בעוד הישראלים מקדישים הרבה תשומת לב לחשש מפני עליית תנועת האחים המוסלמים במצרים, הם מתעלמים בעקביות מעלייתם של האחים היהודים.

המוטו של האחים המוסלמים הוא "האיסלם הוא הפתרון": מול כשלון המודרניזציה בעולם הערבי, הם רוצים חזרה לעבר מדומיין של שלטון איסלמי טהור – סוני, כמובן. לפרשנות הזו יש מעט מאד קשר למציאות של השלטון המוסלמי כפי שהיה בפועל.

האחים היהודים, שמתהדרים בסיסמאות נוסח "יהוה הוא המלך" ו"להחזיר עטרה ליושנה", פונים אל עולם מדומיין הרבה יותר, משום ששלטון יהודי "נקי" לא התקיים אף פעם. בשנים הקצרות מאד של שלטון יהודי עצמאי ביהודה – ימי החשמונאים – התנהלה מזיגה הלניסטית לגמרי של שלטון מלך (שהיה, שוב בתפיסה הלניסטית ורומאית מאד, גם הכהן הגדול) שנעזר במועצה, סנהדרין. לא מעט מהמלכים החשמונאים נשענו דווקא על הצדוקים ולא על הפרושים, שמהם יצאה אחר כך היהדות הרבנית.

זה לא הפריע ליהודים בדורות שלאחר מכן למחוק את החשמונאים המאוסים מההיסטוריה – את כל מה שכותב התלמוד על החשמונאים אפשר להכניס לקונטרס שבת קצר במיוחד – ולדמיין שלטון עצמאי משלהם, עם מלך, אבל מלך שתמיד יהיה בצילם של הרבנים. ומאחר והסימן המייחד של החשיבה היהודית מימי התלמוד והלאה היתה שנאה קנאית של לא יהודים, הממלכה היהודית העתידית היתה אמורה להיות כזו שבה לא יהיו לא יהודים כלל, אלא כמשועבדים או כמי שקיבלו עליהם גרסה של החוקים היהודים ("חוקי בני נוח").

המדינה היהודית שקמה היתה, מבחינתם של יהודים קנאים רבים, כשלון מוחלט. היא היתה פרי מחשבה זרה במוצהר, מחשבה שנעה בין סוציאליזם ובין לאומנות מזרח אירופאית. שתיהן לא היו מעוניינות במיוחד בהלכה היהודית. הלאומנים היו מוכנים לגלות כבוד לסמלים – הם חבשו כיפות, מדי פעם ערכו קידוש – אבל לא היו מוכנים להכיר במלוא המפלצתיות של הקוד ההלכתי כמדריך לחיים.

התוצאה היתה מחתרות חרדיות עד חרד"ליות בימי הראשונים של המדינה, כשהמפורסם שבטרוריסטים הללו הוא כמובן מרדכי אליהו, לימים רב ראשי ואביו של שמואל אליהו, המנוע החשוב ביותר של החרד"ליות הנוכחית. המטרה היתה להפיל את הפסוודו-דמוקרטיה הישראלית של שנות החמישים ולהביא במקומה מדינת הלכה.

זה לא עבד, וכמו במקרה של קיצוני האחים המוסלמים, הימין הדתי אימץ את הטרור כאמצעי להשגת המטרה. טרוריסטים יהודים רצחו בעיקר לא-יהודים, אבל גם יהודים: אמיל גרינצווייג ב-1983; יצחק רבין ב-1995; הנסיון של אוהד ברט – מדריך בבני עקיבא ולימים מועמד מטעם האיחוד הלאומי לכנסת – לרצוח את יוסי שריד ב-1996, חודשיים אחרי רצח רבין; הנסיון של איש חב"ד הארי שפירו לרצוח את שמעון פרס באמצעות פצצה ב-1997 בארה"ב; ושורה של התקפות אחרות, מהשחתה של משרדי ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם או שריפה של מרכזיות בזק על ידי ארגון "דב" (דיכוי בוגדים) המסונף לכ"ך בשנות התשעים.

הטרור לא עבד, ועל כן האחים היהודים התמסדו. הנסיון שלהם למרד בזמן ההתנתקות נכשל. אני עדיין זוכר את הראיון שערכתי עם דובר מועצת יש"ע אחרי כפר מימון. הוא מחה נגד התפיסה שהם היו צריכים לפרוץ את קווי צה"ל. "היו להם שם טנקים ומסוקי קרב. מסוקי קרב! מה ציפית שנעשה מול זה?" כנראה שאם היו שם רק ג'יפים, הדברים נראו אחרת.

בעקבות כשלון המרד, האידיאולוגים של התנועה, בדגש על אליקים לבנון, התחילו לדבר על השתלטות על הממסד: יותר קצינים בצה"ל, יותר "אמוניים" בכל חלק של המשטר. קל מאד לזהות ריאקציונרים דתיים: מבחן הלקמוס הוא היחס לנשים. אליקים לבנון אסר על נשים להצביע בהתנחלות שלו, והזכיר שההלכה אוסרת "הענקת שררה לנשים". מעמדו של לבנון הספיק כדי לאכוף את הפסיקה. זה לא הפריע לאשתו לצאת מהמטבח ולחתום על מכתב הרבניות הידוע לשמצה.

כמו האחים המוסלמים, שהנחת היסוד שלהם היא שהתהליך הראשון לקראת החזרת עטרה ליושנה צריך להיות ניקוי החברה מאלמנטים לא-איסלמיים, האחים היהודים גרסו תמיד שיש להרחיק את הלא יהודים מהחברה. בכך הם נהנו מתמיכה רחבה בחברה היהודית, שתמיד היתה גזענית עד לשד עצמותיה (רוב מוחלט של היהודים האורתודוקסים בישראל רואים בבן משפחה שנישא ללא יהודי חרפה על המשפחה). התהליך הגיע לשיאים חדשים בשנים האחרונות.

