כל מה שיכול היה להשתבש בפרשת מציתי בית הספר הדו לשוני, השתבש

אתמול (ג’) הודיעה הפרקליטות על העמדתם לדין של שלושת החשודים בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, שלושת פעילי להב”ה יצחק גבאי, נחמן טוויטו ושלמה טוויטו. ונראה שכל מה שיכול היה להשתבש בסיפור הזה אכן השתבש.

נתחיל מהבסיס. שלושת הנאשמים הוחזקו מספר ימים ללא גישה לעורך דין. המטרה של מניעת עורך דין מחשוד היא פשוטה: לשבור אותו כדי שימסור הודאה. המהלך הזה הוא שלילת זכות יסוד של חשוד. הנחת היסוד היא שלמערכת המשפט יש כוח עצום כלפי עציר, ושהכוח הזה מצריך ריסון. היכולת לפגוש עורך דין שיסביר לחשוד את זכויותיו היא אבן הראשה בתפיסת הריסון. ללא ידיעת זכויותיו, הוא מסתכן בהפללה עצמית. שלילת היכולת לפגוש עורך דין מיועדת לעשות בדיוק את זה: לשכנע את העציר שהוא נשכח, שאין לו זכויות, שמוטב לו לחתום על מה שרוצים שיחתום כדי להגיע לבית משפט. רבים מאמינים שאם הם מוסרים הודאת שווא, הם יוכלו לחזור ממנה כשיגיעו לפני שופט. ספק אם יש אמונת הבל מסוכנת יותר. בישראל, ההודאה היא מלכת הראיות. אין חזרה ממנה. מספר המקרים שבהם קיבל בית משפט ישראלי במשפט זוטא שהופעל לחץ בלתי סביר על עציר לגביית הודאה הוא אפס (0).

העובדה שבתי המשפט נותנים אמון כזה בהודאות, ודוחים כלאחר יד אלפי פעמים את טענתם של עצירים שהם עונו או שהופעל נגדם לחץ בלתי סביר, אומרת דרשני על הסיכוי שלכם לקבל צדק ממערכת המשפט הפלילית. יש לציין שהתרגיל של מניעת עורך דין מחשוד יעיל במיוחד נגד מי שאינם עבריינים: העבריין המנוסה כבר יודע לסתום את הפה, הוא מכיר את זכויותיו.

הסמכות לשלילת עורך דין מחשוד תלויה בחשד שהוא ביצע עבירה בטחונית. אבל, ראה זה פלא, אין כל שריד לעבירה בטחונית בכתב האישום שהוגש נגד גבאי והאחים טוויטו. כלומר, המשטרה והמשטרה החשאית טענו בפני בית המשפט שבוצעה כאן עבירה בטחונית, כשאין להם ראיות לכזו – וזאת כדי לקבל את הסמכות לרסק את זכויותיהם של החשודים. אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות או מקרה, אלמלא זכרנו שזה בדיוק מה שקרה ליהודה לנדסברג. גם הוא היה חשוד ב”תג מחיר,” גם במקרה שלו הצליחו המשטרה והמשטרה החשאית למנוע ממנו עורך דין בתואנה “בטחונית” – וגם במקרה שלו, בכתב האישום לא היה זכר לעבירה בטחונית. היתה עוד שורה של מקרים אחרים שבהם מנעה המשטרה מחשודים באחת הקטגוריות של טרור יהודי – “תג מחיר” – פגישה עם עורך דין בתואנה בטחונית. אני לא מצליח לחשוב על עוד כתב אישום שיצא מהמהלכים הללו. אולי הגיע הזמן ששופט המעצרים הממוצע יכיר את החומר בערך כמו בלוגר ויודיע שלמשטרה החשאית שאלא אם יש לה הוכחות יוצאות דופן לעבירה בטחונית, הוא לא מאשר את הבקשה החריגה-לכאורה-ושגרתית-בפועל שלה.

ואם נעבור מהפגיעה בזכויות החשודים לפגיעה בציבור, הרי שלא רק שכתב האישום לא הכיל סעיף בטחוני למרות שמניעת עורך הדין מהחשודים היתה בשל חשד לעבירה בטחונית, הוא גם לא הכיל סעיף של פשע שנאה. החוק הישראלי מכיר בפשעי שנאה: תיקון לחוק העונשין שהועבר בשנת 2004 קובע (סעיף 144ו’):

“העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.”

