ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

כי די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר הזה נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה כזה יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל הזה לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד הגיע לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה היה שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא יהיה בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם יהיה אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג הזה תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; זה לא אמור היה לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין היה "רב-מג של מלים", ואצלו זה עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד זה מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה כי לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא כי תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא כי זה הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  הנה בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז כזה מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)

ח”כ דוד רותם הוא נוכל שמנצל את תפקידו כדי להגן על מעשי נוכלות של המגזר שלו

הכנסת ראתה, לאורך ההיסטוריה שלה, לא מעט חברי כנסת שמעלו בחובתם לציבור, אבל מה שהרשה לעצמו אתמול (ה’) ח”כ דוד רותם (הליכוד ביתנו) היה שיא חדש.

ועדת חוק, חוקה ומשפט התכנסה בבוקר אתמול לדיון נוסף על החלת חוקי השקיפות גם על החטיבה להתיישבות, לכאורה גוף שמחלק כספים לשלל ערים וישובים אבל בפועל צינור הכספים השחורים של ההתנחלויות. כפי שדיווחתי לפני שבועיים, רותם כבר נקט בתרגיל מסריח – ניצל את העובדה שרוב חברי הוועדה נתקעו בפקקים והעביר מחטף, יחד עם מתנחלת אחרת (שולי מועלם מהאחים היהודים), שבמסגרתו ערך הצבעה רק עם מועלם ודחה את הדרישה לשקיפות.

חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה ערעור, ואתמול אמור היה להתנהל דיון חריג בעת הפגרה בנושא. אבל, כפי שאפשר לראות מפרוטוקול הוועדה, שאין לכנות אותו אלא כמדהים, רותם טירפד את הדיון הזה. גם כאן, הוא נעזר בחברת האחים היהודים: אורית סטרוק אמרה שהיא זקוקה לערוך התייעצות סיעתית, ורותם – שיודה אחר כך (אפשר לשמוע את הדיון כאן) שהוא נוהג להקציב לכך חמש דקות – דחה את הדיון עד אחרי חופשת הפסח. כשנשאל למה, הוא ענה בצורה ישירה: “אני רוצה למנוע מכם לקבל מידע ולהשתמש בו להגיש בג”ץ כדי למנוע בנייה ביו”ש.” הוא אמר עוד שהוא מתכוון לקבור את הנושא “קבורת חמור,” והודיע שכן, הוא ייצג בעבר את החטיבה להתיישבות.

התרגלנו להונאה של מתנחלים ועוזריהם, אבל כאן יש עליית מדרגה. אם בדרך כלל, המתנחלים מקפידים על מראית עין כדי שנחשוב שהנוזל שהם מזרזפים עלינו הוא גשם, כאן משתין עלינו רותם מהמקפצה. כאן המקום להזכיר, שוב, שרותם הוא מתנחל; ושהוא היה מעורב בעבר בחוזה מפוקפק מאד מטעם חברת הפשע המאורגן “אמנה.” אם הוא מנסה למנוע שקיפות על הכספים שמעבירה החטיבה להתיישבות, הוא כנראה יודע איזה פשעים מסתיר חוסר השקיפות הזה.

רותם, מעבר להיות מתנחל וחובש כיפה – אתם יודעים, המגזר שטוען בעקביות שפיסת הבד שעל ראשו היא סימן למוסריות נעלה יותר מזו של שאר בני האדם – הוא גם חבר כנסת ונציג הקואליציה. הוא אומר במפורש שהמטרה שלו היא הסתרת מידע מהציבור, ושיבוש היכולת של אזרחים לעתור לבג”צ נגד ניצול לרעה מצד הממשלה של כוחה ושל כספי הציבור. תפקידו של פרלמנט – תפקידו העיקרי – הוא פיקוח על הממשלה; רותם, בשם המגזר שלו, לא רק שלא מאפשר פיקוח, הוא משבש אותו.

המהלך של רותם הופך אותו מסתם עורך דין מפוקפק ובהמה גסת רוח באופן כללי למי שמסייע – במוצהר! – להסתיר עבירות, ובהתאם גם לחשוד בעצמו בביצוע עבירות. מעתה, בכל פעם שמעבירים כספים להתנחלויות, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שעד שיוכח אחרת, מדובר בעבירה על החוק ובהונאת הציבור.

מהבחינה הזו, הציבור החופשי בישראל צריך להודות לרותם על כך שבגסות הרוח שלו, הוא הסיר את הכסות מעל עינינו. רותם מושך זמן; יש להניח שהוא ושולחיו יודעים שהזמן הזה יאזל, ועל כן צריכים להיות ערוכים למחטף הבא של המתנחלים ועוזריהם, כנראה ברמה הממשלתית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה קיבלה בתחילת השבוע את הצעת החוק שנכתבה על ידי השרלטן הפוליטי רונן שובל ונדחפה על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, ושמטרתה לחסל את ארגוני זכויות האדם בישראל. הצעת החוק נקראת רשמית " הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות בישראל), התשע"ג–2013," וניתן למצוא אותה כאן (זהירות, מסמך.) גילוי נאות: הח”מ כותב, כפרילאנסר בתשלום, בלוג עבור ארגון זכויות האדם “יש דין.”

הממשלה קיבלה את ההצעה באופן חלקי: היא פסלה את סעיף בן דרור ימיני בחוק, שקבע שאם יש "במעשיו של חבר הנהלתה" של עמותה תמיכה בפעולות האסורות בחוק, די בכך כדי לפסול את הארגון כולו; והיא סילקה את סעיף ג' של החוק, שקבע ש"שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" היא עילה לפגיעה בעמותה. אם הם היו עושים את זה, הציפוי הדק של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היה עף; אחרי הכל, מדינה שיש לה משטר אידיאולוגי ושאוסרת על פעולות שמטרתן שינוי האידיאולוגיה הזו, לא יכולה להיחשב כדמוקרטית. השרים יודעים שזה בסדר: אנשים יכולים לדבר, הם יכולים להפגין – אבל דבר אחד הם לא יכולים לעשות, וזה להבחר לכנסת על מצע שקורא לביטול המשטר הציוני. זה לא חוקי, וכל זמן שאף אחד לא שם לב לזה, ההונאה של "הדמוקרטיה היחידה" יכולה להמשיך כסדרה.

מה רוצה חוק שובל-שקד? הוא אומר ש"הכנסה של עמותה מישות מדינית זרה תהיה חייבת במס של 45%, אם יש במטרותיה או במעשיה של העמותה או במעשיו של חבר הנהלתה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה." ההדגשה שלי. לסעיפים עצמם אתייחס מיד. אבל אני רוצה להתעכב רגע על ה"במשתמע."

חוק שובל-שקד לא אוסר רק על פעולות גלויות, מובהקות; הוא מיועד לאסור, והשרים העבירו אותו כפי שהוא, גם על פעולות "משתמעות." כלומר, גם אם אתה לא תומך בחרם על מדינת ישראל, אבל "משתמע" מהפעולות שלך שאתה תומך בו, רונן שובל יאלץ אותך לבזבז זמן יקר וכסף בנסיון להסביר למס הכנסה למה מה שהוא חושב ש"משתמע" לא באמת משתמע.