לפני שנה, החלה יוזמה בצפת להחתים עובדים לא יהודים על התחייבות לשמור את "מצוות בני נוח", כלומר להכיר בהיותם כפופים למשטר יהודי. צפת, לא במקרה, היא עירו של שמואל אליהו. היא התפשטה לישובים אחרים. אחר כך באה הקריאה של אליהו לא להשכיר דירות לערבים, שהביאה ל"מכתב הרבנים", שעליו חתמו יותר מ-300 רבנים ישראלים. מיד לאחר מכן התחילה היסטריית ה"התבוללות": מכתב הרבניות, הפסיקה של רב ראש העין שאסור להעסיק נשים יהודיות וערבים, העלילה שמכשפות ערביות רוקחות שיקויי פיתוי כנגד צעירות יהודיות, במיוחד דתיות.

בשבועות האחרונים, נכנס המאבק הזה להילוך גבוה: ארגון להב"ה, שמתמקד ב"סכנת ההתבוללות", החל להפיק תעודה של "עסק נקי מערבים", ודווח שיש לה ביקוש ער. במקביל, חברת הכנסת ציפי חוטובלי מתכוונת לערוך דיון בוועדת לקידום האשה של הכנסת (!) בנושא "התבוללות נשים". כלומר, לקדם את העלילה הגזענית השגרתית על פיה "הם" מנסים לכבוש את נשותינו – ותוך מתן גושפנקא של הכנסת לעלילה הזו. אחרי הכל, אם הכנסת דנה בזה, זה כנראה קיים. יצוין שהחוק הישראלי כבר נלחם, בעקיפין, ב"סכנת ההתבוללות": יהודי ולא יהודיה (ולהיפך, כמובן) אינם יכולים להנשא בישראל, שמסרבת בעקשנות לאפשר נישואים אזרחיים ושומרת על המונופול של אנשי הדת בנושא. מי שיעז לפרוץ את גבולות הגזע, ייאלץ להנשא מחוץ לישראל.

ובקרוב, בן זוגו לא יוכל לעבוד עם יהודים, והוא עצמו יקבל נזיפה חמורה מהכנסת על פגיעה בקודשי ישראל. אז, כשחושבים על זה – מי חזק יותר, האחים המוסלמים במצרים או האחים היהודים בישראל?

(יוסי גורביץ)

היי ליברמן: תמיד היה חשד שהמתקפה של צאר החוץ (*) על ארגוני זכויות האדם, והשבוע גם על "הארץ", לא נובעת רק מהסטאליניזם שינק במולדתו. מדובר, אחרי הכל, באחד האנשים שיודעים ללכת מעדנות על הקו שבין הפלילי והחוקי כבר הרבה מאד שנים. מדובר במי שהצליח להחדיר חפרפרת לתוך יחידות החקירה של המשטרה, להביא להדחתו של ראש אגף החקירות, לשתול שגריר שיפתח עבורו מעטפות של המשטרה, שהצליח להעביר מיליונים לחשבון הבנק של בתו הצעירה בשל "יעוץ", מי שכבר בפרשת בראון-חברון למד להפגש בחניונים תת קרקעיים, כדי להמנע מהאזנות סתר; מדובר בחברם הטוב של גרגורי לרנר, מיכאל צ'רנוי ומרטין שלאף.

היום הסביר לנו ליברמן מה עומד בעצם מאחורי כל גל ההתקפות שלו על ארגוני זכויות האדם. בראיון לשמעון שיפר במוסף לשבת, טען ליברמן שכל מסע השיסוי הזה בכלל מנוגד לאינטרסים שלו, בגלל ש"לשמאל יש קשרים בפרקליטות", ושהוא מודע לכך ש"הוא עלול לשלם מחיר" על דבריו.

הבוקר פרסם "ישראל היום" ידיעה כי ההחלטה האם להעמיד את ליברמן – שאיטיות קבלת ההחלטה בעניינו היא שערוריה בפני עצמה, עינוי דין חסר תקדים – תתקבל בעוד כשבועיים. נו. שמענו כבר על מועדי ההחלטה הזו, שנדחתה שוב ושוב. אבל אם אכן תתקבל החלטה כזו, צריך לתהות אם ליברמן – שמינה את שר המשפטים ואת השר לבטחון פנים – אינו מודע לכך, ואם הראיון שלו עם שיפר לא יהיה יריית הפתיחה של קמפיין הבחירות שלו. ליברמן יחזיר אותנו למערכת הבחירות של 1999, שבה הבעיר אריה דרעי את הארץ בשל הרשעתו, ויטען שהנה, השמאל צד אותו. הוא לא יוכל להיות שר, אבל בניגוד לדרעי לא יתפטר וימשיך את תיאטרון הבובות שבו הוא מפעיל את הסיעה שלו. בקיצור, ההסתה שראינו עד היום היא כלום לעומת מה שנראה עוד חודש.

נו, זה היה צפוי: אחד הז'אנרים הפופולריים של תקשורת, שכמעט ואיננו מוכר לציבור החילוני בישראל, הוא זה של עלוני בתי הכנסת: יש די הרבה מאלה, והם מחולקים כחומר קריאה בערב שבת. לכל פלג כמעט יש מהדורה משלו. הרמה נמוכה למדי, אבל זה מה יש: כמה אפשר להתייבש עוד פעם מול "לכה דודי"?

