הפליטים הסורים מצביעים, שוב, על כך שהתירוץ הבטחוני של ישראל הוא רק תירוץ – המדיניות שלה היא שנאת אדם
האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר לאחרונה שלישראל אסור לקלוט פליטים סורים – משבר הפליטים, לדבריו, הוא עניין אירופי. לא ברור איך בעייתם של אנשים שגרים כמה שעות נסיעה מפה היא בעיה דווקא של אירופה ולא של שכנתם ישראל; מה שברור הוא שפתאום לפיד, שבמשך שנים תיאר את עצמו הן כסוג של נציג היהודים האירופים הן כנציג הדור השני לשואה, החליט פתאום שאירופה זה לא פה. אירופה זה לא שם. פה זה הלבאנט. אתה יודע, יאיר, יש כל מיני השתמעויות להחלטה הזו. כמו, למשל, שאם כאן לא אירופה, אתה נטע זר. על החרפה שבה מי שלא מפסיק לדבר על השואה לא מוכן לקלוט פליטים אין טעם להשחית מילים; זה דיסוננס קוגניטיבי שישראל חיה איתו שנים, מאז הגיעו אליה פליטי החרב הראשונים מדארפור והיא הגדירה אותם כבעיה.
ראש ממשלתנו, בנימין “שהכל נהיה כרצוני” נתניהו, אמר דברים דומים מאד. לישראל, לדבריו, אין את “העומק הדמוגרפי,” מה שזה לא יהיה, לקלוט פליטים סורים. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית והצמח הרעיל שנלווה אליה, הטוקבקים, רואה גל עכור הרבה יותר: הפליטים הם מלוכלכים, מדווחת התקשורת, וחלק מהם כנראה בכלל לא פליטים, ואירופה בכלל נמצאת על סף שואה דמוגרפית.
ואלה רק הכותבים המקצועיים, אלה שמשלמים להם כדי לנסח מסר ברור. בקרב המגיבים המצב הרבה יותר חמור. שם יש שנאה בלתי מוסתרת לפליטים, כמו גם שילוב של שמחה לאיד על גורלה של אירופה – תרגישו מה זה לחיות עם ערבים! – יחד עם קינות על קריסתה המתקרבת תחת גל כובשים עוינים. וכמובן, הרעיון שישראל צריכה לקלוט מספר פליטים נתקל בחומה של בוז ושנאה.
(כן, בוז’י הרצוג אמר איזה משהו. נמאס לי להתייחס לבוז’י הרצוג אחרי שהוא הצביע עם הממשלה על פחות או יותר כל דבר בעל משמעות – בשבוע שעבר המפלגה שלו תמכה בחוק הטרור. שישחק בלהיות ראש אופוזיציה במקום אחר.)
סניגוריה של המדינה הציונית נוהגים לטעון שהיא כלל איננה מדינה גזענית; יש לה בעיות בטחון, זה הכל. היא מתמודדת עם אוכלוסיה מרדנית שנוקטת באמצעים קטלניים ועל כן אין לה ברירה אלא להיות משטר דיכוי כלפיהם, אבל היא איננה גזענית. היהודים אינם ונאי זרים, רק את אלה שבחרו להלחם בהם.
נושא הפליטים הוא נייר לקמוס שמאפשר לבחון את הטענה הזו. הפליטים מאפריקה לא היוו כל סכנה בטחונית למדינה היהודית – ואף על פי כן, היא נאבקה בשיניים ובציפורניים על החזקתם במחנות ריכוז בדרום. היא חוקקה חוקי עוול שהופלו על ידי בית המשפט העליון שלה שלוש פעמים. אף שהפליטים מאפריקה לא היוו כל בעיה בטחונית, והפשיעה שלהם היתה ככל הנראה נמוכה או שווה לפשיעה של האוכלוסיה היהודית, הם נפלו קורבן לתעמולת זוועה מראש הממשלה ומטה. שרת התרבות הנוכחית של המדינה היהודית היא זו שבשעתו הגדירה אותם כסרטן; השגריר החדש באו”ם של המדינה היהודית היה ממובילי ההסתה נגדם; עיתונאים “אנשי מרכז” כמו בן דרור ימיני כתבו שוב ושוב על הסכנה הנובעת מהגבר השחור האורב לנערה הלבנה. 55,000 הפליטים האפריקאים בישראל הוגדרו שוב ושוב כסכנה על עצם קיומה של האומה.