מדוע הפרקליטות לא דרשה את הענישה החמורה יותר? מתגנב החשד שהבעיה שלה היא כפולה. קודם כל, נראה שיש לה ספק ביכולתה להוכיח את ההאשמות. היא מאשימה את השלושה בהצתה, פריצה, והשתחתת פני מקרקעין; בנוסף, גבאי מואשם גם בנהיגה ללא רשיון ובנשיאת סכין. כשאתה כולל בכתב האישום שלך נהיגה ללא רשיון, זה נראה מאד כאילו אתה זורק על החשודים כל מה שיש לך בתקווה להגיע להסדר טיעון – כי הראיות שלך לעבירות החשובות יותר לא משהו. אם אתה רוצה להגיע להסדר טיעון, אתה לא מכניס פנימה את סעיף פשע השנאה, כי הוא מכפיל את העונש ולך תסביר אחר כך למה הסרת אותו.

כלומר, במקרה שנטען שהוא פשע שנאה שאין מובהק ממנו, הפרקליטות לא מפעילה את סעיף השנאה. היא אומרת למציתים הבאים שאין להם ממה לפחד: הם לא יקבלו את הענישה החמורה יותר.

ואם זה לא היה מספיק, אז יש לנו את פרשת איציק הלפרין. כזכור, הכתב של הערוץ הראשון שנחשד בתמיכה בכהניסטים פרסם כתבה עמוסת השמצות על בית הספר הדו לשוני, והכתבה הזו הובילה ישירות להצתה: החשודים ראו את הכתבה ואמם של האחים טוויטו הביעה תמיכה בארגון להב”ה, כשהיא אומרת “גועל נפש יהודים וערבים שלומדים ביחד.” כפי שכבר ציינתי, המוקד בפרשה הזו הוא החשש מ”התבוללות.”

אבל הפרקליטות לא מתמקדת בכך. אחרי הכל, אם היא תגדיר את המאבק ב”התבוללות” כסיבה לפשע, היא תחתור תחת קיומה של המדינה היהודית. זו הרי מוציאה סכומים גדולים על “מאבק בהתבוללות.” אי אפשר להתעלם מזה – המציתים השאירו כתובות ברורות מאד – אבל צריך לטשטש את זה. אז מה עשתה הפרקליטות? כתבה בכתב האישום ששלושת המפגעים יצאו לדרכם, בין השאר, “לאחר שנודע לנאשמים כי התקיים בבית הספר הדו לשוני בירושלים טקס לזכרו של יאסר עראפת מספר שבועות קודם לכן.”

“נודע.” כלומר, יש עובדה מתועדת – טקס לזכרו של יאסר ערפאת בבית הספר הדו לשוני – ומשנודע למפגעים על כך, הם נמלאו זעם והחליטו לנקום את נקמת כבוד העם המחולל.

יש רק בעיה אחת: לא היה טקס כזה. לא היה ואפילו לא משל היה, רק הזיה של כתב טלוויזיה גזעני, איציק הלפרין, שכמובן לא ישלם מחיר על חלקו בפשע הזה. והנה באה הפרקליטות והופכת את השקרים של הלפרין לעובדה משפטית. ספק אם להב”ה יכלה לחשוב על מהלך מוצלח יותר מקבלת גושפנקא של הפרקליטות.

אם זה מה שאתם מסוגלים לעשות כנגד פשעי שנאה, אולי כדאי שתפשטו את הגלימות ותלכו הביתה. אתם רק מוסיפים על הפשע, רק גורמים נזק.

ועוד דבר אחד: בית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי מצא שההכרזה על החמאס כעל ארגון טרור נעשתה ללא ראיות מספיקות, אשר על כן הוא הורה רשמית על ביטולה ופרקטית השאיר את ההנחיה בפועל תוך שהוא נותן לאיחוד שלושה חודשים לספק ראיות. הדיונים בתיק הזה נמשכו ארבע שנים. יש אחד, בנימין נתניהו, ששימש לגמרי במקרה כראש ממשלה במהלך השנים הללו ושהיה לו את כל הזמן בעולם לפעול בנושא – למשל, להנחות את משרד החוץ לאסוף תצהירים מראשי שירותי המודיעין האירופאיים ולהגיש אותם לבית הדין – אבל החליט שלא לעשות זאת. היום הודיע נתניהו – ההוא שבמשמרת שלו הוכרז החמאס כלא-ארגון-טרור – ש”האירופים לא למדו את לקחי השואה.” מה הקשר לשואה? אין ולו קשר קלוש, אבל אולי, אם לשלשת עופות ינופף בדחליל המרקיב הזה, לא תשימו לב לפאשלה שלו. זה מה שהאיש הזה חושב על התבונה שלכם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)