אחד המצליחים שבהם הוא "מעייני הישועה", שהפך מסתם עלון למשהו מושקע הרבה יותר, 16 עמודים לעומת הארבעה המקובלים. הוא מופעל על ידי תנועת "מעייני הישועה", שמרדכי אליהו היה אחד ממייסדיה, וכעת כותב בה לעיתים קרובות שמואל אליהו, בנו. גם שלמה אבינר, שהולך ומתחרפן לנגד עינינו, הוא אחד הכותבים הקבועים בו. בקיצור, מעמודי התווך של התקשורת האמונית.

בגליון ה-117 של "מעייני הישועה", שיצא לאור לפני כשלושה שבועות – יח' בטבת – יש (זהירות, PDF) מאמר מערכת בלתי חתום, שמוחה כנגד הרבנים שיצאו כנגד "מכתב הרבנים", רמז גס ליובל שרלו. המאמר מקונן על האפשרות ש"שמא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." ההדגשה שלי.

כלומר, כלי תקשורת חרד"לי מרכזי מכריז, לכל מי שרוצה לשמוע, שבבוא העת יהיו פה גם יהיו "מחנות השמדה לעמלקים" – שזה, לצורך העניין, בהחלט גם יכול לכלול יהודים שמתנגדים לתכנית האלוהית – ושמאחורי כל התירוצים שאנחנו רגילים לשמוע מחובשי כיפה על ה"עמלק הפנימי" שצריך להכריע במלחמה ביצר הרע, יש ציבור לא קטן בכלל שחושב שיש אנשים כאלה, שאפשר לזהות אותם, שצריך להשמיד אותם ושמי שלא ישתתף במאמץ הזה ראוי לגנאי.

כמובן, יש כאן אינטרקאציה עם הנאצים: ספק אם בלעדי הימלר, היידריך, גלובוצניק והשאר היו הרבנים מגיעים לרעיון המודרני של מחנות השמדה. בלעדיו, הם היו נאלצים להסתפק בטיהור האתני הבלתי מאורגן יחסית שביצע שאול – כמובן, בלי לעשות טעויות כמו גילוי חמלה. אבל מסתבר ש-60 שנה ויותר אחרי שישראל לימדה את העולם ש"לעולם לא שוב", יש רבנים – ממומנים בכספי ציבור – שחושבים שבהחלט הגיע הזמן לעוד סיבוב, רק שהפעם הוא אמור להתבצע על ידיהם. וכמו הרוצחים בשחור וכסף, הם מתהדרים בכך שבניגוד לרכרוכים למיניהם, להם לא תהיה בעיה לנפץ עוללים אל סלע, והם יהיו קשוחים מספיק "לראות מאה, או חמש מאות, או אלף גופות זו בצד זו".

לא שזה היה מפתיע במיוחד. היהדות האורתודוקסית תמיד היתה פרוטו-נאצית. עכשיו, פשוט, הם הפסיקו להתחבא: הם חושבים שזמנם מגיע. ובהחלט יתכן שהם צודקים.

שובו של המשיח מפח: לפני כעשור, התראיין אפי איתם אצל ארי שביט, ותלה את עצמו. הוא הצהיר שם שהוא מיועד להיות המשיח. הקריירה של פושע המלחמה הזה, שחמק בקושי ממשפטי גבעתי, התדרדרה מאז, הוא נפלט מהכנסת והפך לאחד ממקדמיו של שמואל אליהו.

האחרון עסוק מאד בטיפוח תדמיתו של אביו, מרדכי, שהתפגר לפני כמה חודשים, ובקשירת כמה שיותר ניסים לשמו. השבוע סיפק איתם עוד נס, שכל ועדת קנוניזציה של הוואתיקן היתה פוסלת על הסף.

מעשה שהיה כך היה. איתם, בעוונותיו של צה"ל, שימש כמפקד עוצבת הגליל בשלב מסוים. אחד הדברים הראשונים שעשה, מתוקף היותו מוכה יהוה, היה להקים "סיירת תפילה", שבראשה העמיד את מרדכי אליהו. יום אחד קרה מקרה עצוב, בר כוכבא נפל בשבי והושם בכל… אה, סליחה, כוח בפיקודו של איתם נקלע לשדה מוקשים מוסווה (!), ולא סתם שדה מוקשים, אלא כזה שמופעל באמצעות קרני לייזר (!!).

איתם עשה את הדבר ההגיוני שעושה מסומם יהוה במצב כזה: הוא התקשר למרדכי אליהו והורה לו להתפלל, ואז, אומר איתם, "תוך כדי שהרבנים התפללו אמר לי הרב מרדכי אליהו לתת פקודה לכוח לצאת עכשיו משדה המוקשים. אמרתי לרב אבל הרי כך המוקשים יכולים להיות מופעלים. הרב חזר על דבריו ואמר לי להורות לכוח לצאת וכך עשיתי. הורתי לכוח לצאת משדה המוקשים. בינתיים בקשר אני שומע את מפקד הגזרה של החיזבאללה מתלונן ואומר כי הוא לא מצליח להפעיל את המוקשים וזה למרות שהוא לכד במרכזם כוח של צה"ל. מפקד החיזבאללה התלונן על כך כל הזמן ובינתיים הכוח שלי יוצא החוצה. ברגע שהמפקד הודיע לי על יציאה מלאה משדה המוקשים אמרתי לרב מרדכי אליהו שאפשר להפסיק להתפלל ואז כשסיירת הרבנים הפסיקה להתפלל כל המוקשים בשדה התפוצצו". ממש ביאתה השניה של מאמא רחל.