במילים אחרות, זהו חוק לרדיפה פוליטית. הוא לא אוסר על פעולות מובהקות, ברורות, חד-משמעיות; הוא אוסר על אידיאולוגיה. הוא אוסר על "השתמעויות." האיש שכתב את הצעת החוק, אחרי הכל, מדבר כבר שנים על כך שהסכנה האמיתית היא לא פוסט ציונים גלויים אלא "פוסט ציונים בלתי מודעים." שובל, איש משטרת מחשבות מודרני, צד את פושעי המחשבות האלה, עם קצת סיוע מאנשי תקשורת נוסח בן דרור ימיני; ועכשיו משטרת המחשבות שלו תקבל גילום בחוק. צריך להיות מחוקק לא רציני, או כזה שיודע בדיוק למה החוק מיועד, כדי להעביר חוק כזה. ועדת השרים העבירה אותו.

מה אומרים הסעיפים? איזו "פעולה משתמעת" יכולה להביא לשלילת זכות הדיבור של עמותה באמצעות שלילת הכנסה? יש שלושה סעיפי עיזים בחוק הזה. לסעיף ג', שוועדת השרים סילקה, כבר התייחסתי. סעיף ד' של החוק, שאוסר על הסתה לגזענות, הוא בדיחה. אין מדינה שמקדמת את זה. הוא שם כדי לתת אצטלת מכובדות, כביכול החוק מכוון גם נגד ארגוני הימין. רק שאלה מקבלים את הכסף המושחת שלהם מאוליגרכים ימנים מחו"ל, עם הרבה פחות פיקוח עליו, והחוק ספציפית לא חל עליהם.

גם סעיף ה' – " תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל" – הוא בדיחה. מה שהוא אוסר עליו כבר אסור בחוק הפלילי, עם ענישה הרבה יותר כבדה, וקנס לעבירה כזו הוא לא רציני.

אז נשארנו עם סעיפים א' וב'. נתחיל עם א'. הוא אוסר על "קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות." אגדת הסכין בגב הנפוצה בקרב אנשי ימין, במיוחד בקרב אנשי "אם תרצו," טוענת שעמותות ישראליות מנסות להעמיד לדין חיילי צה"ל בחו"ל. זה שקר, ושקר מטומטם. מכמה סיבות.

מאיפה להתחיל? נתחיל מזה שהעמדה לדין היא פעולה של מדינה. כדי להעמיד מישהו לדין פלילי, צריך פרקליטות או שופט חוקר. ארגוני זכויות אדם לא מכילים כאלה. גם אם המטרה היא ללכת לבית משפט מקומי ולשכנע אותו לעצור אדם בשל פשע מלחמה, זו לא פעולה שארגון זכויות אדם ישראלי מסוגל לעשות: כדי לעשות את זה, אתה צריך לשמש כעורך דין במדינה שבה אמור להתבצע המאסר (הדוגמאות הקלאסיות הן ספרד ובריטניה, אבל חוקים אוניברסליים קיימים במספר מדינות אחרות.) כלומר, לארגוני זכויות אדם בישראל אין שום יכולת להעמיד את חמושי צה"ל לדין – לא בישראל ועל אחת כמה וכמה לא במדינות אחרות.

אבל רגע, החוק לא אוסר על העמדה לדין; השרים וחברי הכנסת שמקדמים אותו לא עד כדי כך מטומטמים. הם יודעים שזה לא מעשי. הם לא אסרו על "העמדה לדין"; הם אסרו על "קריאה להעמדה לדין." למה הם מתכוונים? בנט נתן דוגמא שלשום: לדבריו, " עו"ד מעדאלה הגיש בבית משפט בספרד חוות דעת שמסבירה למה שבעה בכירים ישראלים הם פושעי מלחמה. הארגון הזה גם האשים את צה"ל בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה וכיכב בדו"ח גולדסטון 38 פעמים מהצד האנטי ישראלי."

אני לא יודע אם בנט אומר אמת או משקר – הנחת היסוד שלי, לאור ההיכרות עם התולעת, היא שהוא משקר – ואם אכן עורכי דין של עדאלה (שהפכו ל-bogeyman של הימין, כמו שאפשר לראות כאן) מסרו עדות כזו. נצא מנקודת הנחה שאכן כך היה.

עם מה זה משאיר אותנו? עם איסור חוקי על דיווח על פשעי מלחמה. בנט, שקד, שובל וכל השאר רוצים שאנשים שמקבלים מידע על פשעי מלחמה, לא יעבירו אותו הלאה. אם עורכי הדין של עדאלה ימצאו מידע על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים, הם יהיו בבעיה. מצד אחד, בנט והחברים סומכים על מערכת המשפט הצבאית – יש לה נסיון עשיר בכך – שהיא כבר תטייח את הממצאים; מצד שני, בישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה; ומצד שלישי, אם הם יעזו לדווח על מה שהם רואים כפשעי מלחמה, החוק שכותבים שובל ושקד יעניש אותם.

המסקנה המתבקשת מהפעולה הזו היא כזו: שובל, שקד, בנט ושאר הכנופיה יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה והם מנסים למנוע את העמדתם לדין של הפושעים. מהפרקליטות הצבאית הם לא מפחדים. אבל החשש שמא עוד קצינים ישראלים יצטרכו, כמו בוגי יעלון בשעתו – שעל פי הודאתו-שלו ("הרשנו לעצמנו להרוג את האשה", בפרשת שחאדה) הוא חשוד מובהק בפשעי מלחמה – לברוח ממדינות מתורבתות; הידיעה שפושעים כמו אבירם בוניאל, ההורג של מוסטפא תמימי, יוכלו תמיד לחמוק מה"צדק" הצבאי, אבל ששופטים-חוקרים כמו בלתזר גרסון הספרדי בהחלט עשויים להעמיד אותו לדין, אם יגיע לשטחם; הידיעה שככל שהעולם מבין שאי אפשר לצפות לצדק מהמערכת הישראלית, הדרישה להעמיד פושעי מלחמה ישראלים בחו"ל רק תגבר, היא זו שעומדת מאחורי הצעת החוק. חוק שובל-שקד הוא חוק להגנת פושעי מלחמה, ובמשתמע, שובל ושקד עצמם אומרים זאת. אולי כדאי שיטילו על ההכנסות שלהם קנס של 45%?

נעבור לסעיף ב'. הוא אוסר על "קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה." כלומר, הוא אוסר על מהלך בלתי אלים שמיועד להפסיק את הכיבוש הישראלי או את משטר העוול הציוני.

הביטוי "משטר העוול הציוני" מקומם אתכם? טוב מאד. צאו נא רגע מהקונכיה שלכם. כיהודים – ואני מניח שרוב קוראיו של הבלוג הזה הם יהודים, ולו משום שהוא נכתב בעברית – אתם בני עם האדונים במדינה הזו. המשטר הציוני אולי נראה לכם טבעי, כיוון שאתם המוטבים שלו (במידה; אשכנזים מבוססים מוטבים יותר, מזרחים, רוסים ואתיופים פחות), אבל לתושבים הערבים של המדינה המשטר הציוני הוא משטר עוול. הוא תמיד היה כזה, ולא הפסיק להיות כזה. בימים אלה, מתכננת הממשלה סוג כלשהו של המשך למתווה פראוור – אולי אפילו אותו עצמו. המדינה הזו תמיד היתה, כמכתם של אחמד טיבי, דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה. אנחנו מדברים על משטר שחמס את רוב אדמותיהם של התושבים המקוריים, ואת עיקר הגזל ביצע אחרי 1948; שמאז שולל מהם בעקביות את הזכות לשוויון, מנשל אותם בכל הזדמנות אפשרית – לאחרונה שמענו על נסיון לשלילת אזרחות מאזרח פלסטיני-ישראלי שאיבד את תעודת הזהות שלו – ושעדיין מפעיל בקרבם את השב"כ כמשטרה חשאית, באופן שהשב"כ לא העז לפעול בו בחברה היהודית מאז שנות השישים.