כלומר, היהודים הישראלים ומנהיגיהם – מראש הממשלה ומטה, עבור בתקשורת, עבור בדמגוגים מקומיים – לגמרי מסוגלים להביע שנאה גזענית כלפי אנשים אחרים, שנאה גזענית ממוסדת, בלי שום תירוץ בטחוני.
הפליטים מסוריה אפילו לא פה, ולמעשה ספק אם הם רוצים לבוא לפה – להם, בניגוד לאירופאים ולאמריקאים, אין אשליות ביחס למדינה היהודית בלבאנט – אבל עצם הרעיון שכמה מהם ייכנסו לישראל כבר מעורר פחד ושנאה. ניצול השואה נח קליגר, שמשמש לעתים תכופות ככתב ידיעות אחרונות בנושאי שואה, כתב טור ששולל מכל וכל את אפשרות קבלתם של פליטים: הנימוק העיקרי שלו הוא “האיום הדמוגרפי,” כביכול כמה עשרות אלפי פליטים סורים ימוטטו את הרוב היהודי. קליגר לא מהסס לשלוף נימוק שנלקח ישירות מזמנים אפלים (TM) שהוא אישית אמור להכיר: מה אנחנו צריכים את הצרה הזו.
הטענה הרווחת בקרב הטוקבקים היא שקודם כל מדובר באויבים, שכן הם סורים. זה קשקוש. מדובר באנשים שנמלטו מבתיהם מפני משטר אסד ודאע”ש. הם אולי רשמית נתינים של המדינה הסורית, מה שנשאר ממנה, אבל להתייחס אליהם כאל משרתי המשטר הוא שווה ערך להתייחסות הבריטית ליהודים פליטי הנאצים כאל נתיני אויב: הבריטים הבינו מהר מאד שמדובר בטעות. האמריקאים למדו, למשל, שאמריקאים-יפנים הם חיילים מעולים, גם כאשר מולדתם נמצאת במלחמה עם מולדת הוריהם.
טענה אחרת היא שיכול להיות שיסתננו איתם תומכי דאע”ש. זה לגמרי יכול להיות, כפי שהיו לא מעט סוכנים קומוניסטים שהגיעו עם הפליטים מהיטלר. אבל כדי לטעון אז שאסור לקלוט את הפליטים כי יש ביניהם סוכנים היית צריך להיות בהמה נאלחת, בדיוק כפי שצריך להיות כדי להעלות את הטענה הזו היום. יש לנו שב”כ, והתפקיד שלו הוא למצוא סוכנים כאלה, אם אכן יהיו כאלה. הרעיון שנגזור מוות על עשרות אלפי בני אדם כי כמה עשרות מהם עשויים להיות סוכני אויב איננו אנושי. אם המחיר של קליטת פליטים הוא הגדלת תקציב השב”כ, עם נדיב, עם שטוען שהמורשת שלו היא מורשת של פליטות, היה פותח את הארנקים ללא אומר.
במקום זה, הספירה הציבורית שלנו מלאה בדיבורים על כמה הפליטים מלוכלכים ועד כמה הם ישחיתו את התרבות האירופית. כפי שהעיר נתאי פרץ בצדק, האנשים שאומרים את הדברים הללו חוזרים על אותן המילים עצמן שנאמרו על אבותיהם.
