוצה של פעילים לחקירה. שרה בנינגה, אחת ממנהיגות התנועה, נחקרה בחשד לביצוע שתי עבירות: הסתה וחתרנות. סעיף ההסתה הופעל, משום שלאחרונה נשאה בנינגה נאום בכנס ג'יי סטריט ובו קראה לסולידריות עם המפגינים במצרים. כנראה שמבחינת משטרת ישראל, אם אתה מתנגד למשטרים רודניים תומכי ישראל, זו סיבה לחקירה.

הסעיף השני היה מטריד יותר. בנינגה הואשמה בחתרנות, משום שבמהלך ההפגנות בשייח' ג'ראח היא השמיעה קריאות בגנות המתנחלים וההתנחלויות, וכינתה אותם "גנבים". כלומר, לדברי משטרת דורון זהבי, אם אתה מעז לומר שהמתנחלים יושבים על אדמות גזולות, אתה עושה מעשה חתרני. החקירה של בנינגה לא היתה מקרה בודד: פעילים אחרים בשייח' ג'ראח דיווחו על חקירות דומות.

עכשיו, ספק גדול אם החקירות הללו יבשילו לכדי כתב אישום. ואם הן יגיעו לכדי כך, סביר להניח – בהתחשב בהיסטוריה של פעילות המשטרה נגד ההפגנות שם – שבית המשפט יזרוק את ההאשמות מכל המדרגות. אבל בינתיים שורה של אנשים ילמדו לקח: שאם הם ינקטו פעולה פוליטית שאיננה נושאת חן בעיני השלטונות, יבולע להם רע. זמנם יבוזבז, הם יצטרכו להיחקר, אולי יצטרכו לשכור עורכי דין, וכל אימתו של ההליך המשפטי תרחף עליהם – הכל בגלל שניצלו את זכותם החוקית להתנגד לפעילות המשטר, זכות שבתי המשפט הגנו עליה פעם אחר פעם ונזפו במשטרה בעקביות על הפרתה.

משטרת דורון זהבי, שמנסה בעקביות לשבור את ההפגנות ומתייצבת בעקביות לצד המתנחלים, מנסה לעודד כאן את היצר הבסיסי של האזרח: לא להתנגד. עצם ההגעה להפגנה היא טרחה. צריך לצאת מהבית, לנסוע ליעד שלעתים הוא רחוק, וכל זה עבור מטרה שספק אם תושג. אם מוסיפים לכל זה את הפחד ממעצר, את הידיעה שלמשטרה אין בעיה לעצור אנשים, פעם אחר פעם, ולהתעלם בבוז מנזיפות בית המשפט (מתי יועמד מפקד המשטרה במקום לדין על בזיון בית המשפט?), את העובדה שפתיחת תיק פלילי פירושה אובדן היכולת לקבל תעודת יושר ואת העובדה שכמעט אי אפשר לסגור תיק פלילי, מובן מה מנסים שוטרי דורון זהבי לעשות: להרתיע אנשים מלנצל את זכותם החוקית.

זכות שלא עומדים עליה, אובדת. דורון זהבי, יועץ למשטרת ירושלים, מבין בשלילת זכויות אדם יותר מרוב מוחלט של תושבי ישראל. אם תצליח המשטרה לשבור את המפגינים בשייח' ג'ראח, זה יהיה אות לישראלים שעדיין אכפת להם מספיק כדי לצאת מהבית שאין טעם, שהחוק ובתי המשפט לא יכולים להגן עליהם מפני הקלגסת. וזו סיבה טובה מספיק להגיע להפגנה הבאה. למעשה, זו סיבה טובה מספיק לפרק את משטרת ירושלים, כגוף שמסכן אקטיבית את הדמוקרטיה הישראלית. לא שזה יקרה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק". תמונות מההפגנה היום אפשר לראות כאן.)

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם – כמו גם למפגינה שהגישה לי טבק כתרומה בשייח' ג'ראח.

(יוסי גורביץ)

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)