אז כן, לחלקים ניכרים של האוכלוסיה הישראלית, שלא לדבר על האוכלוסיה הכבושה בגדה המערבית וברצועה, המשטר הציוני הוא משטר עוול. ויש להם זכות להתנגד לו במאבק לא אלים. חרם הוא סוג של מאבק לא אלים. מי ששולל מהם את הזכות הזו, דורש מהם להסכין בפסיביות עם מה שנראה להם משטר עוול. חלק יעשו זאת; חלק קטן יותר, משנשללה מהם הזכות למאבק לא אלים, עשויים לפנות לאלימות.

זה, כמובן, יהיה גול עצמי שישמח מאד את הבנטים, השובלים והשקדים. אבל מי שחושב שחברה איננה צריכה להתנהל כאילו היא נמצאת תמידית על סף מלחמת אזרחים, כאילו תמיד ירחף איום בטיהור אתני על 20% מתושביה – ואם אתם לא חשים אותו, הם ודאי חשים בו – צריך לדחות בשאט נפש את הנסיון להפוך חוק של המדינה לכלי למאבק פוליטי שתפקידו נישול צד אחד של המפה מהיכולת שלו לנהל דיון, ויכוח, וכן – גם לשנות בדרכי שלום את פניה של המדינה.

מחובשי הכיפות הסרוגות ומהסייענים הנקלים שלהם, דוגמת שובל ושקד, אנשים שאיבדו כל ערך ושכל מה שנותר להם הוא השתוקקות נואשת לערכים הנובעים מלהט דתי שהם לא מרגישים, אי אפשר לצפות לכלום; אבל ישראל עדיין לא מורכבת רק מהם. ישראל, על כל עוולותיה, עדיין טובה יותר מנפתלי בנט וממלחכי הפנכה שלו. היא ניתנת לתיקון, היא ניתנת לשיפור, ועל כן צריך להפיל את החוק הזה, שכל מטרתו היא מניעת תיקון עולם ושימור משטר עוול.

עוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחרר אתמול (ג’) את אלדד ציון למעצר בית, למרות התנגדותה של הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

קאטו מעמיד פנים שהוא חי במדינה של אפלטון, בעוד שאנו חיים בין החיריונים של רומולוס.

מיוחס למארקוס טוליוס קיקרו

עד מתי, לבני ובנט, תנסו את סבלנותנו?

מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, הודיע בסוף השבוע ש"שחרור אסירים מסכן את ישראל", והוא קשר אותו למהלכי הסרק המדיניים של מנהיגת סיעת "התנועה", ציפי לבני, עם הפלסטינים. בכך רמז בנט, האיש והתמיכה בפיצוץ מסגדי הר הבית, שלבני היא זו שמסכנת את חיי הישראלים. במונחי המגזר שממנו בא בנט, הוא רמז שחל עליה דין רודף.

בכך ניסה בנט להסתיר את אחריותו לשחרור המחבלים הללו. הוא אחראי להם, מהבחינה הפורמלית, משום שהוא שר בממשלת ישראל והוא אחראי קולקטיבית על החלטותיה. אם הן לא מתאימות לו, אם הוא חושב שהן מסכנות אזרחים, אז המעשה הראוי לעשות הוא להתפטר.

אלא שמעבר לצד הפורמלי, בנט אחראי על שחרור המחבלים הרבה, הרבה יותר מלבני. הוא, אחרי הכל, זה שהצהיר שדם ישראלים חשוב בעיניו פחות מעוד מאחזים כאשר חתם על אחד הדילים המסריחים בהיסטוריה הישראלית, זה של "דם תמורת מאחזים": בנט והמפלגה שלו מוכנים שפלסטינים יהרגו ישראלים, רק אל תגעו להם בהיתרי הבניה. אילו לבנט היה אכפת מחייהם של סתם ישראלים, הוא לא היה מסכים לחתום על דבר כזה: הוא היה מוותר על כמה מאחזים או פורש מהממשלה.

ומאחר ולבנט בעליל לא אכפת מחייהם של ישראלים, ומאחר ובעליל הוא מעדיף את המשך הבניה באשכי גולית ג' על פני בטחונם של הישראלים שבחרו להתגורר בתחומי הקו הירוק, ומאחר והוא יודע שתשומת לב ציבורית לנקודה הזו תפגע בו בקלפיות, הוא חייב איכשהו לפזר מסך עשן שיסביר מדוע הוא בעצם חלק מממשלה שמשחררת מחבלים פלסטינים קשישים, חלקם כבר יותר מ-30 שנה בכלא הישראלי. אז הוא מעדיף, כמקובל בקרב עדות המתנחלים, להסיט את תשומת הלב הציבורית ולהסית כנגד לבני. אחרי הכל, מישהו עירני עוד עשוי לשאול אם, בהתחשב בנורמות שבנט מקבל על עצמו, לא חל עליו-עצמו דין רודף (לידיעת הפרקליטות: מדובר בדיון הלכתי גרידא, וככזה כבר פסקתם שאין להעמיד עליו לדין.)

מבנט אף אחד מצפה לכלום. גם מלבני לא צריך לצפות ליותר מדי. בסביבתה מיהרו לפתוח את סכרי הזעם הקדוש ולהודיע שבנט מסית לרציחתה של לבני, מה שהוא לא עשה, על כל פנים לא במפורש. כדי שהיללה תגיע השמימה, מקורבי לבני קשרו בין הדברים של בנט ובין רצח רבין וכולנו יודעים לאיפה דיבורים מגיעים וגו'.

תנוח דעתה של לבני: אף אחד לא יבזבז עליה תחמושת. רבין נרצח לא כי הוא דיבר עם הפלסטינים – בלדבר היא טובה – אלא משום שאשכרה העביר להם שטחים ואחריות, ופגע אנושות בחזון הגאולה של המתנחלים. רבין לא עשה אפילו חצי עבודה, ויש מקום לסברה שהוא מעולם לא התכוון לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית – זו איננה מוזכרת בהסכמי אוסלו – אלא לכל היותר להקים קבלן כיבוש שיפעל, כלשונו, "בלי בג"צ ובצלם"; אבל המתנחלים ועוזריהם טרם קלטו אז שזו הדרך המוצלחת ביותר להמשיך את הכיבוש.

ללבני אין יכולת לסיים את הכיבוש או לשנות אותו משמעותית. היכולת הזו, במבנה הפוליטי הישראלי, אף פעם לא נתונה לראש סיעה של שישה חברי כנסת, אלא תמיד בידיו של ראש הממשלה, וזו גם הסיבה שבה בחר יגאל עמיר לרצוח את רבין ולא את מי שנתפס כאדריכל אוסלו, שמעון פרס. ואם נתניהו יעשה איזשהו צעד של ממש בכיוון, יקרו שני דברים: קודם כל, האחים היהודים יפרשו מן הממשלה; ושנית, נתניהו יתחיל להפוך למטרה של הימין הקיצוני. הוא, ולא שרת המשפטים שלו.

וכמו בנט, גם לבני שמה אותנו ללעג ומקווה שלא נשים לב. אילו חשבה ברצינות שבנט מסית לרציחתה, היא לא היתה צריכה לצאת בהודעה לתקשורת. היא היתה צריכה ללכת לנתניהו, לדפוק על השולחן, ולומר: או אני או הוא. לא אשב סביב שולחן הממשלה עם אדם המייחל למותי ושורק במשרוקית הכלבים של המגזר שלו למתנקש שנמצא בין הצללים. היא לא עשתה את זה. מכאן אנחנו צריכים להסיק שהיא לא מפחדת יותר מדי. או, לחילופין, שהיא קלת דעת מכדי שיתנו לה לנהל סופרמרקט ביהופיץ.