אולי הטענה הדוחה ביותר היא זו שאומרת שהגיע קץ הציוויליזציה המערבית ושהמוני ברברים עומדים לפשוט על אירופה. זו לא טענה חדשה, אבל אילן היוחסין שלה בעייתי מאד. זו היתה טענתם של החוגים הלאומניים והאנטי-ליברלים באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אירופה של אז נראתה להם מנוונת, נשית, חסרת ערכים (אחד המקדמים הבולטים של הרעיון הזה היה הציוני מקס נורדאו), תרבות שהתרחקה מערכיה המקוריים ושנמצאת על סף שטיפה על ידי גל של ברברים. בדרך כלל, אלו היו הברברים שיגיעו מאסיה – המונגולים וצאצאיהם הרוסים. מכאן היה כפסע מתפיסת מלחמת התרבויות של הנאצים, שגרסה שיש רק פתרון אחד לחשש האיום מהתבוללות וטמיעה איטית – מלחמת השמדה. ואנחנו יודעים מי היו הקורבנות הראשונים של מלחמת הגזעים הזו, אנחנו יודעים איך המונחים יהודי/בולשביקי/אסייתי התערבבו לבלי הכר, אנחנו יודעים מה היה המחיר ואנחנו יודעים מי שילם אותו.
ואף על פי כן, באופן מדהים, הרעיון הזה נוכח מאד בספירה הציבורית שלנו. הפעם הפולש המסוכן מגיע מאפריקה ומהמזרח התיכון, לא מהערבה הגדולה, והצבע שלו קצת שונה, אבל זה אותו האויב עצמו, או ליתר דיוק – אותה הפנטזיה עצמה.
(כן, אני יודע. יש דאע”ש בעולם. אני רוצה להזכיר שהפנטזיה על מוסלמים שיציפו את אירופה וישתלטו עליה היתה נוכחת מאד בציבוריות הישראלית גם עשור לפני שמישהו פה שמע על דאע”ש. לפעמים דאע”ש היא רק תירוץ.)
יאיר לפיד אומר שהפליטים הם בעיה של “אירופה”, אחרים אומרים שהפליטים הם בעיה של “העולם.” ובכן, אנחנו חלק מהעולם, ואנחנו מתיימרים להיות חלק מאירופה: משחקים באליפות אירופה בכדורסל, משתתפים באירוויזיון, אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו. למדינה שבנתה את עצמה על זכר השואה אין שום תירוץ לא להשתתף בפתרון בעיית הפליטים – לא יותר מחלקה אבל גם לא פחות ממנו.
אלא שכמובן, מה שםועל כאן הוא דבר אחר. מה שפועל פה הוא החשש הנורא מהתבוללות, אותו החשש שבאירופה הוביל את אבותינו לבורות ולתאי הגזים. החשש מאובדן הטוהר של הזהות כל כך חזק, כל כך מרכזי, האיסור היהודי על חילול הדם כל כך חזק, שהמדינה היהודית רצה אל זרועות הימין האירופאי של שנות השלושים מבלי שהיא אפילו שמה לב. המדינה שאמורה היתה לפתור את בעיית האנטישמיות פשוט יצרה דמות-ראי שלה בצד האחר של הים התיכון. ואתה מסתכל על גרמניה ועל מרקל, ודי ברור מי למד את הלקח הנכון מאותן שנים ומי נלחם כל כך הרבה במפלצות שבדמיונו, עד שהפך לבן דמותן.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
הערה מנהלתית ב': כמדי שנה, באיחור אופנתי, אני רוצה לערוך מפגש בלוג. חשבתי על ה-26 בנובמבר כתאריך יעד, מאחר ואז הבלוג יהיה בן תשע וחצי שנים. כדי לאמוד את מידת העניין במפגש כזה, המעוניינים מתבקשים לשלוח מייל ל-ygurvitz בשירות הדואר של גוגל, לכתוב "מפגש בלוג" בשורת הנושא, ולומר האם הם מעוניינים במפגש במסעדה או משהו דמוי פאב. הפעם בדעתי לערוך הרצאה קצרה משלי והרצאה קצרה של מרצה אורחת, ולאחר מכן שיחה פתוחה. פרטים בהמשך.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות