החברים של ג'ורג'

מאוחר, מאוחר מדי

יוסי ביילין הולך הביתה.

אחד האנשים המחושבים, הקרים והציניים שבפוליטיקה הישראלית, שני רק למורהו שמעון פרס, מותיר אחריו אדמה חרוכה. נעמה כרמי עמדה יפה על האשליה שבה חי ביילין, כשהוא אומר שהוא "הציל את מרצ".

הבחירות הפנימיות במרצ ב-2004, בהן בחרו אנשי מרצ בביילין על פני רעו הטוב ממנו, רן כהן, פגעו בה פגיעה ממשית, ומכמה סיבות. ראשית, ביילין הוא פחות או יותר האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית (בסיבות לכך אגע מיד); אני יודע על לא מעטים שבחרו שלא להצביע למרצ משום שהוא זה שעמד בראשה, אני ביניהם.

שנית, הבחירה בביילין היתה הוכחה לניתוק מרתיע מהמציאות הפוליטית. צריך לזכור: הימים ימי דמדומי הפיגועים הגדולים, מחבלים מתאבדים עדיין מצליחים לחדור מדי פעם לישראל, הכלכלה התחילה להתאושש מההתרסקות של שנות האינתיפאדה – תוך שהיא משאירה מאחורי מאות אלפי חללים. בנקודה הזו, יכלה מרצ להניף את הדגל החברתי ולהפוך לתנועה רלוונטית, או להמשיך בהזיות ז'נבה, שה"הפגנה הווירטואלית" שלה היתה אחד הדברים הנלעגים ביותר שייצר השמאל הישראלי. היא בחרה בז'נבה ובאי רלוונטיות. פעם היו לה 12 מנדטים. ביילין קיבל אותה עם שישה. הוא מחזיר חמישה.

שלישית, ביילין לא היה חבר כנסת בעת שנבחר. הוא היה חסר כל מעמד חוקי. זה לא הועיל לו, בין השאר משום שהוא חדש זה מקרוב בא במרצ, לאחר שנבעט ממפלגת-האם שלו. הקדנציה שלו ממילא התחילה רע.

וכל זה מחוויר לעומת אישיותו של האיש. לאחר שפואד בן אליעזר חיסל אותו בפריימריז של 2002, הוא ערק מהעבודה למרצ – ומיהר להכריז ש"חזרתי הביתה". אין ספק שביילין היה סמל שמאלי במפלגת העבודה במשך שנים; אבל ההצהרה הזו מעלה תהיות. אם הבית שלך נמצא במפלגה אחרת, מה עשית במפלגת העבודה של סנה ופואד וברק ופרס כל אותן שנים? שימשת כסוס טרויאני, מקדם עמדות של מפלגה אחרת?קר, מחושב, מנוכר: יוסי ביילין, 2006
אין ספק שיוסי ביילין מבריק. השיחה היחידה שלי איתו היתה תענוג אינטלקטואלי צרוף ונדיר, משפטים שמשלימים זה את זה, ציטוטים משנות החמישים שמושלכים לחלל האוויר ונקלטים מיד. אבל נראה שכמו אנשים מבריקים אחרים, הוא לא כל כך מעריך את האחרים שסביבו. הנחת היסוד שלו, לאורה פעל כל חייו הפוליטיים, היא שהוא יודע מה העם צריך – ומה העם חושב על זה, זה פחות חשוב.

כך קיבלנו את הסכמי אוסלו, שהיו דבר לוגי כל כך – אבל ההגיון הקר לא הביא בחשבון אנשים כמו ברוך גולדשטיין ויחיא עייאש, עם תפיסת מציאות אחרת לחלוטין, זו שחיה במתח משיחי גבוה וזו שתרה אחר הח'ליפות האבודה, זו הנשבעת בשברי רסיסי אורות ובקדושה נסתרת מן העין, וזו שהקוראן הוא חוקתה, הג'יהאד דרכה, השאהידה מטרתה הנעלה ביותר.. הן היו לא הגיוניות; הן לא נקלטו; והן גברו על האינטלקט הצונן, האירופי, הזר בסופו של דבר.

וכשאשליית אוסלו קרסה אל תוך המציאות של גולדשטיין ועייאש, אל המציאות של הקריצות של ערפאת מצד אחד ואלופי צה"ל מצד שני, כשנתניהו עמד לנצח ב-1996, הפציר ביילין בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לידי הרשות. אחר כך לא נוכל, אמר. כלומר, הוא הכיר בכך שהרצון העממי דחה את תכניתו, אבל לא היה די בכך כדי להביא אותו לקבל את רצון העם. השלום היה חשוב מן הדמוקרטיה.

והרי זה כל סיפור אוסלו בקליפת אגוז: בוז לרצון העממי; שטיקים; קריצות; שקרים לכנסת; שוחד לפליטים פוליטיים; הריסת המרקם הדמוקרטי כדי לקדם את אשליית השלום. אשליה – מפני שרבין ופרס לא היו חזקים דיים כדי להסיר התנחלויות, ומפני שערפאת לא היה חזק דיו כדי לשבור את האחים המוסלמים. תוצאת השקרים הללו היתה הריסת מחנה השלום בשני הצדדים: הפלסטינים לא קיבלו מדינה ולא הסרת התנחלויות, הישראלים לא קיבלו שקט, והעם בשני הצדדים איבד את האמון בהנהגתו.

לכל זה נוספה תחושה אינסטינקטיבית בקרב העניים שהשלום הזה בעצם לא יקדם אותם: התוצאה הראשונית שלו היתה העברתם של מפעלים מישראל לירדן, וכריתת מטה לחמם של ישראלים רבים. לא היה "דיווידנד שלום"; היה רק תשלום. הצמיחה, כבר אז, הוגבלה לסקטורי ההיי-טק והפיננסים.

ביילין, ששימש כסמן הימני במרצ מבחינת תפיסתו החברתית, לא הבין את הבעיה. הוא לא הבין את הקשר בין אי שביעות הרצון הכלכלית ובין התחושה – שעליה רכב היטב בנימין נתניהו – שהשלום הבעייתי מאד משרת רק את האליטות.

ואחר כך היתה יוזמת ז'נבה. הפעם גירד ביילין את גבולות הבגידה: אדם חסר כל מעמד רשמי בציבוריות הישראלית – לא שר, לא חבר כנסת – ניהל משא ומתן עם שר של רשות, שלכל דבר ועניין היתה נתונה במלחמה עם ישראל. במדינה דמוקרטית, יש רק גוף אחד המוסמך לשאת ולתת: הממשלה הנבחרת. ביילין עקף אותה בגסות, וחתר תחת עמדתה – השגויה, לדעתי, אבל זו עמדתה והיא הממשלה, וזה היה מעשה שלא ייעשה.

רן כהן הוא כל מה שביילין לא. הוא מחוספס, ישיר, מלא חיות. הוא הדרך שהשמאל הישראלי יכול היה ללכת בה, ולא הלך. ראיתי אותו עולה בקפיצה על במה, בחדר מלא מלמולים קלושים של דעיכה, ומשנה את האווירה בכמה משפטים ברורים וקצרים. אולי הוא יוכל להפיח רוח בעצמות היבשות הללו.

אולי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)