בין שני אלה נמעכת הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. שני פוליטיקאים קלי דעת משחקים בחומרים הנפיצים ביותר, חומרים שמהם נדלקת מלחמת אזרחים, בשביל רווח פוליטי קצר יומין שאורכו כאורך סיבוב החדשות הבא. שניהם מרגילים את האזרחים שלא לקחת ברצינות את הפוליטיקאים שלהם, שדבריהם ריקים גם כאשר הם אומרים את הדברים האיומים ביותר. שניהם מרגילים אותנו לצורת שיח שמקומה לא יכירה בדמוקרטיה. שניהם, בדרכם, פוסעים במשעול שהתווה בן גוריון כאשר השווה את מנהיג האופוזיציה של ימיו, הדמוקרט הגדול מנחם בגין, להיטלר.

ומאחר ומבנט אנחנו לא מצפים לכלום, לבני היא זו שצריכה לשאת בעיקר האחריות. היא, אחרי הכל, אמורה לדעת יותר. מצד שני, היא זו שיצאה בכרזות בחירות נוסח "לבני – שלום ושלווה, נתניהו – אפוקליפסה עכשיו." מי שבחר בה יכול להאשים בעיקר את עצמו. עליה ועל בנט אפשר לומר את הדברים שייחס ייטס לקץ הימים:

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

(יוסי גורביץ)

או: רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה

ממשלת נתניהו הצליחה להעביר שלשום (ד') בקריאה ראשונה את חוקי המשילות, שירמסו עוד יותר את היכולת לקיים אופוזיציה בישראל. שיטת השלטון הישראלית היא שיטה מרובת מפלגות; תמיד היתה. היא נועדה לאפשר לסיעות הרבות שהיו קיימות בתקופת הישוב להמשיך ולהתקיים. מעתה, אומרת ממשלת נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט, יהיו רק סיעות בינוניות וגדולות. הקץ לסחטנות, הם קוראים.

שלוש הערות. קודם כל, זו לא סחטנות. הסיעות הקטנות בכל זאת מייצגות ציבור, ובכל זאת רוצות נתחים – לא גדולים במיוחד, חשוב לציין – מהתקציב. דמוקרטיה איננה משחק סכום אפס; כל הציבור ראוי לייצוג והשפעה, כמו גם לנתחים מהעוגה. הסיעות הקטנות הערביות, שכנגדן מכוון החוק, לא מסוגלות אפילו למה שמקבלות הסיעות החרדיות.

שנית, אלה מונחים שהיו שמישים, אם בכלל, לתקופה קצרה מאד שנגמרה מזמן: שתי הממשלות של בגין והממשלה הראשונה של שמיר. ממשלות האחדות של 1984-1990 חיסלו במידה ניכרת את כוח ה"סחיטה" של המפלגות הקטנות. החרדים האשכנזים לא הצליחו "לסחוט" שום ממשלה מאז. ממשלות רבין ופרס ויתרו עליהן מראש, והנזק שהן גרמו לממשלת ברק – פרשת המשחן המפורסמת – היה אפסי. ברק נפל משום שהקואליציה שלו לא היתה סבירה מלכתחילה ומשום שהוא היה ברק. לחרדים לא היה שום כוח "סחיטה" מול שרון, לא הם הפילו את אולמרט, והם לא היוו שום בעיה לממשלת נתניהו השניה. ש"ס היא סיפור אחר – אבל מאז 1996 ש"ס לא ירדה מעשרה מנדטים ובדרך כלל קיבלה יותר. היא לא מפלגה קטנה בשום קנה מידה והיא לא הולכת לקטון.

המקרה היחיד שבו אפשר לדבר על "סחיטה" הוא פרשת התרגיל המסריח ב-1990, כשפרס ניסה – בסיוע זמני מאד של ש"ס, שחזרה בה – לפצל את הסיעות החרדיות ולהביא לכך שהכנסת תמנה אותו במקום שמיר. הממשלה ההיא היתה הממשלה היחידה שנפלה בהצבעת אי אמון – וגם אז, צריך להזכיר, לא רק הסיעות החרדיות שיחקו תפקיד: זכורות היטב דמעותיו של שמיר בקריאה "אברשה, שוב הביתה!". 'אברשה' היה אברהם שריר, בכיר ליכוד מאוכזב. על כל פנים, קצת משונה לטעון שמשבר פוליטי בן 23 שנים, ששמיר התאושש ממנו במהירות והוביל ממשלה יציבה לעוד שנתיים, הוא מה שצריך להכתיב את שינוי חוקי המשחק.

שלישית, אנחנו לא בחברון ואף אחד לא מכוון נשק לילד בן חמש (נראה לי כמו אידיום עדכני יותר מאשר 'אנחנו לא בשיקאגו של שנות העשרים'), ואי אפשר לסחוט מפלגות. אפשר, אולי, לסחוט פוליטיקאים, אבל זו עבירה פלילית וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. במכוון, השיח של המפלגות הגדולות לא מדבר על "לחץ פוליטי לגיטימי" אלא על "סחיטה." מפלגות לא נסחטות, הן מסכימות לפשרות. אם מפלגה חושבת שהדיל שנדרש ממנה לא לגיטימי, היא לא חייבת להסכים לו. במקרים מסוימים, היא אפילו יכולה לגרוף הון פוליטי ניכר מאי הסכמה כזו. כשהיא מסכימה, היא לא נסחטת. היא אומרת שהמחיר תמורת העסקה גבוה אולי משציפתה, אבל היא מוכנה לשלם אותו.

וכאמור, החוקים האלה לא מכוונים אל המפלגות החרדיות. יהדות התורה/אגודת ישראל נעה בין שישה לשבעה מנדטים, ש"ס תמיד מעל עשרה. הן לא בסכנה. המטרה הן המפלגות הערביות, שרק לעתים נדירות עוברות את קו ארבעת המנדטים. מהן דורשים להתאחד או להיעלם, מתוך ציפיה שוקקת שייעלמו.

ברור לנו מה חושבים בנט, נתניהו וליברמן על המפלגות הערביות. צריך לזכור, עם זאת, שליאיר לפיד כבר היתה התבטאות על ה"זועביז", והוא כבר כתב ש'[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." נו, אז אחרי התקציב של לפיד, כשברור שאי אפשר יהיה לתקן את הביוב באום אל פאחם, לא נותר אלא להתארגן ל'התמודדות עם ערביי ישראל."

אלא שההתבטאות הבאמת מעניינת של לפיד היא דווקא זו על ה"זועביז". והיא מעניינת, כי החוק הזה לא היה עובר בלי סיעת יש לפיד, שהפגינה אתמול התנהלות דיקטטורית לעילא בכל פרשת ההתנצלות האיומה של ח"כ עדי קול. הסירוב לדבר עם ה'זועביז' – יש להניח שלפני כמה שנים הוא היה מדבר על ה"בישארים" – נובע מדרישה חוזרת ונשנית: הפסיקו להיות פוליטיקאים פלסטינים, הפכו להיות פוליטיקאים מקומיים. טפלו בביוב של אום אל פאחם, לא בנושאים לאומיים; ובשום פנים אל תדברו על ההיסטוריה, על רוחות הרפאים שלנו ושלכם, על העובדה שבנינו כאן מדינה על בית קברות, על כך שמחקנו את הכפרים והערים שלכם, על כך שמתחנו שלמת בטון ומלט על ההיסטוריה שלכם. מדוע אינכם יכולים לקבל את ספרי ההיסטוריה שלנו, ולדקלם כאלג'יראים כנועים את המנטרה על "אבותינו הגאלים"? מדוע אתם מתעקשים להמשיך ולדבר כאילו הקבר עדיין פתוח? אנחנו לא רואים דבר ולא מריחים דבר. אין ריח נבלה בבית הזה. הסכימו, אם כן, למחיקת זהותכם, ואנחנו בתגובה ניתן לכם ביוב באום אל פאחם, ומי יודע, אם תהיו אחמדים קטנים ונחמדים ותגישו לנו חומוס כמו שרק אתם יכולים להכין, אפילו נכיר בכמה כפרים בלתי מוכרים שלכם. לא בכולם, בואו לא נסחף – אנחנו צריכים את האדמות לחוות בודדים – אבל בכמה מהם. אולי. רק העמידו פנים שאתם חיים במדינה דמוקרטית ולא במדינת כל יהודיה.

