זה הכיבוש, טמבל: בהנחה שהפלסטינים יואילו להתייחס לתכנית ג’ארד (זהירות, מסמך נלעג) שתפסה כותרות מוגזמות וספינים יוצאי דופן, הם צריכים לדחות אותה על הסף. הסיבה לכך פשוטה מאד: מעבר לכל הקשקשת שהמסמך עמוס בה, והדיבורים חסרי התוחלת על מדינה פלסטינית בלתי אפשרית, המסמך משאיר על כנו, לעולמי עד, את השליטה הבטחונית הישראלית בגדה המערבית. (עמ’ 11-12) שליטה זו אמורה להמשך גם לאחר שחזירים יעופו ותוקם המדינה הפלסטינית – מהלך שמותנה רשמית בהסכמתה של ישראל.

כלומר, הכיבוש – המחסומים, הפלישות הליליות לבתים, החטיפות על ידי המשטרה החשאית, העינויים – ישאר איתנו, על פי התכנית הזו, גם אחרי שכל הדור הזה ייאסף אל אבותיו. הפלסטינים יהיו העם היחיד בעולם שנתון לשליטה צבאית של אחר. תכנית ג’ארד-נתניהו (שממילא מכילה המון טקסטים שמועתקים מדברי נתניהו) היא דרישת כניעה, היא לא הסכם שלום. וזה בערך כל מה שצריך פלסטיני מהגדה או הרצועה לדעת עליה.

הסכם ג’ארד-נתניהו מועיל בנקודה קריטית אחת: הוא מחסל את האשליה שהסכם אוסלו שמחרחר את נשמתו כבר 25 שנים יכול להביא לשלום או לעצמאות פלסטינית. בפני הפלסטינים נותרה אופציה אחת: לדרוש קבלת אזרחות ישראלית על כל השטח שאמור להשאר בשליטה בטחונית ישראלית.

אגב, העמודים שמתייחסים לבטחונה של ישראל? הם לא אומרים שום דבר על בטחונם של הפלסטינים. רשמית, ישראל אמורה לטפל בנושא. אבל אנחנו כבר יודעים כמה היא יעילה בכך. אגב, אם מישהו חושב שההסכם הזה יועיל בטחונית לישראל, כדאי שיחזיר לנעמה יששכר את הבוף. צה”ל כבר מודיע שהגבולות החדשים, הפתלתלים, יצריכו עוד חמישה גדודים. חמישה גדודים שאין לו. כבר עכשיו רוב הסד”כ של צה”ל מופנה לדיכוי הפלסטינים. אם אכן יגיע הסיפוח – בינתיים ג’ארד שפך מים צוננים על ההתלהבות של שגריר יש”ע בישראל, פרידמן – עוד ממנו יופנה לשם. עוד חיילים-לכאורה יהיו קלגסים בפועל. והמשמעות תהיה עוד חיכוך עם אוכלוסיה פלסטינית, שבתורו יגביר את רצון הנקמה והמרי.

אבל כן, שכחתי: ג’ארד ונתניהו לא מתייחסים אל הפלסטינים כבני אדם, אלא כילידים שאדון לבן טוב צריך לשלוט בהם ביד רמה ובפטרנליזם.

פשע: עמוד 17 של התכנית קובע שישראל תהיה רשאית להעביר לפלסטינים את שטחי המשולש, שמאכלסים מאות אלפי אזרחים ישראלים. אף שביחס למובלעות הפלסטיניות בשטח ישראל ולמובלעות הישראלית בשטח המיועד לפלסטין מקפיד המסמך (עמ’ 16) לומר שהתושבים בהם יחזיקו באזרחות הולמת (ישראלים באזרחות ישראלית, פלסטינים באזרחות ריקה פלסטינית), הסעיף הזה נשמט מעמוד 17. קשה לראות בכך השמטה מקרית.