זו הפעם הראשונה שאני שומע על שדה מוקשים מופעל לייזר, ודאי של החיזבאללה, ודאי בשנים 1997-1999. אבל עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אפי איתם הוא שקרן שמוליך שולל אנשים צעירים, ונותן להם דוגמא שלילית, במיוחד לאלה מהם שיהיו קצינים – או שמשהו מעין זה אכן אירע, ואיתם חיכה עם פקודה מבצעית עד שהמכשף הבכיר שלו יעץ לו. אם זה אכן מה שקרה, פשיטת דרגותיו של איתם מעליו היא המינימום ההכרחי.

ותפתח האתון את פיה: שרה פיילין מצאה את עצמה השבוע במצבו של בנימין נתניהו אחרי רצח רבין, רק עם רמת הסתה גבוהה יותר: היא אשכרה ציירה כוונת סביב המחוז של חברת הקונגרס שנורתה לפני שבוע, וזו אפילו התלוננה על כך בשעתו.

אחרי כמה ימים של הלם ונוהל תרנגולת ערופה במטה פיילין, היא נשאה נאום זועף – ובהיותה בורה מוחלטת, עלתה על מוקש. את הטענות נגדה בתקשורת היא כינתה "עלילת דם". אופס! איש לא הזהיר אותה שהיא משתמשת במונח ששמור למתקרבנים יהודים בלבד! כתוצאה מכך, הממסד היהודי נתן לה בראש. אפילו אייב פוקסמן, תמיד רחום וחנון כלפי רפובליקנים, לא מצא מנוס אלא להכנס בה קלות.

אמור מעתה, השתתפות בטקס שבו כומר מגדיר את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראלים כזעם האל על אי-התנצרותם, עובר; פגיעה במונופול היהודי על קורבנות, לא כל כך. אם שרה פיילין לא הבינה את זה, היא בהחלט לא מתאימה לחיים הפוליטיים.

(*) כל הזכויות שמורות לנמרוד אבישר

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים, או ליתר דיוק אחרי הפוסט על "אם תרצו", התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': תוך כניעה משפילה לצייטגייסט, מופיע מעתה בסוף הפוסט בר שמאפשר לכם לשלוח את הפוסט לטרשת החברתית החביבה עליכם. נהניתם – ספרו לחבריכם; לא נהניתם, תמיד יש תגובות.

(יוסי גורביץ)

להיסטוריה יש חוש הומור מעוות מאד. כששומעים את הימין היהודי מקציף וטוען שזכויות אדם ודמוקרטיה הם ערכים זרים, יווניים או נוצריים, קשה שלא להזכר בימין הקיצוני האירופאי, שטען בשעתו שדמוקרטיה וזכויות אדם הם ערכים זרים, יהודיים.

באף אחד משני המחנות האלה – ועוד לא דיברנו על המחנה האיסלמיסטי – לא באמת רוצים זכויות אדם, לכל היותר זכויות-אתם-קרויין-אדם-ואין-הם-קרויין-אדם. התפיסה שלכולם יש זכויות אדם, שנשענת על התפיסה שיש שוויון בין בני האדם בכמה מובנים בסיסיים, לא באמת מקובלת על "שוויוניסטים" למיניהם. יש, למעשה, נייר לקמוס לא רע בכלל לבדוק את הנקודה הזו. נקרא לו מבחן סנט ג'ורג'.

כידוע, ג'ורג' הוא קדוש נוצרי שההיסטוריות שלו מפוקפקת, מה שלא הפריע לו, למעשה סביר שגם עזר, להפוך לסופרסטאר. מדובר בעצם בגרסה חיוורת של פרסאוס, אבל היא די מקומית: על פי חלק ניכר מהתיאורים, ג'ורג' פעל באזור לוד. למקומיים היתה בעיית דרקון, שהתנחל להם על מאגר המים ודרש בתולה כתשלום – בערך מה שעושה המנהל האזרחי לפלסטינים בגדה, רק בלי האופציה של התשלום. המקומיים אכן נהגו להקריב את צעירותיהן – משום מה, דרקונים, בניגוד למשל למינוטאורים, לא מעוניינים בצעירים – למפלצת. יום אחד הגיע תורה של הנסיכה המקומית לעלות לקורבן, דבר שהוא כמובן אסון משמעותי יותר מאשר מותה של סתם צעירה שחייה עד כה לא היו משהו בכלל, וראה זה פלא – ג'ורג' בדיוק עבר באזור והחליט שיש לו כמה דקות לטיפול בדרקון. הוא ניגש אל התפלץ, התווה את אות הצלב, הדרקון איבד את כוחותיו וג'ורג' שחט אותו. בסיפור נורמלי, ג'ורג' והנסיכה (ששמה, מטבע הדברים, לא מוזכר) היו נישאים וחיים באושר עד עצם היום הזה, אבל קדושים נוצריים לא בקטע של נישואין והסיפור מגיע להפי אנד המקובל בהאגיוגרפיות: האוכלוסיה המקומית מתנצרת. במאמר מוסגר, יצוין שסיפורי הקדושים הוציאו את כל הכיף. כשפרסאוס בא להציל את אנדרומדה – וגם זה קורה לא רחוק מכאן, כבר אז ידעו שמדובר בארץ אוכלת יושביה – הוא נעזר בסוס מעופף; כשתזאוס הולך לחסל את המינוטאור, הוא למעשה ניצל על ידי נערה, אריאדנה בת המלך מינוס, שבלעדי החוט שלה לא היה מצליח לצאת מהמבוך. מיתוגרפים מאוחרים יותר כותבים שתזאוס נטש מאוחר יותר את אריאדנה על איזה אי; כנראה שהאגו שלו, או שלהם, לא עמד בזה.