אה, אתם לא מוכנים להעמיד פנים? אתם לא מוכנים לשחק את המשחק, שבו אתם עלה התאנה הדמוקרטי שלו, זה שאנחנו מרשים לו ברוב חסדנו לשבת בבית הנבחרים תוך הקפדה שלעולם לא יהיה בידיו כוח, שלעולם לא יהיה שותף בשום קואליציה? אתם מתעקשים שנפרע את השטר שכתב נתן אלתרמן,

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל"ף-בי"ת.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,

צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית

גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!

ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים

על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ

נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

שטר שנכתב כבר בשנת 1949? אם כן, אתם לא מותירים לנו ברירה אלא לקרוע אותו. זה טיב הדמוקרטיה, היא איננה מובנת מאליה, היא איננה מובנת לנו כלל.

והכל, כמובן, חוקי. הרי העברנו חוק שקובע שאין לכם זכות מעשית בפועל להבחר. זה דמוקרטי לגמרי, בדיוק כמו הסעיף שקובע שהאופוזיציה לא יכולה להעלות הצבעות אי אמון אלא פעם בחודש, בדיוק כמו הדרישה שהיא תשיג רוב מראש להעלאת הדיון. כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. והמיעוט? המיעוט יצטרך להכין לנו תה ושיגיד תודה שלא אילצנו אותו, כמו במשטרים אפלים מתקופות שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, לפרסם התנצלות משפילה בפומבי. וכמובן, לא מעבירים חוק שאומר שלא ציוני לא יכול להבחר: זו לא הדרך הישראלית. חקיקה ראשית לעולם איננה ברורה עד כדי כך. לא, היא תיתלה בסעיף טכני כדי להשיג את התוצאה הרצויה. יש hasbara לחשוב עליה ואנחנו בכל זאת צריכים לתרץ לעצמנו את מה שאנחנו עושים. ואם בית המשפט יפסול את החוק, מה שסביר – כך אומרים לי – בהתחשב בפסיקותיו של גרוניס, מה טוב: נוכל לזעוק בראש חוצות שאין דמוקרטיה, שהרי בית המשפט פסל החלטה של הכנסת וקבע שיש לשמור על זכויות המיעוט.

החלק האופטימי שבי אומר שאנחנו רואים עכשיו את פרפורי הגסיסה של הציונות. אנחנו רואים כעת את הקואליציה הסחו-ציונית, שאומרת שכל מי שאיננו שותף לדת הדגמ"ח לא רק שהוא לא חלק מהמיינסטרים, אין לו זכות ביטוי בכלל. אנחנו רואים איך המרכז הרדיקלי – הממשלה הזו והחוק הזה הם הרי חלומו הרטוב של בן דרור ימיני – מבהירים שמי שלא ציוני, לא יכול להיות חלק מהמשחק.

ובהתאם, שמדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית כל זמן שהיא מדינה ציונית. הציונים תמיד היו רוב, מאז הקמת המדינה, אבל לצידם תמיד פעלו זרמים א-ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים. אנטי ציונות של ממש אסורה בחוק: מפלגה איננה יכולה להבחר לכנסת אם היא שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הסעיף הזה תמיד היה צל על הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית; זו, כידוע, מאפשרת את החלפת המשטר. הרוב הציוני, הגס, שפטריוטו הצווחנית ("עזוב אותי משטויות! גיוס, בעד או נגד!" פלט הבהמה בן כספית בעת שידור עפ מותו של אלישיב) היא תעודת הזהות שלו, כבר לא יכול להסתכל במראה. הוא חייב לנפץ אותה.

הלא-ציונים תמיד היו החלק המעניין והחשוב של החברה הישראלית, זה שמאתגר את הקונסנסוס שלה. וראינו אתמול דברים מדהימים: בזמן שהמכבש של הסחו-ציונים – אלה שחושבים שלגליזציה של סמים היא דבר אסור משום שהיא מנוגדת לחוק בעוד שאין להם בעיה עם המאחז הבלתי חוקי עפרה – דהר קדימה, חברי כנסת חרדים בירכו את עמיתיהם הערבים בערבית, ואלה השיבו להם באידיש. הרוב הציוני יאלץ גם את מרצ להפוך לציונית אלא בקליפתה בלבד, שכן אדם הגון לא יכול עוד להיות ציוני – והוא יגלה שאנחנו לא בשנות החמישים. הציונים עדיין רוב, אבל יש מיעוט א-ציוני ופוסט ציוני גדול, והקואליציה הנוכחית עשויה לגבש אותו למשהו נחוש הרבה יותר. משהו הרבה יותר חד ואכזרי מאשר משענת הקנה הרצוץ המכונה בוז'י הרצוג.

ואם אכן יעבור החוק הזה, על ערביי ישראל להודיע שהם יוצאים מהמשחק: הם מחרימים את הבחירות ומסירים את שרידי עלה התאנה הדמוקרטי. יחד איתם, צריכות לפרוש מרצ ומה שנשאר באגף השמאלי של מפלגת העבודה. שחקו את המשחק שלכם לבד.

מי שרוצה לשלול את זכותם של אזרחים לבחירה, שלא יתפלא אם הוא מדרדר אותם אל עבר מלחמת אזרחים – ושומט בכך את שאריות הלגיטימיות שלה. העולם עדיין קונה, בקושי, את הבלוף על ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש"; הוא לא יקנה את הבלוף על הדמוקרטיה האתנית שמחזיקה מיליוני אזרחים לשעבר תחת משטר צבאי.

(*) מלשון סחי, קרי מרובע, שמרן, סגור.

ועוד דבר אחד: מדינת ישראל מנמקת את עקירתם של 1,300 תושבים בשמונה כפרים בדרום הר חברון – מהעלובים והנדכאים שבתושבי הגדה – בכך שעקירתם תחסוך לחמושי צה"ל זמן וכסף. אני לא צוחק, אם כי כל מי שהשתתף באימון מילואים ודאי יצחק כשישמע את הביטוי "חסכון בזמן."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(למתנדבות ומתנדבי "יש דין", שמטיחות בעקביות את ראשן בחומת התודעה הישראלית.)

"עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי. עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר רוח. עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי. עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן. עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם. לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה. כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפתולוגי." – חנוך לוין, אי שם בשנות ה-70.

בליל שלישי לפני כשבועיים, השני ביולי, בכפר דורא שסמוך לחברון, ירו חמושי צה"ל למוות במועתז אדריס עבד אלפתאח שראונה, שעה שהלה לא היווה להם סכנה. בן 19 היה במותו. הוא נהרג מקליע 5.56 בחזה. אלה העובדות שעליהן יש הסכמה.