נתניהו מקפיד כבר שנים שלא להסתייג מהתכנית של ליברמן להעברה לפלסינים של שטחי המשולש. הוא אף התבטא בעבר שמדובר בתכנית חיובית. זו הפעם הרשמית, עם זאת, שהרעיון הזה מופיע במסמך רשמי שמקובל על ידי ממשלת ישראל. יתכן שזו תהיה הנקודה החשובה ביותר במסמך ג’ארד-נתניהו: זה היום שבו אמרה מדינת ישראל באופן רשמי לתושבים לא יהודים שלה שהם מבחינתה מטען עודף ושבכוונתה להפטר מהם בהקדם האפשרי.

לצורך כך, הימין היהודי, שמקדש את ה”ריבונות”, מוכן לוותר במהירות על חלקים ריבוניים של מדינת ישראל. כי בסופו של דבר, בישראל המונח “ריבונות” (או “משילות”) הוא שם קוד לעליונות יהודית.

צריך להבהיר שהתנגדות לתכנית הזו צריכה להיות חריפה וחסרת פשרות. אזרחות היא לא קליפה ואנשים הם לא סחורות. נסיונות לשלול מאזרחי ישראל את זכויותיהם ומקום מגוריהם צריך להיענות בשביתה כללית ובמידת הצורך, גם באמצעים חריפים יותר. הראשון שבהם צריך להיות פניה להאג כדי להגן על זכויותיהם.

חבלה במשפט הבינלאומי: יש אווירה של חוסר רצינות בתכנית הזו. למשל, בעמוד 13, נטען ש”ריבונות היא מושג אמורפי שהשתנה עם הזמן […] התפיסה שריבונות היא מונח קבוע ומוגדר באופן ברור היתה אבן נגף במו”מים קודמים.” התפיסה הפריכה של ריבונות מופנית כלפי הצד הפלסטיני; הריבונות הישראלית דווקא מוגדרת בקווי פלדה.

המסר שעובר כחוט השני לאורך המסמך הוא זלזול במשפט העמים שהתפתח לאחר מלחמת העולם השניה. התפיסה שאסור למדינות לתפוס שטחים של אחרים, התפיסה שאסור לכוח כובש להעביר אוכלוסיה לשטח שנכבש, התפיסה שכוח לא יכול לשנות גבולות – העקרון שמכוחו יצאה ארה”ב למלחמה בקוריאה ולמלחמה נגד סדאם חוסיין ב-1991 – ושלגיטימיות מושגת מהסכמת הנשלטים, נזרק כאן לפח.

המשפט הבינלאומי מלא פגמים כרימון. העובדה שלמעצמות יש זכות ווטו במועצת הבטחון היא אחד הפגמים הבולטים. הקמתו של בית דין בינלאומי חלש מאד היא בעיה אחרת. אבל מה שעולה מהמסמך הזה הוא השלכת ההגנות הקלושות שיש לחלשים מפני החזקים לפח. חזרה לתפיסות הלאומיות של 1933. זו, כמובן, עמדה שנוחה מאד לוולדימיר פוטין ולאינטרנציונל השחור שהוא מוביל, וגם למעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה, סין העממית. היא נוחה לכוחות הריאקציונריים ששולטים כרגע בארה”ב ולמותר לציין, לאלה ששולטים בישראל. הישראלים, בכלל, תמיד העריצו כוח. נתניהו נוהג לומר שכל מה שחשוב הוא כוח.

החתירה הזו תחת המשפט הבינלאומי מגיעה בתקופה פרה-קטסטרופלית, כשאסון שלא ניתן בכלל לדמיון מתרגש עלינו: שינויי האקלים צפויים לערער את העולם כולו, וקרוב הרבה יותר משחשבו לפני עשור. בתקופה הזו, שבה יידרש שיתוף פעולה יוצא דופן בין מדינות, מתייצבת ישראל בצד שעושה כמיטב יכולתו להפוך את אומות העולם לסתגרניות וזעופות זו לזו. אם מישהו יזכור את ג’ארד ונתניהו, זו כנראה תהיה הסיבה שבשלה ייזכרו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)