מבחן סנט ג'ורג' הוא כזה: אם מבחינתך, כל אשה היא נסיכה שנמצאת תמיד באיום מדרקון (מה שמלהק אותך אבטומטית כסנט ג'ורג'), אתה כנראה לא דמוקרט. בין אם אתה פסיכי אוסטרי שחושש מ"היהודי שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער", ובין אם אתה בת ימי מוסת שצווח "בנות ישראל לעם ישראל" תוך הכחשה עיקשת שהוא גזען, מה שמעניין אותך הוא לא זכויות אדם, אפילו לא זכויות הנשים בנות עמך, אלא זכויות הפאלוס שלך.

לנשים בגרמניה הוויימארית היו הרבה יותר זכויות לפני התקופה הנאצית. בתור התחלה, עמדה להן הזכות הבסיסית לבחור את בני זוגן מבלי שהמשטרה תכנס לחדר המיטות שלהן. היתה להן בחירת מקצועות חופשית הרבה יותר. אחרי העליה של הנאצים לשלטון, האידיאולוגיה הרשמית גרסה שתפקידן של הנשים צריך להיות מוגבל ל-Kinder, Kuche, Kirche (ילדים, מטבח, כנסיה), אם כי המעיטה משמעותית בתפקידה של הכנסיה והעמידה את תפקידה של האשה על ניהול הבית. נשים סבלו מאפליה בתעסוקה עד שהמצב בחזית החמיר כל כך שלא היתה ברירה אלא להשתמש בהן כעובדות בתעשיה.

כשמסתכלים על המקבילה היהודית, המצב לא שונה כל כך. מטבע הדברים, אנשי כהנא ושמואל אליהו, שעומדים מאחורי ההפגנות האחרונות, לא מדגישים בתעמולה שלהם את דחיקת זכויות הנשים לאחור. אבל כשבוחנים את כתבי כהנא, מוצאים גם אצלו את הפטרנליזם של שמירת המרחב הציבורי לגברים בלבד והחזרת האשה הביתה, לתפקידי חינוך. אצל שמואל אליהו הנושא פשוט הרבה יותר: הוא פסק שיש להשחיר את תמונותיהן של נשים, ואנחנו מדברים על נשים צדקניות ופעלתניות למען קידום צדקה, כדי שלא "להסיח" את דעתם של הגברים בבית הכנסת. ולא היה מדובר בצילומי ביקיני: מדובר היה בצילומי ראש נתון בכובע צנוע. אליהו חטף לא מעט אש על הפסיקה הזו, והמשיך לעמוד מאחוריה. מדובר בעקרון.

עכשיו, אליהו היה יכול ללכת לכיוון אחר. הוא היה יכול לקחת את התפיסה ההלכתית של "אשה גדולה" – אשה שיש לה סמכות וכבוד ויש להתייחס אליה כאילו היתה גבר, תוך הצנעת חירוק השיניים – ולהודיע שבמונחי ימינו, כל אשה היא "אשה גדולה". יש כמה רבנים אורתודוקסים ליברליים שלחשו פסיקות כאלה. אליהו לא הלך לשם, הוא הלך במכוון לכיוון ההפוך.

אם וכאשר תקום כאן מדינת הלכה – מה שאליהו מקדם במודע, מה שתומכיו הכהניסטים תמיד קידמו, גם אם בהצנעה יחסית – יוסג מעמד הנשים בישראל אחורה הרבה, הרבה יותר מכפי שהוסג על ידי הנאצים. מעמדן ינוע סביב זה של נשים באיראן וערב הסעודית, כנראה יותר איראן.

זה לא מקרה, זו לא תקלה, זה לא היסח הדעת: זו שיטה. דחיקת הנשים לאחור, שלילת סמכויותיהן, יכולותיהן להתחרות בשווה בכל תחומי החיים, היא חלק אינטגרלי מהתפיסה הגזענית של החיים. כפי שיש עמים שונים, חשובים יותר ונחותים יותר, יש מדרג גם בתוך העם הנבחר. ונשים, שעל פי התפיסה הזו טבען פסיבי, צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס. כל נסיון מצד אשה שלא למלא את תפקידה "הטבעי" הוא איום על כל המערכת, שמבוססת על שורה של הנחות אפריורי על טבעם של אנשים שנשענות על רגע לידתם: יהודי הוא בן של מלך, ארי נועד לשלטון, אשה נועדה למטבח ולילדים (מעניין, במאמר מוסגר, להתייחס לתפיסה הנאצית שמבין כל העמים כולם, רק הגרמנים והיהודים הבינו את חשיבות טוהר הגזע ושמרו עליו. את המיתוס על קדושת הדם היהודי מוכרים בלהט גם הגזענים שלנו, שמתעלמים מהעובדה שרוב היהודים לאורך ההיסטוריה העדיפו לוותר על הדם הקדוש).

הרבה מזה – במיוחד כשקוראים את תועבת הקבלה – מקורו בפחד קמאי מפני מיניותה של האשה. פגיעה בבתוליה של האשה – אקט שיש בו שפיכת דם – הוא טאבו בעיני הגזענים. דם המחזור הופך את האשה, מבחינת ההלכה היהודית, לטמאה כמעט-תמידית. דם בתולה ודם אשה בעת המחזור הם, בעיני המאמינים בכישוף, כלי פוטנטי מאד. אנחנו עמוק בטריטוריית הכישוף, כפי שראינו מהאגדה על הנשים הערביות הזקנות שרוקחות שיקויי פיתוי. לא במקרה מכשפות הן זקנות: מיתולוגית, הן איבדו את כוח החיים שלהן, דם הנידה, ועל כן כל מה שנותר להן הוא לגזול את חייהם ואושרם של אחרים.