דובר צה"ל נתפס בשקר כהרגלו, כשהוא אומר ש"במהלך הלילה בזמן פעילות מבצעית לילית בדורא, דרום מערבית לחברון, התפתחו הפרות סדר, ובמהלכן תקפו פלסטינים באבנים את כוחות הביטחון ואלה הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הלילה התקבל דיווח על פלסטיני שנפצע מהירי ופונה על ידי הסהר האדום. לאחר מכן דווח כי הוא מת מפצעיו. נסיבות האירוע נבדקות." ההדגשה שלי. מוקדם יותר, דיווח אתר וואלה שקצין במקום "ביצע נוהל מעצר חשוד, ולאחר מכן ירה ירי מהברכיים ומטה." ובכל זאת יש גופה. ירי כדי להרוג, על פי פקודות צה"ל, אמור להתבצע במצב של סכנת חיים בלבד.

מה קרה באותו ערב בדורא? לא ברור. מעדות שהגיעה אלי, שמסר בן דודו של שראונה – בהאא אסמעיל אדריס שראונה – עולה כי הוא ומועתז עשו את דרכם לכפר אחרי חגיגה בשעת לילה מאוחרת, אחרי אחת בלילה, כשחלק מהחוגגים הולכים לפניהם. לפתע, הם מצאו את עצמם בין שני ג'יפים של צה"ל. מתוך דבריו של בהאא:

"החייל ירד מהג'יפ וכיוון את הנשק אלינו כאשר הוא ניצב על הקרקע סמוך לג'יפ ודלת הג'יפ משמשת לו הגנה. אנחנו המשכנו ללכת בכיוון הירידה המובילה לבית בצד שמאל של הכביש כאשר שמענו קולות של דריכת נשק. היינו במלכודת בין שני הג'יפים ומולנו קנה הרובה. שאלתי את מועתז מה לעשות ותהיתי האם כדאי לנו לברוח בריצה. מועתז חשב כי נכון יותר להמשיך ללכת בצעד איטי כאילו אין כלום. החייל שירד מהג'יפ ובידו הנשק הדרוך התחיל ללכת רגלית בעקבותינו. הוא היה במרחק של כ-3 מטר מאתנו כאשר אנו עם גבינו אליו. פתאם שמעתי שלוש יריות, אחת אחרי השניה במרווח של חצי דקה [כנראה צ"ל שניה – יצ"ג] בין ירי לירי. כאשר נורתה היריה הראשונה התחלנו לברוח, כאשר מועתז ראשון ואני בעקבותיו. אז ראיתי אותו נופל אפיים ארצה והבנתי שהוא נפגע, כי הוא צעק. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי באותו רגע היה להרים את מועתז וכך עשיתי למרות שבאותו רגע עוד לא ידעתי היכן נפצע ומה חומרת הפציעה. התחלתי ללכת כאשר מועתז על זרועותי. הג'יפ התחיל בנסיעה והתקרב אלינו ותוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלית ופגע בי מתחת לבית השחי. המכה הזו הפילה אותי ואת מועתז כאשר אני שכבתי מתחת למועתז. הג'יפ עצר וראיתי שהחיילים מסתכלים עלינו אך לא העזו לצאת מהג'יפ. הרמתי את מועתז לנקודה מעט גבוה יותר. מועתז היה עדיין ער ואמר לי "תברח, תברח"."

עדויות אחרות, שאסף ארגון "בצלם", מתארות תמונה אחרת. על פי חלק מהעדויות, מועתז הרים חפץ כלשהו – ג'אנט של רכב, על פי חלק מהעדים – והשתמש בו כדי לתקוף את הג'יפ. אחרים אמרו שהוא עולה על הג'יפ כדי לתלות עליו דגל פלסטין. על פי חלק מהעדויות, שכנראה מבוססות על שמועה נפוצה, החיילים דרסו את מועתז, לא ירו בו – שמועה נפוצה מספיק כדי שהיא תגיע לאתר החדשות הפלסטיני מען. מהעדות של בהאא עולה שמשהו דומה לדריסה ("הג'יפ… תוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלי ופגע בי") התרחש שם.

מהעדויות עולה שיש שלוש אפשרויות: שמועתז הלך לתומו הביתה כשנורה ללא פרובוקציה על ידי חמושי צה"ל, אפשרות שהנטיה של הישראלי הממוצע היא לדחות אותה אוטומטית אף שדברים כאלה כבר קרו (אני זוכר את הדיווח מימי הדמים ברפיח/ציר פילדלפיה על הירי בילדה שהלכה לקנות ממתק, עם חצי שקל ביד, את הירי בטום הורנדל ואת העונש המגוחך שנגזר על היורה); שמועתז ניסה לתקוף את הג'יפ עם ג'אנט של רכב; שמועתז ניסה לטפס עליו ולתלות עליו דגל פלסטין.

המשותף לשלוש האפשרויות הללו הוא שאף אחת מהן לא מצדיקה ירי כדי להרוג. ברור שאסור היה להרוג את מועתז אם הוא לא עשה דבר; ברור גם לכל אדם שפוי שאסור היה להרוג אותו גם אם השפיל את כבודו של צה"ל בכך שניסה לתלות סמרטוט בצבע שונה על הרכב שלו; ואפילו אם תקף את הרכב הממוגן, הפעולה – יציאה מהרכב הממוגן וירי חי – מעידה שהחמוש לא חש בסכנה. אילו חש בסכנה, לא היה יוצא מהרכב.

צעיר בן 19 בא במגע עם כוחות הבטחון, משהו לא לגמרי ברור קורה שם, וכשהמסך עולה הוא מת; מקרה כזה הסעיר לאחרונה את ארה"ב, כשאיש בטחון שנחשב לבן, ג'ורג' צימרמן, זוכה מהריגתו שנראתה חסרת תכלית אם לא נפשעת של נער שחור, טרייבון מרטין. כן, כמובן, ישנם הבדלים בין המקרים; מרטין היה אזרח אמריקאי, שראונה היה רק נתין של כיבוש בלתי פוסק. אבל מותו של מרטין הזכיר להרבה מאד אמריקאים את התקופה שבה לינצ'ים היו אירוע חברתי מקובל בדרום, וזו תקופה לא כל כך רחוקה. גם אז, בהרבה מאד מקרים, לרצח נמצא כיסוי משפטי מפוקפק. בישראל, די בתירוץ משפטי מפוקפק לא פחות – עצם הטענה שלא הוכחה של התעמתות עם כוחות הבטחון – כדי שהציבור יאבד עניין.

והוא הרי לא מאבד עניין במקרה. ברוב מוחלט של המקרים, הוא הולך אחרי הסימנים שמספקים לו כלי התקשורת. כותרת ראשית? זה חשוב. פחות ראשית? פחות חשוב. עמוד 17 מתחת למודעות האבל? אין טעם לקרוא. אבל זו מלכודת שמזינה את עצמה: העורכים לומדים מהר מאד מה הקורא לא רוצה לקרוא. ובימים של תקשורת שנלחמת על עצם קיומה הכלכלי, העורכים יודעים שאסור לעצבן את הקורא, אסור להביא לו ידיעות שיגרמו לו לשקול מחדש את המנוי או לעבור לאתר אחר. אז ידיעות על הרג חסר הצדקה מצד כוחות הבטחון נדחקות לאחור.