ומעל לכל, יש כאן הגנה על כבוד הפאלוס הפגוע של בן העם הנבחר, שכמסתבר שככל שהוא נבחר יותר כך הוא מלא רגשי נחיתות יותר, ותמיד מאמין – כנראה בצדק, מבחינת הגזען הממוצע – שנשות השבט יעדיפו זר מסתורי על פניו. השאלה הקלאסית של האנשים האלה היא "מה, היית רוצה שאחותך תצא עם ערבי?". את אותן השאלות ממש שאלו בגרמניה לפני שמונים שנה, אבל זה לא מפריע לגזענים היהודים, כי "זה לא אותו הדבר". זה בדיוק אותו הדבר; התשובה הקלה היא שאני מעדיף שאחותי תצא עם כמה מהערבים שאני מכיר, מאשר שתצא עם גזען יהודי. התשובה האמיתית היא שזה לחלוטין לא משנה, מה אני חושב על הדייט הבא של אחותי. היא לא צריכה את אישורי והיא לא צריכה את הגנתי. היא אשה, אדם אוטונומי לחלוטין, לא ספח שלי.

ומי שלא מבין את זה, לא מבין שהחיים הם לא אגדה רומנטית בשנקל על דרקונים ונסיכות שבהן הנשים תמיד משמשות, כמה נוח, בתפקיד הקורבן והגברבר, כמה נוח, בתפקיד האביר עם החרב או לפחות הלום וערימת החברים נמוכי המצח, תמיד יהיה בצד הלא נכון של המתרס בין בני אדם חופשיים ופאשיסטים לגווניהם השונים.

(יוסי גורביץ)

או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם זה יגיע – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: זה הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל זה כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל בצפת, יחסית בשקט, בפברואר האחרון: קבוצה של שוחרי "ערכי יהדות" החלה לנסות לשכנע את בעלי העסקים בעיר להמנע מהעסקת לא-יהודים, אם הללו לא יחתמו על התחייבות לשמור על "שבע מצוות בני נוח". שום דבר לא קרה להם.

בסוף אוקטובר האחרון, ערך שמואל אליהו – שבונה את עצמו כמשיח החרד"לי – עצרת בצפת, ובה חזר על פסק ההלכה שלו שאוסר על השכרת דירות ללא יהודים. הוא נחקר חמש שנים קודם לכן, ולא קרה לו כלום. הוא היה רגוע. האולם שבו נערכה העצרת, אגב, נשכר על המועצה הדתית של צפת. ימים ספורים לאחר מכן, החלו תומכי חב"ד – אוכלוסיה שאליהו מקורב אליה – בפוגרום כנגד הסטודנטים הערבים בעיר. המשטרה עצרה שניים מן המתפרעים, אחד מהם שוטר מג"ב שהשתמש בנשקו כדי לירות באוויר במהלך ההתפרעות. ראש עיריית צפת, אילן שוחט, בחר להאשים את דווקא את הסטודנטים הערבים. אלמונים איימו להצית את ביתו של אלי צביאלי, שהשכיר את הדירה שלו לסטודנטים ערבים. למותר לציין שלאליהו לא קרה שום דבר.

לפני כשבוע, חתמו כ-50 רבנים נוספים על פסק ההלכה של שמואל אליהו. הם נימקו אותו, בין השאר, ב"חשש מהתבוללות". שום דבר לא קרה ולא יקרה להם. הרבנים מנסים להשיג 500 חתימות, ובהתחשב בכך שמאות רבנים ניצבו לצידם של הרבנים שנחקרו בעקבות פרסום הלכות הריגת גוי, "תורת המלך", זה יעד מעשי. אפשר היה להשעות אותם מתפקידם, ולפתוח בחקירה נגדם, אבל הדבר מצריך את החלטתו של שר המשפטים. הלז, כזכור, הוא יעקב "משפט התורה" נאמן, מינוי אישי של אביגדור ליברמן, שמשרד המשפטים שלו עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", כלומר אותה מצווה עצמה שעומדת בבסיס פסק ההלכה האוסר על השכרת דירות. הסיכוי שזה יקרה, אפשר להעריך בזהירות, נמוך למדי. הנה המבחן לבנימין נתניהו, שגינה את פסק ההלכה: האם הוא גם יעשה משהו בנידון, גם במחיר משבר קואליציוני עם ליברמן, או שיסתפק במילים ריקות. אני חושב שהתשובה ברורה לכולנו.

כמה כלי תקשורת טענו השבוע שיוסף שלום אלישיב, ראש הציבור הליטאי, יצא נגד פסק ההלכה הזה. זה לא מדויק. אלישיב לא כתב פסק נגדי משלו, הוא הסתפק – או, מדויק יותר לומר, מקורביו הסתפקו – בהדלפה שזלזלה ברבנים שחתמו עליו: הוא תיאר אותם ככאלה ש"יש לקחת מהם את העט". אבל נגד הפסק עצמו הוא לא יצא, כי הוא יודע שזו לשון ההלכה. קצת מגוחך היה לראות את "הארץ" מתרפס לרגליו. (ובאותה הזדמנות, מה חושב אלישיב על רבנים שפרסמו קריאה לתמיכה באליאור חן ואחר כך טענו שדבריהם הוצאו מהקשרם? אולי גם מהם – או ממקורביהם – צריך לקחת את העט?)

אחד החותמים על פסק ההלכה הוא עזריה בסיס, מי שאוכל את לחמו של הציבור כרב הראשי של ראש העין. בסוף השבוע, בחן בסיס שוב את גבולות החוק: יחד עם רבנים אחרים בראש העין, הוא פסק שאסור לבעלי העסקים בעיר להעסיק יחדיו גם ערבים וגם נשים יהודיות. אחד ממקורביו של בסיס, חנניה צפר, אמר ש"יש להבהיר לבעלי העסקים, שעליהם להעסיקם בהפרדה. אם לא, צריך להודיע לציבור שלא לקנות אצלם. בכך הם יחליטו ממי הם מרוויחים – מהצרכן או מפועלים זולים. יש מקרים חמורים מאוד בהם נערות במצוקה מוצאות את עצמן עם מוחמד בכפר. אחר כך נולדים להן גם אחמד ופאטמה". פסק הדין נשען על תלונתה של איזו יהודיה טובה, שאמרה ש"מה שמתנהל שם זה פשוט קטסטרופה. אני מגיעה לאותם בתי עסק ורואה את התימניות היפות שלנו עם ערבים, שנראים כמו יהודים. הם קונים להן מתנות, מדברים אליהן יפה ומסנוורים אותן. אחר כך הן מגיעות לכפרים ומקבלות מכות. במשפחה שלי מישהי עזבה את בעלה היהודי למען ערבי כיוון שהיא נכנסה להריון. בגלל זה אני רגישה לכל העניין". בסיס, כמסתבר, כל כך חושש מהתבוללות, שלפני שלוש שנים הוא אסר גם על יריד עסקי משותף לנשים יהודיות ופלסטיניות. ואולי מה שהטריד אותו הוא החשש מפני העצמה של נשים.

צריך לשים לב לטקסט שפרסם השבוע ברנש בשם הראל חצרוני, שפורסם ב"ערוץ 7", אתר מיינסטרימי יחסית של חובשי הכיפות. לטענתו של חצרוני, שמתאר את עצמו כמי שעוסק ב"הצלתן של בנות יהודיות מכפרים ערביים", וטוען ששישים נשים יהודיות התאסלמו בחודשיים האחרונים (שימו לב למספר), הוא נפגש עם מוכתר כלשהו, ששמו לא מצוין, כדי לשכנע אותו להפסיק את הבעיה. המוכתר הבהיר לו, לדבריו, ש"כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל".

רגע, לא סיימנו. לדברי חצרוני, לא מדובר בקשרים מקריים בין ערבים ויהודיות, אלא במזימה רחבת היקף: "במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזיה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו".

וואו. אנחנו יוצאים אפילו מתחומי פסק "הנער שחור השיער שאורב לנערה, אה, שחורת השיער" של עזריה בסיס וחוזרים במהירות לתקופה הפרה-מודרנית. כשקראתי את זה, המחשבה הראשונה שלי היתה שאני צריך במהירות ליצוק קליעי כסף. איזו בעיטה בראש חזרה למאה ה-17: מכשפות שמכירות מתכונים עתיקים רוקחות שיקויי תשוקה כחלק מקנוניה מחושבת שמטרתה לחתור תחת החברה המהוגנת. הן משתמשות במתכוני שיקויים שהיו מוכרים היטב לכל צייד מכשפות, כמו חלקי גוף של ארנבת שקושרו מאז ומעולם עם תשוקה מינית. החותרים מצליחים לעמוד במשימתם ביעילות שטנית, קורבן אחד ליום. המטרה, כמובן, היא נשים, שכידוע מימי חווה והלאה קל להטות אותן מן הדרך. פעם הן הקשיבו לנחשים מדברים; היום הן מסתפקות בישמעאלים.

בקיצור, חצרוני רוקח לנו כאן הילולת מכשפות שכמוה לא נראתה מימי ה-Malleus Maleficarum, ומשתמש בדיוק באותם דימויים של תקופת ציד המכשפות הגדולה, העלילה הרצחנית שאחרי שעברה סובלימציה התגלגלה לימים אל "הפרוטוקולים של זקני ציון". אם רודפי המכשפות חששו במיוחד מפגיעה בתומתן של נזירות ("כלות ישוע"), במקרה של חצרוני הקורבן המיועד הוא במיוחד צעירות דתיות. לתוך כל המרקחה הרעילה הזו, הוא מטפטף כמה טיפות של הפחד הכמוס של הקולוניאליסט מפני אונו המפורסם של היליד.

הטקסט של חצרוני התפרסם לא רק בערוץ 7, כאמור ללא כל הסתייגות, אלא גם בעלוני שבת כלשהם, מהסוג שנקראים בבתי הכנסת בין התפילות. סביר שתוך שנה-שנתיים, כמו אותו סיפור המעשה בהומונוקולוס של אריסטוטלס והרמב"ם, גם זה ייכנס לפולקלור של בחורי הישיבות ויהפוך לעובדה שאין עליה עוררין. אבל גם קודם להבל של חצרוני, הפחד ההיסטרי מפגיעה בטוהר הדם היהודי שימש – כמו בדרום של חוקי ג'ים קראו, כמו בדרום אפריקה של האפרטהייד, וכן, גם כמו בגרמניה הנאצית; הדרישה החדשה של בסיס כמו הועתקה ישירות מחוקי נירנברג – את הרוב הרודף לצמצם עוד את צעדיו של המיעוט הנרדף. ככל שמתגברת הרדיפה, כך חש הרודף את עצמו לחוץ יותר, צריך ללחוץ את הנרדף עוד.

ומאחר והרשויות לא עושות דבר כדי לבלום את ההיסטריה, או – כמו במקרה של משרד המשפטים – נמצאות בידיהם של שונאי המין האנושי, כנראה שזה יימשך.