זה המסר ששולח הציבור הישראלי לשלוחיו בגדה וברצועה: זה בסדר. אתם יכולים לפצוע. אתם יכולים להרוג. אנחנו לא רוצים לדעת. לא על הרצח עצמו ולא על ההשחתה שנלווית לו, כשחמוש אחרי חמוש מספר שקרים בלתי סבירים קודם למפקד שלו, שמתרגל לקבל ממנו שקרים, ואחר כך לחוקר מצ"ח שבעצמו יודע שאם יתעקש להפוך יותר מדי אבנים בתיקים כאלה, הקריירה שלו תתקל במכשולים סמויים. אנחנו לא רוצים לדעת על העינויים שעברו על בהאא שראונה אחרי התקרית:

"הם אזקו אותי כאשר הידים מאחור והכו אותי מכות, שדאגו שלא ישאירו סימנים […] הם כיסו את עייני ובעטו בי בעיטה חזקה שזרקה אותי שני מטר ונפלתי ליד עוד שני פלסטינים עצורים. הושיבו אותי על הריצפה והחטיפו לי סטירות ובעטו בי שוב. היות ועיני היו מכוסות אינני יודע מי בעט בי […] הג'יפ התחיל לנסוע כאשר בתוכו מלבדי חיילים ושוטרים שהרביצו לי כך שהתחיל לרדת לי דם מהאף ומהפה. הם היכו בי חזק בקסדות והחטיפו לי גם אגרוף בעין. […] במקום עמד אמבולנס צבאי ישראלי שבו קבלתי טיפול. החובש הסיר את כסוי העיינים ממני, ניקה את הדם וטיפל בי טוב. החובש הציע לי לא להתאמת עם החיילים כי הם ירביצו לי והדגיש כי אם ירביצו לי שאתלונן על כך לבית משפט. החובש לא אהב את מה שעשו לי. לאחר הטיפול החזירו אותי לג'יפ. […] שוב כיסו לי את העיניים והג'יפ התחיל לנסוע. החיילים היכו אותי ברובים ובעטו בי שוב ושוב. […] אח"כ הושיבו אותי על קופסת מזגן ואחד החיילים שפך על הראש שלי פח זבל. התחלתי לצעוק "קצין, קצין". הייתי עדין אזוק ועייני מכוסות. הופיע מישהו וטען שהוא קצין – אך כמובן שאינני יודע אם אכן היה קצין – והתחיל להגיד לי "יא בן זונה מה אתה רוצה". חייל טען, בערבית, שאני זרקתי עליו אבן בכפר ולכן הם צריכים להרביץ לי. אני כמובן הכחשתי את זה. אח"כ קבלתי שוב בעיטה חזקה בבטן, אינני יודע מאיזה חייל, והתחלתי להקיא. בינתיים שמעתי מישהו אומר שלא ידברו איתי כי מי שדיבר אמר שאיננו רוצה שאני אמות שם…."

או על נסיון ההפללה שלו, שבא אחר כך. אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים. לא רוצים. זכות הציבור לא לדעת מה עושים בשמו. זכות הציבור להסיט את עיניו. זכות הציבור לאטום את אוזניו. זכות הציבור להתפוצץ בזעם כשמעמתים אותו עם העובדות. זכות הציבור להגדיר את העובדות כאנטישמיות. זכות הציבור לתמוך אוטומטית בכוחות הבטחון שלו גם כשאלה לא טורחים לספק גרסה קוהרנטית. זכות הציבור לייבב על כך שחמושים שמשתמשים בילד כמגלה מוקשים בכלל מגיעים למשפט.

כן, אני יודע. נפתחה חקירת מצ"ח. הרשו לי לא להתרשם. הרשו לי להזכיר לכם שהתחום ההצטיינות העיקרי של צה"ל בשני העשורים האחרונים הוא עדויות שקר וחיפוי הדדי. הרשו לי להפתיע אתכם ולהודיע לכם שאם החקירה תגמר, כצפוי, בכלום הרי שעל פי הנוהל של מצ"ח אי אפשר יהיה לערער על סגירת התיק בהנחה שבהאא שראונה ינסה לתבוע את המגיע לו על העינויים שעבר. סדום שעל הירקון יודעת היטב כיצד לארגן את הנהלים שלה.

שתיקת הציבור הישראלי על מה שנעשה בשמו היא שתיקה של הסכמה, שתיקה של חברה שבלשונו של נתן אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תארו לעצמכם שהיה לכם עובד, שזמן קצר לאחר פרישתו היתה מתחוורת העובדה שהוא רימה את העסק ובזז ממנו 300,000 ₪ בתואנות שווא על פיצויים שלא הגיעו לו – ומיהר להחזיר אותם ברגע שנפתחה נגדו חקירה. תארו לעצמכם שמאז שהאיש עזב את העסק שלכם, הוא היה מעורב בשורה של כשלונות עסקיים מהדהדים והפריח הערכות על המצב הכלכלי שלא היה בינן ובין המציאות כל קשר. האם הייתם מעסיקים את האיש הזה, בהגיעו לגיל 70, שוב? האם הייתם מעסיקים אותו באותו התפקיד עצמו שבו הוא הוליך אתכם שולל?

כי זה בדיוק מה שעשו בנימין נתניהו ויאיר לפיד, כשמינו בתחילת השבוע את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. פרנקל כבר כיהן בתפקיד. כשהוא עזב אותו, נאלץ מבקר המדינה גולדברג לבחון את ההסדרים שקימבן לעצמו פרנקל. הוא מצא הונאה ניכרת, במיוחד בתחום ימי המחלה והאש"ל. הדו"ח של מבקר המדינה כל כך הפחיד את פרנקל, שהוא מיהר לשלוח לבנק ישראל המחאה על סך 238,000 ₪, כשהוא כותב ש"להבנתו [הסכום] מהווה סך כל הכספים שזכאותו להם הוטלה בספק על ידי המבקר והיועץ המשפטי של הבנק." זמן קצר קודם לכן, ניסה פרנקל להגיע להבנות עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, האיש שלא מצא בכיר אחד שלא היה רחום כלפיו (חוץ מראש אגף חקירות ניצב משה מזרחי.) בפנייתו, תבע פרנקל שאם יימצא שהוא אכן בזז את קופת הציבור, הוא יחזיר את הכספים "וזאת מבלי שיהיה בכך משום הכרה או הודאה כלשהן בנכונות הטענות שהועלו כלפיו." כלומר, שהוא יצטרך להחזיר את הכסף שבלע מבלי שאפשר יהיה לתבוע אותו אזרחית או פלילית.

זה בדיוק התרגיל שבו נוקטים תאגידים כאשר תופסים אותם במעשה הונאה, ביזה או עושק: הם מוכנים להחזיר קצת מן הטרף, ולעתים את כולו, ובמקרים חריגים אפילו לשלם איזה קנס פצפון, אבל הם רוצים בתמורה הצהרה שההסכמה שלהם להחזיר כסף ולשלם קנס איננה הכרה בכך שהם עברו על החוק. בהרבה יותר מדי מקרים, הממשלות מסכימות – כי זה חוסך שנים בבתי משפט והתאגידים מגיעים אליהם עם עוכרי דין הרבה יותר טובים. וזה התרגיל שנגיד בנק ישראל הפעיל כלפי המדינה, המעסיקה שלו לשעבר. מאוחר יותר, ינקוט פרנקל בתרגיל דומה: כשחברת לומניס, שהוא היה היו"ר שלה, קרס, היא שילמה 20 מיליוני דולרים בשל אי גילוי נאות ואי סדרים, כמובן מבלי לקחת אחריות (ראו בקישור למעלה.)