(יוסי גורביץ)

חמישים רבנים, בעיקרם רבני ערים – כלומר, פקידי ציבור מושכי משכורת – פרסמו הבוקר קול קורא לתושבי ישראל, בו הם אוסרים על השכרה או מכירה של דירות לערבים. הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין, הצהיר את מה שהבלוג הזה כותב כבר שנים: שהגזענות היהודית מקורה בדת היהודית. שלמה אבינר, מחשובי הרבנים ה"ממלכתיים" שהתפרסם בעבר במיזוגניות שלו, נחלץ להזכיר לנו שהוא גם הכריז על ברוך גולדשטיין כקדוש וקבע ש"אנחנו לא צריכים לעזור לערבים להשתרש בישראל", ושיש לתת עדיפות ליהודי בהשכרת דירה על פני ערבי. להשתרש בישראל: מיותר אפילו לעמוד על האירוניה. רשימה של הערים שרבניהן חתומים על הפסיקה אפשר לראות כאן.

האמירה הזו היא גזענית לחלוטין, אבל – כמו החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שהתחיל את כל הטרנד הזה מתוך ידיעה ששום דבר לא יקרה לו – גם הרבנים האלה לא מפחדים. הם ימשיכו לקבל משכורת מממשלת ישראל, למרות שהם חתומים על קריאה מפורשת לאפליה כנגד חלק ניכר מהאוכלוסיה. עד כה, אף נציג של הקואליציה המכהנת – זו שמייללת ללא הרף על ה"דה-לגיטימציה של ישראל" – לא מצא לנכון אפילו לגנות את הקריאה. חברי כנסת מן השמאל קראו לפטר את הרבנים; הסיכוי שהדבר אכן יקרה אפסי. חוקי הנאמנות, אגב, לא חלים עליהם אפילו בצורה המצומצמת ביותר: רבנים אינם חייבים בשבועה לציות לחוק, והדבר איננו מקרי. הם לא יכולים להיות נאמנים לחוקיה של מדינה שאיננה גזענית.

מן הראוי לציין שהרבנים קבעו שמכירה או השכרה של דירות ללא יהודים עשויה להיענש בנידוי, עונש כבד במיוחד – נשק יום הדין של ההלכה – שבעשורים האחרונים ממעטים מאד להשתמש בו. יגאל עמיר, למשל, שרצח ראש ממשלה בישראל ושאפשר לטעון בלי הרבה בעיות שגרם ל"חילול השם" הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל, לא נודה. הרוצחים של שלל המחתרות היהודיות והקנאים לדורותיהם לא נודו. בעלים שמסרבים לתת גט לנשותיהם כבר לא מנודים. רק מי שכופר בעיקר העיקרים של ההלכה – עליונות היהודי על הלא-יהודי – מועמד במדרגה אחת עם שפינוזה ואוריאל א קוסטה.

לרבנים לא יקרה שום דבר, משום שהחוק מכיר במפורש בזכות ההסתה שלהם. חוק הגזענות הישראלי, כל כך פרוץ לרוחות שאפילו מאיר מרטין כהנא חתם עליו, קובע (144 ג.ב.) ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". ההדגשות שלי. כל מה שהרבנים צריכים לעשות הוא לטעון שההכרזה שלהם מיועדת "לשמירה על פולחן של דת", לצטט באריכות את פסקי ההלכה של דורות קודמים בנושא ("כתבי דת"), ולהתעקש בצדקנות שמטרתם איננה "הסתה לגזענות" אלא "החזרת עטרה ליושנה", ויהיה מעט מאד שאפשר יהיה לעשות כנגדם במסגרת החוק.

"אם תרצו" הכריזה על הפרובוקציה האחרונה שלה, הגעה למצעד זכויות האדם ביום שישי כדי לדרוש "זכויות אדם גם ליהודים". הפסיקה של רבני הערים מוכיחה, אם היה צורך בהוכחה נוספת, שכדי לכתוב משפט כזה בישראל, צריך להיות אדם עם תודעה של חבר קו קלוקס קלאן, כזה שחושב שהרוב הלבן הדורסני נרדף וצריך להתגונן מפני המיעוט השחור המאיים.

למותר לציין שאם 50 בישופים היו יוצאים בקריאה שלא להשכיר רכוש ליהודים – דבר שיש לו סימוכין בהחלטות מועצה קדומות – המדינה היתה רועשת, השגריר הישראלי היה מוחזר להתייעצויות, ושר החוץ היה מארח את שגרירה של אותה מדינה על סד עינויים. אבל לעם הנבחר, שחושב שארץ ישראל צריכה להיות יהודית בדיוק כפי שספרד של האינקוויזיציה היתה נוצרית, מותר יותר.

בינתיים. עד שיימאס לעולם. יש כבר מי שמתאר את תרחיש האימים: ישראל שהפכה רשמית למדינת אפרטהייד, ושמשתמשת בנשק הגרעיני שלה כמגן המאפשר לה לתקוף ללא הפרעה את מדינות המפרץ הפרסי. כלומר, ישראל כצפון קוריאה; ואולי זה צריך להיות המודל שלנו לתיאורה של ישראל, זה ולא דרום אפריקה. צפון קוריאה: מדינה שבה האליטה חוגגת ורוב העם נטול זכויות ומורעב, תוך שבו זמנית מפמפמים לו את הטענה שהוא גזע אדונים ושכל העולם נגדו. אחרי הכל, מנהיגים ישראלים כבר טענו שישראל צריכה להתנהג "כמו מדינה משוגעת", וההבדלים בין חיקוי טוב של שגעון ובין הדבר עצמו הם קטנים. המאמינים שבין הנתינים יוכלו להתנחם בהתגשמות הנבואה "והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ".

הערה מנהלתית: לאחרונה קיבלתי תרומה בדואר מקורא של הבלוג, שצירף אליה גם את ספרו. אני רוצה להודות לו בהזדמנות זו.

(יוסי גורביץ)