פרנקל לא היה צריך לדאוג יותר מדי מהעמדה לדין: האוליגרכיה דואגת לעצמה. ב-2009, כשמונה שנים אחרי פרישתו של פרנקל, הודיעה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, שהבנקים בישראל מתאמים ביניהם את העמלות ושהם עשו את זה מאז תחילת שנות התשעים, כלומר לאורך כל כהונתו של פרנקל. המשמעות של ההצהרה הזו של קן היא שהבנקים הישראלים – שחלקם, צריך להזכיר, הם בבעלות הציבור מאז פרשת הרצת המניות, וחלקם הופרטו במהלך התקופה הזו – קשרו נגד הציבור. הם מנעו תחרות ואילצו את הציבור לשלם עמלות גבוהות הרבה יותר, כשבכסף הזה הם מממנים את ההרפתקאות הכושלות של הטייקונים.האם קן עשתה משהו מעבר להצהרה הזו? האם היא דרשה לגרור את מנכ"לי הבנקים והיו"רים שלהם בציציות ראשם אל בית המשפט ולכלוא אותם כעושקי הציבור? בואו לא נסחף. אלה אנשים ומוסדות חזקים מדי, וקן רוצה למצוא ג'וב טוב אחרי שהיא עוזבת את השירות הממשלתי. ומה עשה הנגיד פרנקל, שבין שאר תפקידיו אחראי על הפיקוח על הבנקים (המפקח על הבנקים כפוף לו) בזמן שהחזירים השמנים הונו את הציבור? שום דבר, תודה ששאלתם. בשביל מה אתם חושבים שהוא היה בתפקידו?

נתניהו ולפיד מדקלים שוב ושוב שעובדי הנמלים עולים לנו הרבה כסף. יכול להיות, וסביר להניח שיש מושחתים גם בקרב ועד העובדים של עובדי הנמלים. מה שמרתיח הוא שאחרי שהם מקוננים שוב ושוב על הבעיות בנמלים, ומסבירים לנו בהתחסדות שזה פוגע בתחרות, הם ממנים לנגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, מי שכבר נתפס כשהוא מוליך שולל את הציבור. אה, כן – הוא גם יקבל שכר גבוה יותר בכ-45% מזה של קודמו בתפקיד. למה? תוספת השכר הזו נוצרה, לדברי הממשלה, כדי שתוכל למשוך אנשים מוצלחים במיוחד לתפקיד.

רגע, לא הבנתי. אתם מעלים את השכר של הנגיד באופן מופרז כדי למשוך מועמדים – ואז בוחרים לתפקיד מישהו שכבר החזיק בו? וואלה. הוא יותר טוב מכל המועמדים האחרים? אפסו הכלכלנים המוצלחים בישראל? ברור שהיפר-קפיטליסטים כמו נתניהו ולפיד לא ימנו קפיטליסט מתון עם נטיות סוציאליסטיות כמו פול קרוגמן (כמו פישר, גם הוא יהודי אמריקאי; בניגוד לפישר, יש לו פרס נובל לכלכלה) לתפקיד הנגיד; ברור שהם ימנו מישהו שמתאים לתפיסת עולמם. בסופו של דבר, לזה הם נבחרו, וזה לגיטימי.

אבל למה פרנקל? מה מיוחד בפרנקל? הוא לא הצלחה יוצאת דופן, בלשון המעטה. הוא היה סגן יו"ר AIG כשזו קרסה בקול רעם והיה צריך להלאים אותה ולשלם עבורה 140 מיליארדי דולרים. לא בדיוק הצלחה מסחררת. בעוד AIG מתחסלת בזמן שסגן היו"ר שלה לא מודע לכך, לעג פרנקל לנוריאל רוביני, שדווקא חזה את המשבר. ב-2006, הוא אמר ש"הצלחנו לבטל את המחזוריות של הכלכלה," אמירה שהיתה צריכה להביא לשלילת רשיון האצטגנין שלו.

אז, שוב, למה פרנקל? קשה שלא להשתכנע שנתניהו ולפיד בחרו בפרנקל כי הוא איש המילייה שלהם. כי הם מכירים אותו. כי הם סומכים עליו שלא יעשה להם צרות בזמן שהם מנהלים את מלחמת המעמדות ומפשיטים את תשעת העשירונים התחתונים מנכסיהם. שניהם נוכלים פוליטיים מנוסים. אז מה אם פרנקל רימה את המעסיק שלו? מה, לפיד ונתניהו לא מרמים את המעסיק שלהם על בסיס יומי? כן, זה מצער שהוא נתפס, אבל הוא בטוח למד משהו מאז, לא? חוץ מזה, מי מהם יטיף לו מוסר – נתניהו שחמק בעור שיניו מפרשת המתנות ומפרשת בראון-חברון? לפיד, מי שלא סיים בגרות אבל ניסה לקמבן לעצמו תואר דוקטור שמיועד למחוברים בלבד?

לשניהם, הרי, יש תאריך תפוגה. נתניהו כנראה כבר קולט שהסיכויים שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה נמוכים. הוא מאד לא פופולרי במפלגה שלו, ובלעדיה אין לו כלום. התקפה על איראן הוא כנראה כבר לא יבצע. הוא יגיע לסוף הקדנציה השלישית שלו כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, האיש שלא עשה דבר. רק שהוא כבר יודע שיש תהום בסוף: הוא כבר מתחיל להודיע שישראל לא תסכים למדינה דו לאומית. לפני חמש שנים, אף ראש ממשלה לא היה מעלה על דעתו להתייחס לרעיון בכלל. לפיד שריין לעצמו את תפקיד יו"ר סיעת יש עתיד עד 2020; בהנחה שהוא ישרוד את הבחירות הבאות – ואני מציע לא לתת משקל יתר לסקרים שמתפרסמים לפני שהציבור יקלוט את משמעות הזימבור שהתקציב ששר האוצר לפיד מעביר מביא איתו – הוא לא בונה על יותר מעוד מערכת בחירות.

ואחרי זה תהיה קריירה שלישית. צריך להיערך אליה. כדאי לקבל ג'וב מניב אצל הטייקונים, צריך לעבוד. מה, למה שרק פקידי אוצר שמעלו בתפקידם כמו ניר גלעד (מי שאמר שהוא לא היה משקיע בתפקידו תמורת שכר נמוך יותר – למשל, השכר שהוא קיבל כבכיר אוצר) ייהנו מהחיים הטובים? לפיד לא יכול להסתובב בעולם ולתת הרצאות על מנהיגות, בעודו משמש כ"יועץ" (קרי: מאכער) של איזה אוליגרך? נתניהו לא יכול לקבל את תפקיד שר האוצר של איטליה? טוב, כנראה שלא; ברלוסקוני הולך לכלא. אבל יש לא מעט תאגידים שישמחו להשתמש בו כפי שנובל אנרג'י משתמשת בקלינטון. זה קל, זה מהנה, וזה מכניס הרבה יותר כסף מהשירות הציבורי. צריך היעדר מסוים של בושה. נראה לי שלפיד ונתניהו יעמדו בזה.

אז הם עושים לביתם. וכדי לעשות לביתם, צריך למנות מישהו שלא יפריע. ומי יפריע פחות מאשר בשר מבשרה של האוליגרכיה, מי שיודע היטב באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ויתר על כן, מישהו שעליו חל הכלל הוותיק של "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"? אם פרנקל יחווה חרטה ויחליט בערוב ימיו שהוא חייב לסיים אותם עם שם טוב והערכת הציבור – לא סביר, אבל דברים כאלה כבר קרו – תמיד אפשר יהיה לנטרל אותו באמצעות הזכרת עברו.

כשנתניהו ניסה למנות את רוני בראון, אדם חסר כישורים אבל ישר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הארץ רעשה והוא נאלץ לסגת בו. אסור לאשר את מינויו של פרנקל, מי שכבר גנב מן המעסיק שלו, הציבור, והתקדימים מלמדים שעם די לחץ, נתניהו מתקפל. אז יאללה, ללחוץ.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)